ההסבר המקובל לצום עשרה בטבת הוא ההסבר של רבי עקיבא: היום שבו החל המצור על ירושלים, בימי בית המקדש הראשון, ואשר הוביל בסופו של דבר לחורבן בית המקדש.
אבל לצד ההסבר הזה מופיע בתלמוד הסבר אחר (מסכת ראש השנה, דף י"ח עמוד ב), של רבי שמעון, לפיו היום הזה נקבע דווקא ביום שבו הגיעה השמועה הרעה לאוזניהם של היהודים שישבו בגלות.
לאור דעה זו, נעסוק בבית המדרש בשאלה כיצד אנו מתמודדים עם בשורות רעות, ומה אנו מרגישים או אומרים כשאנו שומעים שמועות לא טובות.
בעקבות חורבן בית המקדש הראשון נקבעו ארבעה תאריכים שמטרתם הייתה לציין את חורבן ירושלים:
הצגה שדנה בשאלה מה מציינים בעשרה בטבת (ביחידה להדפסה). משתתפים 4 אנשים (מומלץ עם צוות מורים או לתת לארבעה תלמידים להכין את ההצגה לפני השיעור).
עַל בְּשׁוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר 'בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב';
עַל בְּשׁוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת'
(מסכת ברכות, ט', ב)
מה הכוונה במילים: 'בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב' ?
האם אתם מתחברים לברכות אלו? אם לא, אילו מילים אתם הייתם בוחרים להגיד כשאתם שומעים בשורה טובה, וכשאתם שומעים בשורה רעה?
"הכל קרה מהר מאוד- החום שעלה, הבית חולים, המצב שהשתפר בערב והידרדר בבוקר, הפנים של ד"ר מוקמאל שאמרו הכל.
נוגה טיפלה בכל הסידורים של ההלוויה, אני ביקשתי לטפל ביהלי. מי יגיד לו אם לא אני, הסבתא שלו?
נכנסתי בשקט לחדר שלו ואמרתי: "סבא כבר לא אִתנו".
ברגע הראשון, הוא לא הבין, וכשהבין בכה. בכה על סבא שלו שלא ידע שהוא חולה, הרי תמיד כששאלו אותו מה שלומו היה אומר: "הרוב בסדר, והרוב קובע". ובכה על זה שלא אמר לו שלום, ועל זה שהתבייש להגיד לו שהוא אוהב אותו. בכה והקול שלו הלך ונחלש כאילו נגמר לו הכוח.
ואני אמרתי: "לא ידענו שהמחלה, שעשתה לה קן בגוף שלו, תתנפל פתאום בבת אחת, הרי שלוש שנים היה חולה".
אבל יהלי לא רצה לשמוע.
ידעתי שיהלי כועס.
"למה לא סיפרתם לי שסבא חולה? למה הסתרתם ממני?"
ואני עניתי: "אל תכעס נשמה. ככה סבא שלך רצה, שתזכור אותו בריא. אהב אותך יותר מהחיים שלו."
(מעובד מתוך הספר: "קוביות של שוקולד", נאוה מקמל עתיר)
ציירו את הבעת הפנים שלכם, את שפת הגוף שלכם, ברגעים הראשונים אחרי ששמעתם בשורה רעה
"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה (מהמנהיגים האחרונים, עליהם מסופר בתנ"ך) … וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה (יחד עם יתר היהודים שהוגלו לפרס) וַיָּבֹא חֲנָנִי, אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה; וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים… וְעַל יְרוּשָׁלִָם.
וַיֹּאמְרוּ לִי: הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי.. בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה; וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ.
וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה- יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים; וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם.
(ספר נחמיה, פרק א)