בשיעור זה נעסוק בהגדרה עצמית ומגזרית , בחשיבותה ובחסרונותיה.
נכיר בחשיבות ההיכרות עם האחר ויתרונותיה על אף הסכנות הטמונות בה דרך אגדה קלאסית ומדרש.
משחקים משחק: נצא למרחב פתוח ונניח חבל או כל קו מפריד אחר כך שיהיו לנו שני מרחבים.
נניח על הרצפה 2 הגדרות בכל פעם -אחת בכל צד : לדוגמה: חילוני/ת בצד אחד ובצג השני דתי/ת. על הילדים לעמוד בצד שמתאים להם.
דוגמאות להגדרות: בן- בת, דתי/ה-חילוני/ת- מסורתי, קיצי- חורפי, ספר -מסך, לבד-ביחד, אשכנזי/ת- מזרחי/ת, מתלבט -החלטי, סקרןית- משועמם, משפחתי- חברותי, פזור דעת- מרוכז, כינור- תופים. אפשר להוסיף גם על הגדרות שכולם יענו עליהן את אותה התשובה- כמו ירושלמים- תל אביבים בהתאם למקום מגוריכם. צפונים-דרומים. עירונית- מושבניקית.
💬שאלות לדיון:
החברה שלנו בעלת מכנה משותף- יהודים ישראלים שהם חלק מאותו עם, לאום ומדינה. אך יש בינינו גם הבדלים רבים: חלקנו דתיים, חלקנו חילוניים או מסורתיים או נמנעים מהגדרה דתית- מגזרית. יש לנו אמונות שונות אורחות חיים שונים מסורות שונות ומנהגים שונים.
באילו הגדרות עצמיות שעמדנו בהן במשחק הפתיחה התלבטנו לרגע? באילו היינו החלטיים? ממה נבע ההבדל?
אילו הגדרות עצמיות שלנו אנחנו אוהבים? אילו אנחנו אוהבים פחות, מדוע?
מה היתרונות של ההגדרות ולמה צריך אותם? במה הן עוזרות?
בעל פה או מתוך ויקיפדיה: הגרסה המקובלת למעשיה מספרת על נסיכה שקוללה כשהייתה תינוקת על ידי פיה רעה משום שלא הוזמנה לחגיגת יום הולדתה של הנסיכה. קללתה של הפיה הרעה קבעה כי ביום הולדתה ה-16 תידקר אצבעה במחט גלגל טווייה, והיא תמות. פיה שהייתה שם לא יכלה לבטל את הקללה והכריזה שהנסיכה רק תישן במשך 100 שנה.
בתגובה, המלך המודאג דורש לשרוף את כל גלגלי הטווייה בממלכה,ויחד איתם את המחטים, כדי לנסות להפר את הקללה. ביום הולדתה ה-16, ההורים לא היו בבית והנסיכה הגיעה לעליית גג ישנה, שם ישבה זקנה עם חוט ומחט. הנסיכה, שמעולם לא ראתה חפץ דומה לזה, נגעה בו ובטעות דקרה את אצבעה ונרדמה. כל הארמון שכב גם הוא לישון וסביבו צמחה חומת קוצים שהסתירה את כולו. נסיכים רבים ניסו לעורר את "ורדון קוצני" (Dornröschen), כך כונתה הנסיכה, אך מתו בייסורים על הקוצים.
לאחר כ-100 שנה הגיע נסיך צעיר ואמיץ, חדר מבעד לקוצים שהפכו לשושנים והגיע אל החדר בו שכבה הנסיכה ונשק לה. עם נשיקתו התעוררה הנסיכה והכישוף הוסר מעל הארמון, אם כי ממילא הכישוף הוגבל למאה שנים. הנסיכה והנסיך התחתנו וכאמור במעשיות, חיו באושר ועושר לנצח נצחים.
"נסיכה, שמעולם לא ראתה חפץ דומה לזה, נגעה בו ובטעות דקרה את אצבעה ונרדמה."
למורה: יש המציעים לראות את המסר בסיפור בטעותו של המלך- במקום שילמד את ביתו כיצד נראית מחט (וליהנות גם מהתועלת שבה) וכך תלמד ממה עליה להיזהר- הוא מנע מנה כל מפגש עמה וכך כשבסופו של דבר פגשה במחט לא ידעה ממה עליה להיזהר וכיצד. את המקור לפרשנות זו מביא התלמיד אורי היימן בסרטון שב "עיבוד וסיכום" יחידה זו.
נקרא את המדרש הבא:
”אָמַר רַב חַמַא בַּר חַנִינָא :אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ“
(בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב).
נסביר שברוב בתי הספר בארץ לומדים רק ילדים דתיים או רק ילדים חילוניים. אך בבית ספר משלב חיים יחד ולומדים יחד תלמידים ותלמידות מורים ומורות בעלי זהות יהודית שונה- והגדרה עצמית שונה.
האם השונות של החברים שלי משולה למחט או לסכין?
היעזרו בנספח להדפסה:
היפיפיה הנרדמת
מתוך ויקיפדיה: הגרסה המקובלת למעשיה מספרת על נסיכה שקוללה כשהייתה תינוקת על ידי פיה רעה משום שלא הוזמנה לחגיגת יום הולדתה של הנסיכה. קללתה של הפיה הרעה קבעה כי ביום הולדתה ה-16 תידקר אצבעה במחט גלגל טווייה, והיא תמות. פיה שהייתה שם לא יכלה לבטל את הקללה והכריזה שהנסיכה רק תישן במשך 100 שנה.
בתגובה, המלך המודאג דורש לשרוף את כל גלגלי הטווייה בממלכה,ויחד איתם את המחטים, כדי לנסות להפר את הקללה. ביום הולדתה ה-16, ההורים לא היו בבית והנסיכה הגיעה לעליית גג ישנה, שם ישבה זקנה עם חוט ומחט. הנסיכה, שמעולם לא ראתה חפץ דומה לזה, נגעה בו ובטעות דקרה את אצבעה ונרדמה. כל הארמון שכב גם הוא לישון וסביבו צמחה חומת קוצים שהסתירה את כולו. נסיכים רבים ניסו לעורר את "ורדון קוצני" (Dornröschen), כך כונתה הנסיכה, אך מתו בייסורים על הקוצים.
לאחר כ-100 שנה הגיע נסיך צעיר ואמיץ, חדר מבעד לקוצים שהפכו לשושנים והגיע אל החדר בו שכבה הנסיכה ונשק לה. עם נשיקתו התעוררה הנסיכה והכישוף הוסר מעל הארמון, אם כי ממילא הכישוף הוגבל למאה שנים. הנסיכה והנסיך התחתנו וכאמור במעשיות, חיו באושר ועושר לנצח נצחים.
”אָמַר רַב חַמַא בַּר חַנִינָא :אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ“
(בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב).
