על מה חרבה ירושלים
תכנית ספירלית לעשרה בטבת. כיתה: ו'
קריאת כיוון
יחידה זו עוסקת בסיבות לחורבן ירושלים והשוואה בין בית ראשון לבית שני. מתוך הלימוד על הסיבות השונות ניתן ללמוד שחז"ל הסתכלו על אסון החורבן כמשהו המלמד על המצב הפנימי, האחריות על העם ומתוך כך הלימוד של הרמב"ם מוביל לעשיית תשובה. בסוף השיעור התלמידים יתבקשו לבחון איזה דוגמאות נוספות מהמציאות דורשות מאיתנו לעשות תשובה.
בעקבות חורבן בית המקדש הראשון נקבעו ארבעה תאריכים שמטרתם הייתה לציין את חורבן ירושלים:
- צום עשרה בטבת- שנקבע לזכר היום בו הקים נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים.
- צום י"ז בתמוז- שנקבע לזכר יום בו נפרצו חומות ירושלים בידי צבאו של נבוכדנצר (כשנתיים וחצי לאחר שהוקם המצור בעשרה בטבת).
- צום תשעה באב- שנקבע לזכר היום בו החריב נבוכדנצר מלך בבל את בית המקדש וירושלים בימי בית המקדש הראשון, וחזר ונקבע לזכר חורבן בית המקדש השני בימי הרומאים.
- צום גדליה, בג' בתשרי, שנקבע ביום שבו נרצח גדליה בן אחיקם, המנהיג של הישוב היהודי לאחר חורבן בית המקדש בידי יהודי אחר, מה שהוביל בסופו של דבר להגליית שארית הפליטה שעוד נותרה בארץ.
כתבה מעניינת בנושא הסיבות השונות לחורבן ירושלים באתר מידה
למורה- מעניין לדעת ש… ערכי בתרבות היהודית-ישראלית העכשווית. בלוח השנה מצוינים ארבעה ימים לזכר החורבן : עשרה בטבת, י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה בג' תשרי. ימים אלו נחשבים כימי צום, תשעה באב הוא הארוך מביניהם, נמשך יממה ואלו בשלושת הימים האחרים הצום מתחיל מבוקר עד ערב. התאריכים מציניים אירועים שונים במהלך חורבן ירושלים. תשעה באב נחשב לכואב והקשה בין ארבעתם היות וביום זה נשרף בית המקדש, שסימל את הריבונות התרבותית של היהודים, וסביבו רוכזו מוסדות השלטון הלאומי. בחוק הישראלי במדינת ישראל, נקבע תשעה באב כיום אבל לאומי שאסור לפתוח בו מסעדות, בתי קולנוע ותיאטראות, אמצעי התקשורת משדרים תכניות בענייני היום, בערוצי מוזיקה מושמעים שירים של ימי זיכרון. תאריך נוסף שזכה ליחס ממלכתי של מדינת ישראל הוא עשרה בטבת שנקבע ליום הקדיש הכללי, יום בו אומרים קדיש ומזכרים את זכרם של הנספים בשואה שזמן מותם לא נודע. בית ראשון חרב על ידי הבבלים ובית שני חרב על ידי הרומאים. חז"ל בספרותם לא הסתפקו בהסברים על האויב מבחוץ שבא והרס את ירושלים. הם ניסו לבחון מהם הגורמים המוסריים בתוך העם שאפשרו לתהליך החורבן להתקיים. בעצם הם סברו שהחורבן הוא תוצר של ריקבון פנימי, עונש על ההשחתה שהעם השחית קודם החורבן. גישה זו של התבוננות עצמית מאפשרת לנו היום לתת משמעות לימי הצום מעבר למנהגי האבלות. חיפוש הסיבות המוסריות מעביר את נקודת הכובד מהצום להיבט החברתי המוסרי לצורך לבחון נורמות ערכים ומערכת שלטון והנהגה, כדי לבנות מבנה חברתי צודק ומוסרי. ביחידה לימוד זו נלמד שני מקורות מספרות חז"ל, נעקוב אחרי גורמי חורבן בבית ראשון ושני. בית ראשון חרב לדעת חז"ל בגלל חברה פושעת שעברה על שלוש המצוות החשבות ביותר: שפיכות דמים, גילוי עריות, ועבודה זרה שמשמעותה התנכרות לתרבות היהודית האוטנטית. ירמיהו הנביא הניבא בדור זה דיבר על בעיית חברתיות נוספות כגון -דיכוי חלשים בחברה, עבדות, גזל ושחיתות שלטונית, ציין שהחברה מתמקדת בפולחן ולא במוסר. חז"ל כאמור, סברו שהחברה הייתה רקובה מבפנים, הרוסה שהיא בקושי החזיקה מעמד, לכן כשבא נבוכדנצר מלך בבל והרס את ירושלים הוא רק סיים את העבודה שאנשים עשו לעצמם. בזמן בית שני חז"ל סברו ששורש הבעיה הייתה שנאת חינם, ואהבת ממון כלומר הייתה פלגנות, ומחנאות, חנופה לבעלי הממון והכוח, כבוד האדם יכול היה להירמס בציבור ולא היה מי שימחה על פשע. אנשים בזמן בית שני היו קפדניים במצוות, נהגו רק לפי החוק, לא נתנו כלל מקום ליחס של לפנים משורת הדין, הינו יחס של אמפתיה רגשית לאדם העומד מולם. לימוד מקורות חז"ל בנושא זה, במסגרות החינוך יהודי פלורליסטי, עוזרים לתלמידים לפתח הבנה מוסרית של עבדות היסטוריות. המקורות בעצם, נותנים כליים לבחינה חברתית שלנו היום, מאפשרים להבין מהם המעשים המחלישים אותנו כחברה ולא מאפשרים לנו עמידה איתנה מול אויב חיצוני. המקורות מחזקים נורמות ערכיות מוסריות: האוסרות רצח, גילוי עריות, התנכרות תרבותית ושנאת חינם. יחסי שנאה והשפלה של אדם לחברו מוצגים כפוגעים ברקמה החברתית ויכולים להוביל לאסונות. כמו כן המקורות נותנים כלים לביקורת הנהגה רוחנית- פוליטית, מאפשרים ללמוד מהוא סדר עדיפויות יהודי נכון. .
מהלך השיעור
למורה- רקע לפתיחת השיעור בעשרה בטבת, התחיל המצור הבבלי על ירושלים בימי בית ראשון, יום זה מסמל את תחילת תהליך החורבן הממשי. במשך אלפי שנים יהודים ציינו תאריכים אלו, זכרו את אירועים הטראומטיים, היות וחורבן ירושלים והמקדש השפיעו רבות, וארוכות על חייהם. יהודים חיו לגלות אלפים שנה, היהדות עברה שינויים וסגלה עצמה לחיים בלי מקדש וארץ. רצוי שהמורה ייזכר עם הילדים מי החריב את ירושלים בימי בית ראשון ומי בימי בית שני. לאחר תיאור היסטורי קצר, המורה יציין שכמו אחרי כל אסון אנשים ניסו להבין למה זה קרה להם. חכמי המשנה, שהיו מנהגי העם, גם כן ניסו להבין את סיבות החורבן והם כתבו את הבריתא אותה נלמד. .
✨ פתיחה:
המורה יפתח את השיעור בהתייחסות לעשרה בטבת, הוא יסביר שיום זה הוא אחד מארבעה תאריכים המציינים את חורבן ירושלים בבית ראשון ושני.
המורה ייזכר עם הילדים מי החריב את ירושלים בימי בית ראשון ומי בימי בית שני. לאחר תיאור היסטורי קצר, המורה יציין שכמו אחרי כל אסון אנשים ניסו להבין למה זה קרה להם
נבקש מהתלמידים לחשוב לפחות על שלוש סיבות מדוע נחרבה ירושלים.
- אפשרות נוספת- נבקש מהתלמידים לכתוב רשימה של דברים רעים שקרו לעם ישראל ולדרג אותם. נראה אם חורבן הבית נמצא ברשימה ואיפה. נדגיש את השינוי העמוק שעבר העם היהודי בעקבות החורבן- גלות, עבודת קודש שונה לחלוטין, שינוי מעמדי, שינוי חברתי ועוד.
📖 לימוד (כל הטקסטים בנספח 1)
ירושלים, בבנין הראשון, מפני מה חרבה?
מפני עבודת זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה.
אבל בבית שני יודעים אנו שהיו לומדים תורה וזהירים במצוות
מפני מה גלו?
מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו
ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים
עיבוד מתוספתא, מנחות, פרק י"ג, בריתא ד
למורה- ניתוח הטקסט. הבריתא ממנחות פורסת בפנינו את מחשבת חז"ל. חורבן בית ראשון אירע כעונש על שלוש עברות שעליהם נאמר 'יהרג ועל יעבור', עברות שעדיף למות ולא לעשותם. בבית ראשון האנשים פשעו בפשעים החמורים ביותר: בבית שני לעומת בית ראשון אנשים שמרו על מצוות ולמדו תורה ותרבות יהודית, החטא שלהם היה שהם אהבו כסף וכוח, ושנאו אחד את השני. בבית שני הבעיה היתה חברתית יחסים בין האנשים היו לא תקינים, שנאה וחוסר פרגון ופלגנות ופערים חברתיים היו נפוצים. חכמים מסכמים את הבריתא בקביעה ששנאת חינם ופלגנות חמורה כמו המצוות החמורות ביותר בתורה, כי היא גם מובילה לחורבן. חז"ל סוברים שחברה פושעת מחלישה את הרקמה החברתית ומפוררת מבפנים. חברה רקובה בלי שאנשים בה מרגישים בטוחים אישית אינה יכולה לעמוד מול אויב חיצוני. חורבן והרס הוא תוצר ועונש על פגמי החברה .
סיפור קמצא ובר קמצא- בלשונית הטקסט
הסיפור מעובד בנספח 1, הסיפור המקורי עם הערות בנספח 2
💬שאלות לדיון
- מה ההבדלים בין שני המקורות?
- מה משותף לשני המקורות? על מי האחריות על פי חז"ל לחורבן ירושלים?
- מה דעתכם על לקיחת אחריות פנימית זו?
מיום אבל לשמחה
”יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר את הלבבות ולפתוח את דרכי התשובה…" (רמב"ם, הלכות תעניות, פרק ה, הלכה א)
"הנה גילה לנו הרמב"ם מה שלא היינו מעלים על דעתינו שהיינו חושבים שהתעניות הללו נועדו להיות ימי אבל וצער על מה שאירע בימים ההם… והרמב"ם לימד אותנו שהימים האלו הם לא רק ימי אבל וצער אלא בעיקר ימי תשובה*". (שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן ר"ח)
💬שאלות לדיון
- מה מטרת הזיכרון על פי הרמב"ם?
- האם המטרה היא להתמקד בצרות שאירעו בעבר, או בחשבון נפש על המעשים שלנו בהווה? מה ההבדל המהותי ביניהם?
- מה ההבדל בין "יום אבל" ל"יום תשובה"? מה המעשים שמלווים את כל אחד מהימים
האלו? - מדוע וכיצד זיכרון החורבן יכול לעורר בנו את ההתעוררות לעשות תשובה?
📝 עיבוד וסיכום:
חישבו על דברים (ייתכן שיהיו קשורים לסיבות לחורבן) שעלינו לעשות תהליך של תשובה לגביהם- לתקן את מעשינו. הכינו רשימה/ כרזה/ שיר/ הקוראים לשינוי ותיקון.
טקסט מרכזי
בגלל עלבון ונקמה נשרף בית מקדשנו ונחרבה ירושלים עירנו. איך קרה הדבר?
בזמן שבית-המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים שהיו גרים בבתים יפים. פעם ביקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום של שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח עימו.
ולעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו:
-לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי!
העבד לא הקשיב היטב, ולכן לא שמע יפה את שם האיש שעליו להזמינו. הלך העבד אל איש אחר, ששמו היה בר-קמצא, ואמר לו:
-אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין!
אולם בר-קמצא לא היה חברו של העשיר. להפך! תמיד רב והתקוטט איתו העשיר ולא אהב אותו כלל.
התפלא בר-קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: "מדוע הזמין אותי האיש? הלוא איננו חברים! אולי ברצונו להשלים איתי? אם כן, גם אני לא אכעס עליו עוד ואבוא לסעודתו!"
לבש בר-קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב לו ליד השולחן בין שאר האורחים.
מה טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עימו! אבל לא כך היה! כאשר הלך בעל הבית לברך את אורחיו, חיפש ביניהם את ידידו, את קמצא. ואת מי ראה? את בר-קמצא! מיד כעס, רץ אליו וצעק:
-מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי. קום מהר וצא מפה!
בר-קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ורועד ענה:
-כנראה בטעות הוזמנתי. אבל מאחר שבאתי, תן לי בבקשה לשבת פה, ואני אשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה.
צעק בעל הבית עוד יותר.
-לא! אינני מסכים! לך מכאן!
ביקש בר-קמצא מאוד:
-הנח לי רק הפעם. אשלם לך את החצי מכל הסעודה.
-לא! לא! אינני רוצה! עזוב את ביתי מיד!
התחנן לו בר-קמצא:
-רק תרשה לי להישאר כאן עוד מעט. אשלם אפילו את הסעודה כולה!
צעק העשיר:
-אינני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה כרגע! – והוא תפס את בר-קמצא בידו, הקים אותו בכוח מן הכסא וגרש אותו מן הבית.
כעס בר-קמצא מאוד מאוד. כל-כך העליב אותו בעל הבית בפני כל האורחים, ואף אחד מהם לא בא לעזרתו ולא ביקש מן העשיר להשאיר אותו!. אפילו שישבו בסעודה תלמידי חכמים ומנהגי ציבור הם לא התערבו למתן תגובת השנאה הגדולה של בעל הבית.
חשב בר-קמצא: "אתנקם בהם, בכולם! עוד יתחרט בעל הבית הזה, עוד יצטערו כל האורחים שלו! את בתיהם ישרפו באש!" ולא זכר בר-קמצא, שגם הוא יצטער בסוף, כי עם בתיהם של האחרים ייהרס גם ביתו!
מה עשה? הלך למלך של הרומאים, ששלטו אז בארץ-ישראל, ואמר לו:
-אגלה לך סוד, המלך! היהודים שבירושלים מרדו בך! אינם רוצים שתהיה עוד מלך עליהם. רוצים הם במלך אחר!
כעס המלך, שלח צבא רב (חיילים רבים מאוד) והם באו לירושלים, שרפו את בית-המקדש והחריבו את כל העיר
עיבוד הגמרא של יוכבד סגל מתוך כה עשו חכמינו
סיפור בגרסה המקורית
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים
דההוא גברא דרחמיה (אדם אחד שאוהבו ) קמצא ובעל דבביה(שנאו) בר קמצא
עבד סעודתא (עשה סעודה ) אמר ליה לשמעיה (אמר לעבדו ) :
זיל אייתי לי קמצא (לך תביא לי את קמצא אהבו )
אזל אייתי ליה בר קמצא ( הלך העבד והביא את בר קמצא)
אתא אשכחיה דהוה יתיב (הגיעה בעל הבית ומצא את בר קמצא שנאו יושב בסעודה)
אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא (אמר לו לבר קמצא, אתה שונא שלי )
דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק ( מה הוא רוצה כאן קום ולך )
אמר ליה : הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא (אמר לו, הואיל וישבתי הנח ל,י ואשלם לך דמי מה שאוכל ואשתה, )
אמר ליה: לא. (בעל הבית, לא הסכים)
אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! ( בר קמצא אמר, אתן לך, חצי מדמי הסעודה)
אמר ליה: לא. (בעל הבית לא הסכים)
אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! בר קמצא אמר שישלם את דמי הסעודה כולה )
אמר ליה: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. (לבסוף אחז בידו, העמידו והוציאו החוצה בכוח )
אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה,( בר קמצא אמר, הואיל וחכמים ישבו שם ולא עצרו את בעל הבית מלבייש אותי )
שמע מינה קא ניחא להו, (למד מכך שנוח להם במצב זה )
איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. (אלך ואלשין עליהם בבית המלך)
אזל, אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! ( הלך, אמר לקיסר, היהודים מרדו בך )
אמר ליה: מי יימר? (אמר הקיסר, תוכיח שכך הוא)
אמר ליה: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה.( אמר לו, שלח להם קורבן ותראה אם הם יקרבו אותו )
אזל, שדר בידיה עגלא תלתא. (הלך ושלח בידו עגלה משולשת מובחרת)
בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, (בזמן שבא לירושלים, הטיל בקורבן מום בניב שפתים ויש אומרים בעפעפיים )
דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. (בשבילנו הפגיעה נחשבת למום ואילו עבור הגויים לא נחשבו למום)
סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, (חשבו חכמים, להקריב את הקורבן משום שלום מלכות )
אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! (אמר להם ר' זכריה בן אבקולס ילמדו בעלי ממוין אפשר להקריב על גבי המזבח )
סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, (חשבו להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך ויאמר לקיסר
אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! ( רבי זכריה עצר בעדם ואמר ילמדו מכך אנשים שמי שמטיל מום דינו מות )
אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. ( ר' יוחנן אמר, צניעות, וענווה של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו והגלתה את ארצנו. בעקבות דבריו לא הקריבו את הקורבן ולא התנכלו בבר קמצא. הלך בר קמצא והוכיח לקיסר שהיהודים מורדים בו. עלה הקיסר על ירושלים והחריבה )
