קריאת כיוון

יחידה זו עוסקת באיסור טלטול בשבת. נלמד את ההלכה ונבין את משמעותה, נכיר דרכה את אורח החיים  בתקופה שההלכה נכתבה של חיים בבתים קרובים זה לזה ונחשוב על כך בהקשר של קהילה בימינו.

• בקריאה יחפה נברר מה מותר ואסור בטלטול על פי ההלכה.

• בריבוי קולות נכיר דעות של פוסקים שונים ביחס לסוגיה זו.

• ברלוונטיות נקרא טקסט שעוסק בקירבה האנושית שאיסור טלטול אמור ליצור

טקסט מרכזי

"אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת.

הַזּוֹרֵעַ, וְהַחוֹרֵשׁ, וְהַקּוֹצֵר, וְהַמְעַמֵּר; הַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה;

הַבּוֹרֵר, הַטּוֹחֵן, וְהַמְרַקֵּד, וְהַלָּשׁ, וְהָאוֹפֶה;

הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר,

הַמְלַבְּנוֹ, וְהַמְנַפְּצוֹ, וְהַצּוֹבְעוֹ, וְהַטּוֹוֶה, וְהַמֵּסֵךְ,

וְהָעוֹשֶֹה שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין,

וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין;

הַקּוֹשֵׁר, וְהַמַּתִּיר,

וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת,

הַקּוֹרֵע עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת;

הַצָּד צְבִי,

הַשּׁוֹחֲטוֹ, וְהַמַּפְשִׁיטוֹ, הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ,

וְהַמּוֹחֲקוֹ, וְהַמְחַתְּכוֹ;

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת,

וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת;

הַבּוֹנֶה, וְהַסּוֹתֵר;

הַמְכַבֶּה, וְהַמַּבְעִיר;

הַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ;

הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת

הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת".

(משנה, מסכת שבת, פרק ז', משנה ב)

חכמים הרבו לעסוק באיסור "הוצאה מרשות לרשות" והוא אחד הנושאים הנידונים באריכות המרבית במסכת שבת.

זאת למרות, שבניגוד לכל המלאכות האחרות שעשייתן מהווה חלק בתהליך היצירה, הרי שמלאכה זו אינה מלאכה הקשורה ביצירה (ובמובן זה היא גם לא "מלאכת מחשבת" כפי שראינו ביחידה על ל"ט אבות מלאכה).

על פי חכמים, יש מהתורה שתי רשויות: רשות הרבים ורשות היחיד. וחכמים הגדירו עוד שתי רשויות ביניים: כרמלית ומקום פטור. כך שסך הכל מבחינת הלכות שבת יש ארבע רשויות:

רשות היחיד – מרחב פרטי שגודלו המינימלי הוא ארבעה על ארבעה טפחים (40X40 סנטימטרים) ואשר מובחן באופן ברור על ידי – גדר, חומה, הגבהה או הנמכה (בור).

רשות הרבים – המרחב שמשמש את הציבור. ישנן עמדות שונות ביחס להגדרתו של מרחב זה בספרות ההלכה: יש שטענו שמדובר בכל רחובות הערים קטנים כגדולים, יש שטענו שאין מדובר אלא ברחוב שרוחבו למעלה מ-16 אמה (8 מטרים) ושאינו מקורה. אך אחרים הוסיפו לכך את התנאי שברחוב זה יעברו למעלה משישים ריבוא (600,000) איש ביום אחד.

ההגדרות השונות הובילו – כפי שנראה בהמשך היחידה – לעמדות שונות ביחס לקיומו של איסור זה במציאות החיים שלנו.

כרמלית – מרחב שבין ההגדרה של רשות היחיד להגדרה של רשות הרבים. בכלל זה נחשבים העמקים, הנהרות, השדות והימים, ככרמלית ולא כרשות הרבים. כך גם המדרכה, מפתן הבית, או חלקים מקורים ברשות הרבים – נחשבים ככרמלית.

כיוון שהכרמלית היא מרחב הנמצא בין "רשות היחיד" לבין "רשות הרבים", הרי שיש דרך לאפשר בתנאים הלכתיים מסוימים להפוך את הכרמלית למעשה לרשות היחיד, וכך לאפשר בפועל את ההוצאה מהבית – רשות היחיד לרחוב – שהופך למעשה לרשות היחיד גם כן.

מקום פטור –  מרחב קטן ביותר, שאינו נחשב אפילו רשות היחיד (כלומר קטן מארבעה טפחים על ארבעה טפחים). אל מרחב שכזה מותר לטלטל חפצים בשבת מרשות היחיד או מרשות הרבים, וכן לטלטל ממנו אליהם.

האיסור למעשה מורכב משני איסורים: האיסור להעביר מרשות לרשות, וכן האיסור לטלטל ברשות הרבים עצמה יותר מד' אמות (מרחק של כשני מטרים).

ההגדרה של החפצים שאותם אסור לטלטל היא הגדרה רחבה ביותר, ולמעשה כוללת כל דבר שאינו חלק מהלבוש שעל גופו של האדם: מפתחות, טישו, בקבוק מים, עגלת תינוק, ואפילו התינוק עצמו (לפני שלמד ללכת).

קריאה יחפה

מותר ואסור בטלטול

 💬נשאל:

• על פי המשנה וההסבר שלצידה, אם משפחה רוצה ללכת בשבת לגן המשחקים – האם בני המשפחה יכולים להוביל עמם את עגלת התינוק שלהם?
• על פי המשנה וההסבר שלצידה, האם אב או אם יכולים לצאת מן הבית בשבת כשבידיהם התינוק הקטנטן שלהם?
• על פי המשנה וההסבר שלצידה, האם מותר להוציא בשבת חפץ, שאינו מהבגדים שעל גופו של האדם, מהבית אל הרחוב?
• על פי המשנה וההסבר שלצידה, האם אדם שיוצא בשבת מביתו אל בית הכנסת יכול לשאת עצמו את תיק הטלית שלו?
• על פי המשנה וההסבר שלצידה, האם מותר לטלטל מפתחות יותר מד' אמות (שני מטרים) ברחוב בשבת?

• האם כך נוהגים בפועל בסביבתכם יהודים ששומרים שבת בצורתה ההלכתית?
• כיצד אתם מסבירים זאת?

ריבוי קולות

בתקופת המשנה בתים רבים היו בנויים סביב חצר מרכזית אחת, כאשר הבתים יוצרים סביבה צורה שמזכירה את האות ח'.

חצר מעין זו היא לשיטת חכמים מרחב ביניים בין רשות הרבים לרשות היחיד, כיוון שהיא אמנם רשות הרבים – במובן הזה שהיא משמשת כמה וכמה בתים ומשפחות. אך מצד שני היא לרשות הרבים במובן הרחב של המילה, כרחובה של עיר.

לכן, חכמים יצרו בנוגע לחצר זו חידוש הלכתי הנקרא: עירוב. העירוב הוא למעשה מעין יצירת שותפות בין כל בעלי הבתים, שמבטאת בין היתר בכך שמתקינים בפתח החצר שער או לכל הפחות צורת פתח – הכוללת שתי מזוזות ומשקוף מעליהן (בלשון חכמים: שתי לחיים וקורה)

על בסיס הרעיון הזה הלך ונוצר במאות השנים האחרונות העירוב, שמרחיב את ההיתר הזה אל רחובה של עיר.

בכדי לעשות זאת מסתמכים אלו הסומכים על העירוב על כמה וכמה הקלות הלכתיות:–

 💬נשוחח:

לו הייתם עומדים במקומם של אותם פוסקים. כיצד אתם הייתם מכריעים בשאלה זו? מדוע?

רלוונטיות

העולם הוירטואלי

במציאות החיים כפי שהיא בקהילות רבות בעולם וודאי במדינת ישראל, מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים כמעט ולא מתקיימת ואינה משפיעה על השבת של היחיד והקהילה.

לפניכם הצעה לחידוש איסור "הוצאה מרשות היחיד" המהווה חלק מהאיסור של מלאכה זו, בעולם הוירטואלי: 

"כיום מלאכת הוצאה כמעט לא מורגשת ליושבי ארץ ישראל… בהתאם, בספרי ההלכה בני זמננו היא תופסת מקום מועט… אבקש להראות, שאם נחזור אל מקורותיה הרעיוניים של מלאכה זו, נגלה שאפשר שדווקא בדור הטכנולוגי שלנו נכונו לה חיים חדשים. […]

כל שעובר הזמן, מתברר שהמשמעות הדומיננטית ביותר של שמירת השבת המודרנית היא הפרישה מהפעלת הטכנולוגיה שנעשית ברגע כניסת השבת. ככל שמלאכת ימי החולין מתמלאת בעוד ועוד פעילות טכנולוגית, השבת הופכת להיות התשליל של פעילות זו. זו המלאכה העיקרית, והיא שמגדירה את השביתה העיקרית.

נדמה שכאן מקבלת מלאכת ההוצאה בשבת משמעות מחודשת ומרכזית. כאשר המחשב האישי והטלפון הנייד יוצרים את המרחב הוירטואלי הבלתי מוגבל. את רשות הרבים העכשווית. הכיבוי שלהם עם כניסת השבת הוא יצירה מחודשת של המקום האישי בו אני נמצא בגופי, של רשות היחיד. אם אפשרויות המרחב הטכנולוגיות יוצרות תודעה רוחבית ונטולת מקום, הרי שהציווי "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" משמעו ליצור את המקום מחדש ולהיות בו למשך השבת. ביטול הממד הטכנולוגי וירטואלי למשך יממה קדושה, היא בניה מחודשת של שלושת הממדים הממשיים של החלל.

רק בשבת, כדי לפגוש מישהו, הוא צריך להיות איתי, בגופו, באותו חדר. רק בשבת איני יכול לברוח ממקומי הממשי על ידי תנועה אל המרחב הרביעי הוריטואלי. אני חייב להיות כאן ועם מי שכאן. יש פה דין המקביל לדיני תחומין- לא לצאת ממקומי אל המרחב הוירטואלי. ויש פה גם דין המקביל להוצאה- הפסקת תנועת הטובין, הקניה והמכירה, המשא והמתן, 'שלח' או 'קבל'. התודעה האופקית מפנה למשך יממה את מקומה לתודעה אנכית שיש בה גובה ועומק. תודעת המקום החדשה יכולה לבנות מחדש את העונג של היש שנוצר על ידי השהות והנוכחות.  אם תשיב משבת אצבעותיך, וקראת לשבת עונג. […]

כמו ביחס למלאכות, גם כאן, יצירת המקום אינה באה לשלול את עצם תנועת הרוחב. היא רק באה להפקיע את בלעדיותה. התנועה הרוחבית של השבוע שחלף מקבלת את השלמתה דרך היום שמפקיע אותה לטובת יצירתו של מקום. היא גם מאפשרת לגשת אל התנועה של השבוע שיבוא מתוך המוקד פנימי יציב, המקום שהשבת יוצרת.

(אמנון דוקוב, "זמן ממשות – רשות היחיד של שבת בעולם וירטואלי")

 💬נשוחח:

• האם אתם מזדהים עם דבריו של אמנון דוקוב על כך שהשבת עוזרת לנו להתנתק מעט מהרוחב האין-סופי שמושך אותנו לשלל כיוונים העולם הוירטואלי?
• האם אתם מזדהים איתו בכך שיש צורך באיזון מעין זה?
• מה דעתכם על הרעיון החדש שמקבל ה"האיסור להוציא מרשות היחיד" בדבריו של אמנון דוקוב.
• לו הייתם מעצבים את השבת שלכם מאל"ף ועד ת"ו על פי ראות עיניכם – האם הייתם מכניסים את האיסור הזה לאיסור השבת שלכם? מדוע?