קריאת כיוון

ביחידה זו נעסוק בסיבות להפיכת דבר ל'מוקצה' והפער בין מקור ההלכה לבין היחס כלפי מוקצה במציאות של ימינו.

• בקריאה יחפה נלמד על טעמים שונים שבגללם דבר הופך למוקצה.

• בריבוי קולות נדון במשמעות הסיבות שהופכות דבר למוקצה.

• ברלוונטיות נצפה במערכון המראה תגובה אופיינית לניסיון להתרחק ממוקצה, ונחשוב על הפער בין המציאות לבין מקור העניין.

• בהרחבה נלמד על הרב יהושע ישעיה נויבירט.

טקסט מרכזי

ארבעה הם סוגי מוקצה העיקריים ואלו הם:

א. מוקצה מחמת חיסרון כיס, רוצה לומר כל דבר העומד לסחור בו (פרט לאוכלין) ואפילו אינו יקר ערך, או כל דבר שהוא יקר ערך ומלאכתו לאיסור, ובעליו מקפידים שלא להשתמש בו שום תשמיש אחר מזה שלו הוא נועד או כל דבר שאדם קובע לו מקום מחמת כבודו או ערכו הרב – כל אלה אין כל היתר לטלטלם.

לדוגמה:… שעון קיר.

ב. מוקצה מחמת גופו, רוצה לומר כל דבר שאינו כלי, ואינו ראוי למאכל אדם או למאכל בהמה ושלא ייחד אותו לפני שבת לתשמיש כלשהו, כל אלה אין כל היתר לטלטלם.

לדוגמה: … אבנים וחול שלא ייחדם מבעוד יום לכל שימוש, […] שברי כלים שאינם ראויים לשום שימוש.

ג. כלי שבדרך כלל מלאכתו לאיסור, (איסור שבת, ואפילו איסור מדברי חכמים בלבד) – מותר לטלטלו לצורך גופו (אם אין לו כלי של היתר) או לצורך מקומו (לצורך מקומו – היינו כשרוצה להשתמש במקום עצמו שבו מונח הכלי, אבל לא נקרא לצורך מקומו אם מציאת הכלי במקום מסוים מפריעה אותו, ואכן במקרה זה יהא אסור לטלטלו משם).

לדוגמה: פטיש או מנורת נפט, אסור לטלטלם. אולם אם צריך את הפטיש כדי לפצח בו אגוזים (כשאין לו כלי של היתר) או שהוא זקוק למקום שבו עומדת המנורה – מותר לטלטלם.

נרתיק של תפילין ששכחו בתוך נרתיק של טלית – מותר להוציאו משם כדי להשתמש בטלית.

ד. בסיס לדבר האסור – רוצה לומר חפצו שלו המותר בטלטול שהניח עליו או תלה בו חפץ של מוקצה עם כניסת השבת, והוא הניחו שם מדעתו, כלומר על מנת שיישאר שם… נעשה ההיתר כמו המוקצה עצמו – ואסור לטלטלו.

לדוגמה: … פמוטים שעל השולחן שהיו בהם נרות דולקים בשעת כניסת השבת – נעשה השולחן בסיס לפמוטים ואסור לטלטלו…

אולם דלת דל ארון בו בית שתלוי בה חפץ של מוקצה מותר לפתוח ולסגור את הדלת וזאת משום שחשובה היא הדלת, והרי היא מעיקר הארון או הבית ואין היא בטלה לגבי המוקצה שתלוי בה;

וכן מותר לפתוח דלתה של מכונית*

ואף לשבת בה מותר,

שהרי אין המכנית בטלה לגבי המנוע שלה ואינה הופכת אפוא לבסיס לדבר האסור.

עם כל זה נכון להימנע מלפתוח את הדלת של המכנית כיוון שבעיני הבריות הדבר נחשב לאיסור".

*אין הוא מתייחס כאן לשאלת המנגנון החשמלי. ולכן אולי בגלל האופן החשמלי שבה נפתח האוטו בימינו, האור שנדלק עם פתיחת הדלת וכדומה – בכל זאת הדבר אסור. אבל בכל מקרה אנו למדים שהיחס לאוטו באופן כללי הוא לא כאל "מוקצה" למרות מה שהיינו אולי חושבים מלכתחילה.

 (שמירת שבת כהלכתה, פרק י"ז, ג)

קריאה יחפה

מוקצה מחמת מה

מוקצה מחמת חיסרון כיס:

• הסבירו מהו "מוקצה מחמת חיסרון כיס" והביאו דוגמה לחפץ כזה.
• האם יש מקרים שבהם מותר לטלטל "מוקצה מחמת חיסרון כיס"?

מוקצה מחמת גופו:

• הסבירו מהו "מוקצה מחמת גופו", והביאו דוגמה לחפץ כזה.
• האם יש מקרים שבהם מותר לטלטל "מוקצה מחמת גופו"?
•  

כלי שמלאכתו לאיסור:

• הסבירו מהו "כלי שמלאכתו לאיסור", והביאו דוגמה לחפץ כזה.
• האם יש מקרים שבהם מותר לטלטל "כלי שמלאכתו לאיסור"? באילו מקרים? (האם הלכה זו הפתיע אתכם?)

בסיס לדבר האסור:

• הסבירו מהו "בסיס לדבר האסור".
• הביאו דוגמה למקרה שבו הבסיס לדבר האסור – באמת נעשה אסור בפני עצמו.
• והביאו דוגמה למקרה שבו בסיס זה- למרות שהוא במידה מסוימת בסיס לדבר האסור- אינו נעשה אסור בעצמו. (האם הדוגמה שמביא ה"שמירת שבת כהלכתה" הפתיע אתכם?) 

ריבוי קולות

 💬נשוחח:

• מה לדעתכם הסיבות שבגינם נקבע "איסור מוקצה"? (התייחסו לסוגי המוקצה השונים)

הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, בספרו: "ילקוט יוסף" מונה כמה סיבות לאיסור זה.:

אסרו חכמים לטלטל בשבת חפצים מסויימים, וכמה טעמים נאמרו בזה, ועיקר הטעם הוא:

משום גדר הוצאה, שאם נתיר לטלטל כל דבר, יבוא על ידי זה גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים (שזו אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת).

והרמב"ם הוסיף עוד טעמים לאיסור מוקצה בשבת, וז"ל (וזה לשונו):

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה?

אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר: ודבר דבר, קל-וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בזה, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח וכו'.

ועוד, כשיטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה.

ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת וכו'. ע"כ (עד כאן לשונו של הרמב"ם)

(ילקוט יוסף, שבת, כרך ב', עמוד שד)

 💬נשוחח:

• מהן הסיבות השונות שמביא ה"ילקוט יוסף" בדבריו, בנוגע לסיבת איסור מוקצה?
• מהי הסיבה המרכזית לאיסור "מוקצה" על פי ה"ילקוט יוסף"?
• מהי לדעתכם הסיבה המרכזית לאיסור זה?

רלוונטיות

בין המקור למציאות העכשווית

צפו במערכון של אנדרדוס- הפלאפון, ולאחריו קראו את דבריו של יואל קרצמר-רזיאל על העמדה ההלכתית המשתקפת מהסרטון, ועל אודות הפער שבין הציבור שומר ההלכה ומקורות ההלכה בכל הקשור למקומו ומעמדו של "מוקצה" בשבת:

המערכון של "אנדרדוס" – "שבת שלום מר פודלמן – הפלאפון" ממחיז את הרתיעה מנשיאת חפץ חול בשבת. מעניין שמבחינה הלכתית הפעולות שהדמות נוקטת בכדי לכבות את הטלויזיה חמורות יותר מאשר הוצאת הפלאפון מהכיס, עדות נוספת לתפיסת איסורי 'מוקצה' כמעין טאבו שכוחו חזק מכוחה של ההלכה האמורה להגדירו.  (יואל קרצ'מר-רזיאל)

 "דומה שיותר מכל איסורי השבת, איסורי "מוקצה" מעצבים את תודעת השבת במרחב הביתי.

על אף שבספרי ההלכה נדחקים איסורי "מוקצה" לפרקים האחרונים, וחרף העובדה שבפי הלמדנים יתויגו איסורים אלה כ"דרבנן" (איסורים שקבעו חכמים, ואינם אסורים מן התורה) התודעה העממית מקבעת דווקא את התחום הזה כמרכזי.

הצעקה: "אל תגע, זה מוקצה!" והחרדה שמא תופר קדושת השבת במגע אסור מתפקדות כחוויה מכוננת עבור שומרי שבת רבים.

המילה "מוקצה" מייצגת את השינוי מתפיסת איסורי השבת כאיסורים המתייחסים למעשים לאיסורים החלים על חפצים, ולמעשה מנכיחים את השבת באופן "פיזי" במציאות השבתית.  […]

שומרי שבת רבים מעידים כי ילדיהם נוטים לכנות כל איסור שבת בשם: "מוקצה".

שם זה מוחל לעתים על הפעולה ("לכתוב זה מוקצה") ולעיתים מוצע כנימוק לאיסור מלאכה ("אסור לראות טלוויזיה כי היא מוקצה").  […]

לשומרי שבת רבים מוכרת החרדה, כך ממש, ממגע עם חפץ האסור בטלטול בשבת. המשפט: "אל תגע, זה מוקצה" והטון הכמעט היסטרי שבו הוא נאמר אינם זרים לרבים משומרי השבת ששוחחתי עמם בנושא.

נראה שאף באשר לזאת ישנה תרומה משמעותית של המושג "מוקצה" על מטענו השלילי (כלומר שהמשמעות המילולית של מילה זו, היא בעלת משמעותית שלילית).

והנה, בתפסיה העממית איסור "מוקצה" מתבטא בנגיעה, כאשר ההלכה הפורמלית מדגישה כי האיסור הינו על טלטול ולא על נגיעה. כלומר, "מוקצה" מתפקד כמעין "טאבו" – מעצמת החרדה ממגע עמו…"

 (מעובד על פי דברי המבוא והסיכום לעבודת הדוקטורט של יואל קרצ'מר-רזיאל: "הקטגוריה 'מוקצה' והתפתחותה בספרות האמוראית": 

ישנם איסורי שבת מפורשים שרבים לא מקפידים בהם (לדוגמה: האיסור להוציא את הפסולת מהאוכל (למשל לפני אכילת חתיכת עוף או דג להוציא קודם כל את כל העצמות ולהשליך אותן לפח)) ולעומת זאת בעניין מוקצה, מקפידים מאוד, ואפילו לא נוגעים בדבר שמוגדר כ"מוקצה" (למרות שהנגיעה עצמה, בשונה מהרמה ונשיאה, אינה אסורה).

 💬נשוחח:

• האם כך הדבר גם בהוויית השבת ההלכתית כפי שאתם מכירים אותה?
• מדוע לדעתכם כך הם פני הדברים? מה גורם ל"מוקצה" לקבל תפקיד משמעותי כל כך בהוויית השבת ההלכתית-אורתודוקסית, למרות שהוא אינו בהכרח מרכזי כל כך בהלכה עצמה?
• יואל קרצ'מר-רזיאל מציע בדבריו הסבר לדבר וטוען ש""דומה כי בעיני השותפים לשיח זה, השונה מן השיח ההלכתי הפורמלי, סימון סטטוס של אובייקט מתווך בעוצמה רבה יותר את האיסור מאשר ניסוח פשוט – של מעשה שמותר לעשות או מעשה שאסור לעשות".

• מה דעתכם על טענה זו? האם אתם מסכימים שהדבר מנכיח בצורה חזקה יותר את השבת?

הדוגמה שלפנינו, היא לא הדוגמה היחידה לפער שבין ההלכה כפי שהיא משתקפת בספרים ובדבריהם של פוסקי ההלכה לבין ההלכה כפי שהיא נשמרת ונתפסת על ידי הציבור שומר ההלכה (לעיתים הפער הוא לחומרה ולעיתים הוא לקולא).

• מה עמדתכם בנוגע לפער זה? האם לדעתכם טוב שהוא מתקיים? האם הוא צריך להצטמצם ולהתאחד? אם לא – מדוע? אם כן – כיצד? ומדוע?
• לעיתים נשמעת הטענה שהציבור שומר ההלכה רק מחפש קיצורי דרך והקלות. מה אנו יכולים ללמוד ממקרה זה?
• חשבו על דוגמאות נוספות שסותרות טענה זו, ועל דוגמאות נוספות שבכוחן לחזק אותה.

הרחבה

הרב יהושע ישעיה נויבירט (1927-2013),

 מחבר הספר: "שמירת שבת כהלכתה", כיהן כראש ישיבה בירושלים.

היה תלמיד מובהק של הרב שלמה זלמן אוירבך – מגדולי הפוסקים במאה ה-20, ואחת הדמיות החשובות בעולם ההלכה במדינת ישראל אשר גם ציונים דתיים וגם חרדים ראו בה מקור סמכות חשוב – ובכתיבת  הספר "שמירת שבת כהלכתה" התייעץ עמו רבות, ובהוצאות הראשונות של הספר הדגיש בעיקר את פסיקת ההלכה של רבו.