מפגש זה יעסוק בדמותה ופועלה של דונה גרציה נשיא ודרכה בסיפור של גירוש ספרד.
נקרא מקורות שונים העוסקים בנדבנות ונתינה.
נשוחח על המניעים לנתינה ונדבנות אצל אנשים בכלל ובעלי הון בפרט.
ביאטריצ'י די לונה, או בכינוייה הידוע: דונה גרציה, נולדה בליסבון שבפורטוגל בשנת 1510.
הולדתה של דונה גרציה התרחשה שנים ספורות אחרי אירועים קשים מאוד שפקדו את היהודים באזור. אחרי שנים ארוכות של אינקווזיציה בספרד, בשנת 1492 גורשו כל היהודים מספרד. רבים מהם עברו אל השכנה – פורטוגל, ובכך גרמו לעלייה ניכרת במספר היהודים בפורטוגל: מ -30,000 לפני גירוש ספרד לכ – 100,000 לאחר הגירוש. כך שהיהודים היוו כ 10% מכלל האוכלוסייה הפורטוגלית באותם הימים. אך גם בפורטוגל לא נחו היהודים מאויביהם, וכעבור כארבע שנים, יצא צו הפקודה לגירוש היהודים גם מפורטוגל. בסופו של דבר צו זה לא התממש, אך הוא הומר בהמרה לנצרות – ומרבית היהודים בפורטוגל התנצרו. רבים מהם המשיכו לשמור בסתר על יהדותם, תוך שהם אנוסים להפגין כלפי חוץ את היותם נוצרים לכל דבר ועניין. על כן הם נקראו: האנוסים.
גם משפחתה של דונה גרציה הייתה משפחת אנוסים: בעוד שבכל יום ראשון פקדו בני המשפה של דונה גרציה את הכנסייה הגדולה בעיר, הרי שבכל שבוע ביום שישי לפנו ערב, הדליקה אמה במרתף ביתם – נרות של שבת.
וכשהגיעה לגיל מצוות, גילתה לה אמה ששמה האמיתי הוא חנה נשיאה, וכי היא בת למשפחה אנוסים שהיגרה מספרד.
כעבור שנים אחדות (1528) נישאה לפרנציסקו מנדס, שאף הוא היה בן למשפחת אנוסים, ושמו היהודי היה: צמח בנבנישתי.
משפחתו של בנבנישתי הייתה משפחה עשירה מאוד, שאת הונה עשתה ממסחר בין-לאומי שבעיקרו התבסס על ייבוא של פלפל שחור מהמזרח אל איזור אירופה וארצות הים התיכון.
לא עבר עשור, ובן זוגה של דונה גרציה נפטר, והיא ירשה את רכושו והמשיכה לנהל את עסקיו, ובכך הפכה לגבירה העשירה בעולם באותו הזמן.
בשנת 1536, בעקבות הלחץ הכבד של האינקווזיציה ובשל פטירת בן זוגה, עזבה דונה גרציה, עם ביתה היחידה אנה – ריינה ועם בני משפחה נוספים, את פורטוגל, נדדה אל לונדון ולבסוף לבלגיה. שם היא התאחדה עם בני משפחתו של בן-זוגה שנפטר, וכעבור שנים בודדות, נפטר גם אחיו של בעלה, שניהל את עסקי המשפחה שכללו גם עסקי בנקאות, והוא מינה את דונה גרציה כמנהלת כל עסקי המשפה ביחד עם אחיינה יוסף נשיא.
לאחר כעשור נוסף שבו ישבה דונה גרציה באיטליה, היא נדדה אל קושטא (איסטנבול) שבטורקיה. בכל אותם שנים המשיכה דונה גרציה להוסיף ולנהל בצורה מושכלת את העסק המשפחתי, ולצבור הון, כוח ציבורי וכבוד – שסייעו לה להשפיע בעניינים שונים על מצבם של היהודים:
בשנת 1556 גזר האפיפיור פאולוס הרביעי להוציא להורג, בשריפה על המוקד, חבורה של יהודים אנוסים שחיו באחת מהערים באיטליה. הטענה כנגד אותם יהודים הייתה – שהם שבו אל חייהם הקודמים, כלומר – חזרו לנהוג כיהודים, ולא כנוצרים. דונה גרציה הפעילה לחץ כבד מאוד, כשקראה לסוחרים בכל האיזור להחרים את הנמל המחוז של אותה העיר. על אף שהחרם לא הועיל, הרי שהניסיון עצמו להפעיל את הקשרים והכוח הכלכלי שלה – מהווים דוגמה ומופת לפועלה של דונה גרציה.
בטורקיה, בה ישבה עד אחרית ימיה, היא בנתה בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים.
ובשנת 1561, יחד עם אחיינה דון יוסף נשיא אל מנהיג האימפריה העותמאנית סולימאן הראשון בבקשה לחכור אדמות בארץ ישראל וליישב בהם יהודים. לאחר שסולימאן הראשון סירב לבקשתם זו בנוגע לירושלים, הם הצליחו תמורת כסף רב, אלף דוקטים זהב לשנה, לחכור אדמות בטבריה וליישב בה יהודים.
דונה גרציה ביקשה אף היא לעלות ולהתיישב בטבריה, על האדמות שרכשה, אך הדבר לא הסתייע בידיה קודם שנפטרה בשנת 1569.
"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
די מחסורו – אתה מצווה עליו להחיותו ואין אתה מצווה עליו לעשרו.
אשר יחסר לו – הכל לפי כבודו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שלא היה יכול לאכול עד שיהא מתעמל והעבד משמשו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין.
אמר רבי אבא אמר שמעון בן לקיש: גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן
מר עוקבא, היה עני בשכנותו. והיה רגיל בכל יום לזרוק לו ארבעה זוזים בפתח הדלת. יום אחד אמר (העני): אלך ואראה מיהו שעושה עמי צדקה זו. באותו היום השתהה מר עוקבא בבית המדרש. באה אשתו עמו. כיוון שראה (העני) שהטו עצמם לדלת – יצא אחריהם. ברחו ונכנסו בתנור שהייתה האש גרופה בו. נכוו רגליו (של מר עוקבא). אמרה לו אשתו: תן רגלך על רגלי. חלשה דעתו של מר עוקבא. אמרה לו: אני מצויה בתוך הבית ומקרבת הנאתו.
ויקחו לי: התרומה לא תנתן להם באורח בלתי אמצעי כי אם כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד אלא על הציבור לבצע את המשימה שציווה השם ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה האלוהית. תרומה – משורש "רום", להתרומם ולהתנשא מעל. ומכאן: להיות מורם ומובדל למען מטרה נעלה. ידבנו משורש "נדב" קרוב ל "נטף" לצאת מבפנים טיפין ומכאן נטף שרף הנוטף מהעץ ובדרך ההשאלה להביע מחשבות, הוי אומר לעורר אחרים להרים תרומה. הרי זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה. תקחו כולל אף את משה – ורק כפרט בתוך כלל הציבור.
"לזהב לזהב – רוצה לומר אמנם הגם שהכינותי כל הצורך בחיצוניות הבנין, הן בענין החומריים הצריכים, מה שצריך לזהב הוא לזהב, ומה שצריך בענין הפועלים לכל מלאכה הוא ביד חרשים, וזה מוכן הכל, אבל הלא לתנאי המקדש שתחול בו קדושה צריך עוד דבר אחד והוא נדבת לב העם והכנתם שעל זה תחול הקדושה, כמו שנאמרמאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, שעקר תרומת ה' היא נדבת הלב, ועל זה תחול הקדושה והרצון מאת ה' ואם כן מי מתנדב למלאות ידו היום לה' – שבנדבת לבו ימלא ידו לה' כי זה הוא הנרצה בעיניו".
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק בידי ישראל שמָךְ (=שהפך לעני), ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאול (=יבקש); ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה), החזק בו שלא ייפול ויצטרך. פחות מזה – הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה. וקרוב לזה–הנותן לתוך קופה של צדקה; ולא ייתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה. פחות מזה – שידע הנותן למי ייתן, ולא ידע העני ממי לקח. פחות מזה – שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן. פחות מזה – שייתן לעני בידו, קודם שישאול. פחות מזה – שייתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאול. פחות מזה – שייתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות. פחות מזה – שייתן לו, בעצב.
"הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי,ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד מעשה הנתינה מונח ביטוי חיותי.