קריאת כיוון:

רקע

בקטע המקסים שלפנינו, השלישי בסדרת הסיפורים המתארים חוויות מימי בית הספר, מתאר עמוס עוז את מורתו – מורה זלדה, ונזכר בערגה במילים המיוחדות שהיתה מטעימה למצבים.

מרכזיותן של המילים והפליאה שהן מעוררות בלב המספר (ויש לקוות- גם הקוראים), מזמנת מפגש של משחק במילים ובאסוציאציות שהן מעוררות בקרב התלמידים.

פעילות טרום קריאה

• נספר לתלמידים שאנחנו עומדים לקרוא סיפור שעוסק במילים ובתחושות שהם מעוררות. לפני הקריאה נעשה "חימום" ונשחק בעצמנו עם מילים. הכי חשוב- לא לחשוב יותר מידי. לכתוב מה שיוצא! J
• נחלק לתלמידים דף חלק וכלי כתיבה ונבקש מהם לכתוב בהתאם להנחיה שנגיד בכל פעם.

תרגיל 1-

• השם שלי מתחרז עם:
• חמש מילים שמתחילות באות מ':
• שלוש מילים שמתחרזות עם שירה:
• מילה שאני אוהב/ת לומר בשפה העברית:
• מילה אופיינית של אמא/אבא  שלי:
• מילה שצריך להשתמש בה יותר כי היא חשובה:
• מילה שאני לא מצליח/ה לבטא בעברית:

תרגיל 2- כתבו:

• מילים קופצניות…………….
• מילים חולמניות…………….
• מילים מתקתקות……………
• מילים מרירות………………..
• מילים פטפטניות…………….
• מילים "כלומיות"…………….
• מילים משעממות…………..

נזמין את התלמידים לשתף.

סיפור קצר 

עמוס עוז, מתוך: סיפור על אהבה וחושך,

כתר, ירושלים, 2002. עמ' 327.

אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים – כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ (…) לפעמים הייתה מפסיקה את השיעור, שולחת את כולנו לשחק בחצר אך משאירה בכיתה שניים נבחרים שנמצאו ראויים להמשיך. הגולים שבחצר לא התענגו על השיעור החופשי אלא דווקא קינאו בנבחרים.

… אם אמרת בכיתה שרצונך לספר משהו לכולם, ואפילו באמצע עניין אחר, מיד הייתה מורה–זלדה מגביהה אותך ומושיבה על שולחנה שלה, שולחן המורה, בעוד היא מתיישבת במקומך על הספסל הקטן… על תנאי שתספר דברי טעם או תטען טענה מעניינת… לעומת זאת, אם דיברת שטויות או סתם ניסית למשוך תשומת לב, הייתה מורה–זלדה חורצת בקולה, שאין לפניו לא שחוק ולא קלות ראש: … מספיק, הלוא עכשיו אתה פשוט גורע מכבודך בעינינו."

פעילות בעקבות הקריאה:

• נזמין את התלמידים לבחור מילה או ביטוי אחד שמצאו חן בעיניהם ולצייר אותם באופן שיבטא את התחושות שהם מעוררים.
• ניתן לעשות את הפעילות על פלסטלינה או חימר במקום.

💬 שאלות בעקבות הסיפור:

• מה דעתכם על המורה?
• האם הייתם רוצים ללמוד אצל מורה שכזו?
• מדוע?