מפגש זה רצוי לקיים בסמוך ליום הכיפורים. הסיפור שלפנינו מזמן מפגש מיוחד עם אימת יום הכיפורים הקמאית והראשונית ביותר שייתכן שהילדים חשים בה או חשו בה בעבר- זו המעמידה את האדם כמי שיש בכוחו, על ידי חזרה בתשובה (ובאופן ספציפי וקונקרטי יותר- צום), להשפיע על גורלו. זהו סיפור שמזמן מפגש עם אמונות שיש לנו בחיים אודות סיבה ותוצאה של התרחשויות ובמיוחד אסונות. ולבסוף, זהו סיפור המאפשר מפגש עם פן נוסף המתלווה ליום כיפור- מלחמת 1973, שפרצה ביום הכיפורים והוסיפה מאז ליום זה, גם את זכר מלחמה קשה וטראומטית זו, לזיכרון ולתודעה המשותפים של עם ישראל.
הסיפור, המתאר את החוויה האישית של השפית שרי אנסקי, מופיע בתוך ספר בישול שהוציאה לצד אחד המתכונים המתקשר לסיפור. שילובו של סיפור זה בספר העוסק באוכל ובאכילה, מעניין ומיוחד שכן הוא מפגיש בין ניגודים- צום ואכילה, מוות וחיים. הבחירה להכניס את המתכון לסלט שיושב בבסיס הטראומה האישית של הכותבת, מלמד אולי על התמודדות, החלמה ובחירה בחיים.
יום כיפור היה חג שאהבתי מאוד. כל תושבי השכונה, בבגדים לבנים ובנעלי התעמלות, היו עולים בתהלוכה נהדרת על ההר של האוניברסיטה העברית. שם, בתוך מבנה בצורת כיפה לבנה, היה בית הכנסת שלנו. הגדולים היו מתפללים, ואנחנו, הילדים, היינו משתוללים, מטפסים על הכיפה, מנסים לצום, מראים זה לזה את הלשון היבשה ומשחקים במחבואים.
מתחת למבנה בית הכנסת היה ספסל אבן, מוסתר בין השיחים, שהשקיף על השכונה שלנו. שם הייתי מתחבאת ומבקשת בקשות מאלוהים. גם כשגדלתי והפסקתי לשחק מחבואים, המשכתי לשבת על אותו ספסל ולבקש בקשות.
ביום כיפור של שנת 1973 ביקשתי שם מאלוהים שימצא לי חבר. באותו רגע גילה אותי אחי הגדול ראובן ושאל עם מי אני מתלחשת. גיליתי לו. אבל לא גיליתי את הבקשה המיוחדת הזאת, כי ידוע שאם מגלים את הבקשות, הן לא מתקיימות.
אחר כך שאלתי אותו מה הדבר שהכי בא לו לאכול עכשיו. הוא לא רצה לגלות, ואפילו כעס קצת, אבל אחרי שהתחננתי הוא אמר: "סלט ירקות קצוץ דק, עם הרבה שום, מיץ לימון, פטרוזיליה ופלפל חריף קטן".
אחרי שהלך, ירדתי מההר דרך השדות, כדי שלא יראו אותי, והכנתי לי סלט כזה. לא מצאתי פטרוזיליה במקרר, אז קטפתי בגינה של השכנים. אם כבר חטא, אז נוסיף גם פשע.
בזמן שאכלתי, צלצל הטלפון. רעדתי מפחד. הייתי בטוחה שזה אלוהים, שרוצה להגיד לי שהוא הולך להעניש אותי. אז לא עניתי. החבאתי מהר את הקליפות של הירקות, שטפתי, ניגבתי והחזרתי את הכלים למקום. אבל אז שוב צלצל הטלפון. מישהו ביקש לדבר עם אחי הגדול. אמרתי לו שהוא בבית הכנסת, והוא אמר שארוץ לשם מיד ואגיד לו להתקשר דחוף ליחידה שלו ושארשום מספר טלפון. אמרתי לו שאני לא יכולה לרשום כי זה יום כיפור. ואז הוא כמעט צעק, "אל תבלבלי את המוח, יום כיפור בוטל! תביאי עט ותרשמי".
עם הפתק ביד רצתי לבית הכנסת. "יום כיפור בוטל", צעקתי לכולם. לאחי אמרתי לרוץ הביתה ולהתקשר ליחידה שלו. הוא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר: "את אכלת סלט". זה היה הדבר האחרון שאמר לי. הוא לא חזר יותר הביתה לעולם.
ראובן גבריהו ז"ל , כ' באייר תש"ז (22.4.1947)-הושענא רבא תשל"ד (17.10.1973)
נזמין את הילדים לכתוב על הלוח או על פלקט גדול תלוי מראש, כל מה שעולה ומתעורר אצלם בעקבות הסיפור- שאלה, מחשבה, מילה, הרהור, רגש. חשוב שהפעילות תעשה בשקט. ניתן לאפשר לתלמידים לכתוב במקביל או אחד אחרי השני כתהליך שנבנה.
נזמין את התלמידים לכתוב על גבי דף אישי תחושות, מחשבות, שאלות וכיו"ב שהתעוררו בו בעקבות הסיפור ולאחר מכן ניתן לתלות את הדפים והתלמידים מסתובבים וקוראים בשקט את מה שתלוי.
* אפשרות א מזמנת רב שיח, מעין דיאלוג שנבנה בין התלמידים ואילו אפשרות ב מאפשרת דיאלוג פנימי שאינו מושפע מהסובבים.
הסיפור שקראנו מופיע בתוך ספר בישול שהוציאה המספרת (שפית במקצועה) לצד הוראות הכנה לסלט הירקות המופיע בסיפור. מה דעתכם על כך? מדוע לדעתכם היא בחרה לעשות זאת (בכל זאת מדובר בסלט ירקות פשוט שכל אחד יודע להכין…)?