קריאת כיוון:

רקע

הסיפור שלפנינו מתאר את קורותיו של מאיר שלו כילד המשתתף בהצגת חנוכה בבית הספר. דרך תיאוריו אנו פוגשים הן את החוויה האישית שלו כילד והן את מהלך העניינים הגדול יותר המכתיב את העלילה וצובע בסופו של דבר את החוויה שלו כחוויה טראומטית.

בלשון קולחת מתאר שלו את הפער בין להיטותה של המורה לביים הצגה מוצלחת לקהל ההורים לבין הילדים המשתתפים, הצרכים והחששות שלהם.

מתוך הסיפור ניתן לצאת לשיח על הפער הקיים לעתים רבות בין השגת המטרה לבין התהליך שבדרך, בין מה שמוצג כלפי חוץ למה שמתחולל "מאחורי הקלעים".

פעילות טרום קריאה

נאמר לתלמידים כי משלחת של אורחים נכבדים עתידה להגיע היום לבית הספר ולשם כך עליהם לבחור 2-3 תלמידים מהקבוצה שייצגו את התלמידים ויתארו את חיי בית הספר.

💬 לאחר שהתקבלה החלטה נשאל-

• כיצד בחרתם את הנציגים? מה היו השיקולים שלכם בבחירה?
• שערו- אם מישהו מצוות בית הספר היה בוחר את הנציגים, האם הבחירה היתה דומה או שונה לדעתכם? הסבירו.
• אילו תחושות התעוררו בכם סביב תהליך הבחירה? (למורה- כדאי להפנות את השאלה באופן יזום הן לתלמידים שלא נבחרו לייצג והן לתלמידים שנבחרו לייצג)
• איזו השפעה, אם בכלל, יש לעובדה שנבחרתם לייצג את תלמידי בית הספר, על הדברים שתאמרו? מה דעתכם על כך?

סיפור קצר 

מאיר שלו, פורסם בידיעות אחרונות, חנוכה תשס"ג

רוב הקוראים היו פעם בכיתה גימל, חלקם אפילו יותר משנה אחת, ורובם השתתפו אז במחזה של חנוכה. לא אחת שמעתי מעלים זכרונות מאותה התנסות, ותמיד שוֹרָה רוח של ענווה יתירה על הזכרונות האלה, והנזכרים מצטנעים ומספרים שבחג החנוכה הם היו בסך הכל נר גימל או נר דלת, ותו לא. ובכן, אין בדעתי להפחית מערכי. לא הייתי נר גימל ולא נר דלת ולא שום זוטה אחרת. הייתי מתתיהו בכבודו ובעצמו !  לא שחוננתי בכשרונות משחק יוצאים מהכלל או בנוכחות בימתית מחשמלת – ההיפך הוא הנכון. הייתי ילד קצר קומה וקצר ראייה, וניפנופי החרב שלי עוררו גיחוכים הן בקרב הקהל והן בקרב המתיוונים.

אבל הייתה לי סגולה שכל מחנכת עם יומרות בתחום הבימוי חיפשה בשחקניה הקטנים : ידעתי ללמוד בעל פה. הרבה, מהר, ובלי שגיאות.

אותה שנה נשרו כל המועמדים הטבעיים לגילומו של מתתיהו במהלך החזרות. זה אחר זה, קנאים אתלטיים ורושפי עיניים שכמותם, הם זינקו בהתלהבות דתית על המזבח, נעצו את חרב הדיקט שלהם בַּכֹּהֵן המתיוון, בלעו רוק של מבוכה, ונשארו עם הפרצוף של  "אוי, שכחתי מה אני צריך להגיד עכשיו".

 יום לפני הבכורה הבינה המורה שלי, שעדיף מתתיהו לא הירואי במיוחד אבל עם כל המילים הנכונות בפה, וקידמה אותי מתפקידי המקורי לתפקיד עתיר הטקסט של אבי המכבים. (אגב, כיוון שזמן רב עבר מאז, אני מוכן לגלות שתפקידי המקורי היה להיות החזיר ששכב על המזבח, קאסטינג שגרם לי עוגמת נפש רבה, על אף שאבא שלי, שרצה להקל מיסורי, אמר לי: "לא נורא, מאיר, לא רק מתתיהו התנגד לפולחן הזה. גם החזיר התנגד, אם כי מסיבות שונות".)

למחרת ערכנו חזרה גנרלית בנוכחות המנהלת, ואני דיקלמתי בשטף את המונולוג של מתתיהו:

"שימעו אלי בָּנַי ואַחַי,                  מי לאדוני, אלי!

יהודים אנו, יהודים.                     נשמור את תורת אבותינו.

ננתץ את מזבחות האלילים,         נהרוג את המתיוונים.

ננוס אל ההרים,                            ונילחם למען האלוהים!"

המנהלת העירה למורה שלי ש"מתתיהו נראה קצת נעבעך עפעס"; אבל ההצגה נועדה לשעות הערב של אותו היום, בנוכחות כל ההורים, ונעבעך או לא נעבעך, התפקיד הראשי היה שלי.

לפנות ערב הלכתי עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה לבית הספר (אבא שלי נשאר בבית, בטענה הקבועה שהוא כבר למד בבית ספר פעם אחת, ואינו מרגיש צורך לשוב על התהליך מחדש). בכניסה לאולם נפרדתי מהן, עליתי אל מאחורי הקלעים ועטיתי את בגדי מתתיהו.

באותם ימים רווחה במערכת החינוך הסברה, שנכבדי המגזר היהודי בתקופת אנטיוכוס לבשו בגדים של ערבים. המורה התקינה לראשי כאפיה ועקאל, ואת הזקן החשמונאי המפואר שהיא הכינה מסלילים של ליפה, הצמידה אל הכאפיה בשתי סיכות ביטחון, ליד האוזניים.

האורות באולם כבו, המסך נפתח ואני עליתי על הבמה.

במערכה הראשונה ישבתי עם חמשת בנַי, והשמענו קינות רמות ביותר על המצב הפוליטי והרוחני בעירנו מודיעין. אז יצאתי מהבמה לקול תשואות רמות של אמי ואחותי, והכהן המתיוון נכנס עם החזיר (הוא הילד שרק אתמול היה מתתיהו). הוא נשא נאום קצר, הניף את המאכלת, ואז זינקתי אל הבמה וחרבי בידי. הספקתי לצעוק "שימעו אלי בני ואחי, מי לאדוני אלי!" ואז קלטתי שכולם – הקהל, הכהן, הנרות והחזיר – צוחקים בקול גדול. השפלתי את מבטי וראיתי שהזקן שלי נשמט ממקומו והוא תלוי רק על סיכה אחת, באופן מגוחך שאינו הולם את מעמדי ההיסטורי.

ניסיתי להחזיק אותו בידי האחת ולדקור את המתיוון בידי האחרת, אבל אז קרה דבר נורא:

יד ארוכה וחזקה, ידה של המורה הבמאית, נשלחה דרך סדיני המסך ואחזה בגלימתי.

היא סחבה אותי אל מאחורי הקלעים, הידקה את הזקן למקומו, נעצה את סיכת הביטחון

דרך הכאפיה, דרך הליפה ודרך האוזן שלי, סגרה אותה והדפה אותי בחזרה לבמה.

כל התהליך הזה ארך כשניה וחצי, ובטרם הספקתי להבין מה אירע לי, מצאתי את עצמי ניצב מול הקהל בברכיים פקות ובאוזן מפולחת. התדהמה והכאב היו ללא נשוא. חשתי כל סנטימטר של חיוורון בעור פנַי, וכל פעימת כאב בתנוך אזני. פערתי את פי ואמרתי "יהודים אנו, יהודים… אמא… האוזן…" ופרצתי בבכי גדול.

השתתרה מהומה גדולה. אמא שלי הסתערה מהאולם אל הבמה, המורה נמלטה , ואני, מצידי ברחתי הביתה. מאז שכחתי חלק גדול מהטקסטים של חנוכה, אבל אני זוכר היטב את המילים של אבא שלי. הוא שלף לי את הסיכה מהאוזן, זרק את הזקן, ואמר : "אתה רואה, מאיר, לפעמים יותר טוב להיות חזיר".                          

פעילות בעקבות הקריאה:

תרגיל בדרמה:

• נסביר לתלמידים שבתרגיל הבא נדמה מצבים שבהם אנחנו מציגים כלפי חוץ משהו אחד ואילו בתוכנו מתחולל משהו אחר לגמרי.
• נזמין את התלמידים להציג סיטואציות מחיי היומיום כשכל דמות תיוצג על ידי שני תלמידים- אחד המציג את מה שהדמות מראה כלפי חוץ והתלמיד השני מציג את מה שהדמות חושבת ומרגישה (למשל- שני חברים שלא התראו 10 שנים; שני אנשים שנתקלים בסופר ואחד מהם לא זוכר איך קוראים לשני וכיו"ב).

בכיתות הגבוהות ניתן לשקול להקרין את הסרטון הבא: