יחידה זו עוסקת בהמשך סיפור גניבת הברכות – בתגובותיהם ההמומות ומלאות הצער של עשו ויצחק עם היוודע דבר המרמה של יעקב וקבלתו את הברכה שיועדה לעשו, בברכה האחרת שנתן לבסוף יצחק לעשו, וביציאת יעקב לחרן במצוות אמו ואביו (כדי לברוח מעשו שרצה להרוג אותו וכן כדי למצוא שם כלה בבית לבן דודו).
לאחר שיצא יעקב מכנען לכיוון צפון (צפון-מזרח), מספרת התורה שעשו פנה לכיוון ההפוך (דרומה), לאזור שבו גר ישמעאל דודו, כדי למצוא לעצמו כלה נוספת שאינה מבנות כנען. בכך התורה מתארת לנו את הפירוד והמרחק שחוו שני האחים התאומים בשלב זה של הסיפור, הן בהיבט הגאוגרפי והן בהיבט הנפשי.
• בקריאה יחפה מוצעות שאלות שנועדו להבין את השתלשלות הסיפור, את תחושותיהן של הדמויות המעורבות בו כפי שעולה מן הפסוקים, להבין את תוכן הברכה שקיבל בסופו של דבר עשו מיצחק אביו וכן את משמעות הברכה הנוספת שקיבל יעקב מיצחק אביו בטרם יציאתו לחרן. בסוף חלק זה מוצע להתבונן עם התלמידים במפת כנען והארצות השכנות לה, כדי להבין בדרך חזותית את הפירוד הגאוגרפי של יעקב ועשו כאשר כל אחד מהם יצא לכיוון אחר כדי למצוא כלה מקרב המשפחה המורחבת (בת דוד). כאמור, יש בריחוק הפיזי-גאוגרפי גם ממד של ריחוק נפשי – של יעקב הבורח מאחיו עשו, אשר שונא אותו ורוצה לנקום בו ולהרוג אותו. התלמידים מוזמנים לעסוק בכך בשאלת אתגר.
• בריבוי קולות התלמידים מוזמנים לחשוב על הברכה שקיבל בסופו של דבר עשו מיצחק – כיצד אפשר להסביר את העובדה שהוא קיבל ברכה כלשהי, ברכה אחרת ממה שיועד לו לכתחילה מצד יצחק אביו? וכן לחשוב על תוכנה של הברכה, מה משמעותה והאם זו ברכה טובה וראויה או רק "ברכת תנחומים" סוג ב'?
כמו כן התלמידים יוכלו לכתוב מכתב לעשו בעקבות כל מה שקרה או לסכם את האירועים בפרשייה זו מתוך נקודת מבטן של הדמויות השונות בסיפור (רבקה, יצחק, יעקב ועשו).
• ברלוונטיות מוצעות שתי אפשרויות אשר מאפשרות להזדהות לכמה רגעים עם עשו: להזדהות עם כאבו וצערו על העוול שהוא חש שנגרם לו מצד אחיו, ולהזדהות עם רצונו הטבעי כבן להוריו לזכות ולקבל גם כן ברכה מאביו על-אף שהברכה המקורית שיועדה לו ניתנה כבר לאחר.
• ביצירה אנו ממליצים להמשיך את המחזת הסיפור באמצעות תיאטרון צלליות (צלליות גוף), תוך שימוש בשפת גוף, בקול ובמוסיקה מתאימים שימחישו את הדרמה והרגשות העזים אשר עולים מהפסוקים.
• בהרחבה
ישנה התייחסות להיבט מעניין של יחידה זו והוא סיום פרשת תולדות באמצע בפרק כח. ניתן לקרוא ב"הרחבה" על ההבדל בין החלוקה היהודית של התורה לפרשות לבין החלוקה הנוצרית של התורה לפרקים, ולספר על כך בעל-פה בכיתה. זוהי הזדמנות ללמד את הילדים שסיפורי התורה הם לא רק "שלנו" – כלומר של העם היהודי, אלא הם גם חלק משמעותי מתרבותם של עמים נוספים ושל דת גדולה נוספת – הדת הנוצרית.
פרק כז:
נקרא פס' ל-לג:
עשו חוזר מהציד ומגיש לאביו יצחק את המטעמים.
נקרא פס' לד-לח:
"… הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ."
נקרא פס' מא-מה:
רבקה הבטיחה ליעקב שהיא תקרא לו לחזור. כאשר תשוב חמת עשו.
פרק כח פס' ג-ד:
יצחק שלח את יעקב לפדן ארם לבית של לבן (אח של רבקה), כדי שימצא לעצמו כלה. הוא בירך אותו בשתי ברכות לפני שהוא יצא לדרך.
ברכת הזרע (ברכה לצאצאים רבים): ________________________________________________________
ברכת הארץ (ברכה לרשת את ארץ כנען): _________________________________________________________
_________________________________________________________
פרק כח פס' ה-ט:
[*למורה – ניתן להקרין את המפה על הלוח או לתת לכל תלמיד צילום אישי של המפה.]
הסיפור בתורה מספר לנו שהתאומים יעקב ועשו נפרדו אחד מהשני בשלב זה, וכל אחד מהם הלך לארץ רחוקה אחרת ובכיוון אחר לגמרי כדי למצוא לו כלה.
ר' משה אלשיך התייחס לבכי של עשו, שבעקבותיו נתן לו אביו ברכה, וכתב על כך:
"כי שערי דמעות לא ננעלו, אז נתרצתה שכינה להשפיע לו ברכה". כלומר, שדמעותיו של עשו הגיעו לה' כמו תפילה, והן שגרמו לה' לתת לעשו ברכה באמצעות אביו יצחק.
לפי פשט הפסוקים יצחק הוא זה שנתן לעשו את הברכה ואין אזכור להתערבות של ה' בעניין.
בברכה שבירך יצחק את עשו (בפסוקים לט-מ) הוא אמר לו:
"וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה".
פרשני התורה הציעו פירושים שונים למילים אלו, ובהם:
פירושו של רמב"ן: תחיה במלחמות שיהיו לך, תנצח ולא תמות מחרב האויב.
פירושו של הרשב"ם: תחיה באמצעות עיסוקך בציד, שכן הצייד צד חיות בעזרת כלי מלחמה.
עשו רצה לנקום ביעקב ולהרוג אותו, אך רק לאחר שימות ויקבר יצחק אביו. חשבו מדוע, ומה זה אומר על יחסו של עשו כלפי אביו.
יצחק –
רבקה –
יעקב –
עשו –
"וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.
וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי…" (פס' לה-לו)
" וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו …" (פס' לח-לט)
ביחידת לימוד זו ניתן לשים לב למשהו מעניין ומעט יוצא דופן – סיפור גניבת הברכות והשלכותיו (המידייות) אינו מסתיים בסוף פרק כז, ונראה שהוא ממשיך עד לפסוק ט' בפרק כח (המקום שבו בחרנו לסיים את יחידת הלימוד).
בנוסף, בפרק כח פס' ט' מסתיימת פרשת "תולדות", ובפסוק הבא (פסוק י') מתחילה פרשה חדשה – פרשת "ויצא".
דבר זה מעורר שאלות –
מדוע פשוט לא האריכו את פרק כז בתשעה פסוקים נוספים?
ובאופן כללי יותר – מי קבע היכן מסתיים פרק ומתחיל פרק חדש, והיכן מתחילה פרשה ומתחילה פרשה חדשה?
חלוקת התורה לפי פרשות (מה שאנו קוראים "פרשות שבוע") היא חלוקה יהודית קדומה. חכמי ישראל שחיו בבבל לפני כ-1800 שנה החליטו שהקהילות היהודיות יתחילו ויסיימו את קריאת כל התורה במשך שנה שלמה, מדי שנה בשנה. כיצד? בכל שבת יקראו בבית הכנסת חלק מהתורה (מחמשת חומשי התורה). דבר זה חייב לחלק את התורה למספר חלקים זהה (כמעט) למספר השבועות שיש בשנה.
למורה: בשל ההבדל במספר השבועות שיש בשנה מעוברת למספר השבועות שיש בשנה רגילה, ישנם כמה צמדים של פרשות שנקראות יחד בשנה רגילה.
לעומת החלוקה לפרשות שהיא חלוקה יהודית, החלוקה לפרקים היא חלוקה נוצרית.
המאמינים הנוצרים התבססו גם הם על התורה (והתנ"ך בכלל) וראו בה חלק מהדת הנוצרית. מלומדים נוצרים (כמרים ובישופים) שחיו לפני כ-800 שנה למדו גם כן את התורה, בין היתר כדי להתווכח עם היהודים ולהוכיח מתוך פסוקים בתורה שדתם הנוצרית טובה ונכונה יותר מהדת היהודית. כדי להצליח להתמצא טוב בתורה ולאתר פסוקים שנראו בעיניהם חשובים ומשמעותיים לדתם, הם חילקו את התורה לפרקים לפי חלוקה שהם חשבו לנכון, ונתנו מספרים לפסוקים שבכל פרק. לעתים חלוקה זו התאימה לחלוקה היהודית המסורתית ולחלוקה לפרשות השבוע, אך לעתים היא לא התאימה.
חלוקת הפרקים הנוצרית של התורה חדרה בהדרגה לעולם היהודי ולתנ"כים המודפסים בעברית עד היום.
אם כן, ההבדל בין החלוקה היהודית של סיפורי התורה לפרשות לבין החלוקה הנוצרית של סיפורי התורה לפרקים, הוא שמסביר מדוע פרשת "תולדות" מסתיימת באמצע פרק כח.
(בתמונה: ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483) – ויקיפדיה, נחלת הכלל
למורה:
וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ – פָּסוּק זֶה מְדַמֶּה אֶת הַשִּׁעְבּוּד שֶׁל עֵשָׂו תַּחַת שְׁלִיטַת יַעֲקֹב לַשִּׁעְבּוּד שֶׁל פַּר תַּחַת שְׁלִיטַת בְּעָלָיו. עֹל הוּא כְּלִי חַקְלָאִי עַתִּיק שֶׁהָיָה מַנִּיחַ הַחַקְלָאִי עַל הָעֹרֶף שֶׁל הַפָּר כְּדֵי לִרְתֹּם אוֹתוֹ לַמַּחְרֵשָׁה, וּמִכָּאן "וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" – תִּשְׁבֹּר אֶת הָעֹל הַמֻּנָּח עָלֶיךָ, כְּלוֹמַר, תִּשְׁתַּחְרֵר מֵהַשִּׁעְבּוּד שֶׁלְּךָ לְאָחִיךָ.]
(המשך של תיאטרון הצלליות שהוצע ביחידה הקודמת)
יש לעשות פעילות זו בכיתה שניתן להחשיך אותה.
או כל קטע מוסיקלי אחר מתאים לדעתכם ולדעת התלמידים.