יחידה זו עוסקת בזמן כניסת השבת ובהדלקת נרות. מתוך סוגית הדלקת נרות אנו מזמינים לשיחה על ערך הנרות וקדושת הזמן.
• בקריאה יחפה נשוחח על הדלקת נרות והחשיבות של זמן הדלקת נרות
• בריבוי קולות נכיר מקורות קיבוציים המתייחסים להדלקת נרות ונבחן את ההבדלים והדמיון בהתייחסות השולחן ערוך וביניהם.
• ברלוונטיות נבחן בלוח השנה את זמני כניסת השבת ונכיר את ההבדלים בין המשפחות בכיתה ביחס לזמן זה.
• בהרחבה נכיר את השולחן ערוך
(ערוך השולחן, הלכות שבת, סימן רמ"ב, סעיף ה)
*האיש הישראלי – יהודי, כאשר הוא מדבר כאן מנקודת מבט דתית לפיה כל יהודי מחויב בשמירת השבת כפי שההלכה הדתית עיצבה אותה לאורך השנים.
*עמי הארץ – כינוי שמופיע כבר בתלמוד ביחס ליהודים שאינם מקפידים בהכרח על כל מצוות התורה, כאשר נקודת המבט היא ביקורתית מצד שומרי ההלכה ביחס ל"עמי הארצות".
*היראים – כינוי ליהודי דתיים שמקפידים מאוד על שמירת ההלכה כפי שהיא אמורה בספרי ההלכה.
*ההמון – כינוי ליהודים רבים שהם דתיים אך לא בהכרח מקפידים על קלה כבחמורה.
"ערוך השולחן" מציג את הדברים מנקודת מבט דתית, לפיה אסור להדליק אש בשבת, ועל כן חשוב להישמר ולהדליק את נרות השבת – קודם כניסת השבת.
לצד נקודת מבט זו יש להוסיף נקודת מבט נוספת, שאינה שומרת בהכרח על איסורי השבת, ובכללם על הבערת אש, ויחד עם זאת השבת מהווה יום מיוחד בתרבות היהודית.
עבור יהודים רבים כיום בעולם, היהדות בכלל ושבת בפרט מהווה רכיב תרבותי ולא דתי. וכך בעוד שהדלקת נרות השבת עבור רבים מהווים חלק מהחגיגיות והטקסיות שמלווה את השבת, הדבר אינו כרוך באיסור שבת הדתיים. וממילא, אפשר למצוא יהודים שבוחרים להדליק נרות שבת בליל שבת, כחלק מעריכת הסעודה או קבלת השבת שהנהיגו לעצמם או שהנהיגו בקהילתם, אף אם הדבר נעשה לאחר שקיעת החמה.
דוגמה לדבר ניתן למצוא בקבלות השבות המתקיימות בחלק מהקיבוצים בארץ, שבחלקם חלק מקבלת השבת כוללת הדלקת נרות שבת, ואולם אלו נעשים מבלי שום התייחסות דתית לשאלה האם הדלקת הנרות נעשים קודם השקיעה או אחריה. (מומלץ לקחת מהיחידה להדפסה).
ערוך השולחן הוא ספר הלכה שכתב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (1829- 1908). על פי דברי נכדו, את הספר כתב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין תוך כדי ישיבות שנערכו בבית הדין הרבני בעיר נובהרדוק שבבלארוס.
ספר זה מבוסס על סדר ההלכות כפי שהן מופיעות בארבעה טורים (ספר ההלכה שחיבר "בעל הטורים" והשולחן ערוך" (שחיבר ר' יוסף קארו) אלא שבניגוד אליהם, בדבריו אין הוא מתאר רק את ההלכה הסופית או את המנהגים המקובלים, אלא את מכלול המקורות מתקופת המשנה והתלמוד ועד לימיו, והוא מתייחס למגוון הדעות קודם שהוא פוסק לשיטת בית מדרש (הכוונה היא בעיקר להלכה של יהודי אשכנז המתנגדים לחסידות).