קריאת כיוון

יחידה זו עוסקת בזמירות שבת ובמחלוקת לגבי נגינה בשבת.

• בקריאה יחפה נשאל מדוע רבים בוחרים להאריך בזמירות בשבת ומדוע ההלכה אוסרת על נגינה.

• בריבוי קולות נשוחח בכיתה על המחלוקת של נגינה בשבת.

• ברלוונטיות נברר מה הקו המנחה שלנו לגבי נגינה בשבת ולגבי הלכה בכלל.

• בהרחבה נכיר את המאירי-רבי מנחם בן שלמה למשפחת המאירי.

טקסט מרכזי

"ראיתי גם כן באותם התלמידים* שהיו מקילים לזמר בכלי שיר

ולהעיר מיתרי הכינורות ושאר מיני זמר (- כלי נגינה) בשבת

בלא שום חשש אסור

ונפלאתי הרבה

היאך הורגל דבר זה ביניהם

והיו אומרים שלא מצינו אסור אלא בסיפוק וטפיח ( – הקשה וטפיחת כפיים) (מסכת שבת, דף קמ"ח ע"א, ומסכת ביצה דף ל"ו ע"ב)

מפני שהם קולות עצומים,

הרי שאר כלי שיר – מותר.

[…]

נמתי להם ( – עניתי להם):

והלא סיפוק וטיפוח לא נאסרו, אלא שמא יתקן כלי שיר

שכל קול שהוא נעשה לשמחה יש לחוש בו לתיקון כלי שיר…"

(המאירי, "מגן אבות", העניין העשירי)

*תלמידי חכמים מבית מדרשו של הרמב"ן.

בספרו "מגן אבות" מובאים נושאים שונים שבהם התעוררה מחלוקת בין תלמידי הרמב"ן שהגיעו למקום מושבו של המאירי, והניסיון של המאירי להגן על מנהג האבות של בני המקום (ולכן הספר נקרא: "מגן אבות").

קריאה יחפה

זמירות או נגינה

 💬נשאל:

• מדוע בוחרים רבים לשיר ולהאריך בשירה בשבת?
• כיצד השירה תורמת לאווירת השבת בעיניכם?
• מה מקומם של כלי הנגינה בשבת? האם הם תורמים או פוגמים באווירת השבת? נמקו את דעתכם.
• על פי תיאורו של המאירי, מה חשבו אותם תלמידים חכמים שמותר לעשות בשבת?
• מה היה הנימוק שלהם?
• האם המאירי הסכים עם עמדתם?
• מה היה הנימוק שלו?
• האם המקור הזה הפתיע אתכם? מדוע?

ריבוי קולות

מחלוקת – נגינה בשבת מותרת או אסורה?

לאורך השנים נחלקו הפוסקים בדבר נגינה בשבת:

היו פוסקים שאסרו את הדבר מכל וכל, בטענה דומה לזו שמביא המאירי, המבוססת על דברי התלמוד: שמא יתקן כלי שיר. כלומר שהדבר יוביל לעשיית מלאכה של ממש, האסורה בשבת. 

ומנגד היו פוסקים שהתירו, ואפילו התירו סיפוק וטיפוח (הקשה וטפיחת כפיים) – שעליהם נאמר בתלמוד במפורש שהם אסורים – בטענה שהאיסור הזה היה משמעותי בימי התלמוד בהם לכאורה היו בקיאים לעשות כלי שיר, אבל כיוון שבתקופה שלנו, בעלי התוספות, אין אנו יודעים לעשות כלי שיר – הרי שאין טעם בגזירה, וממילא הדבר מותר.

עמדה זו נפסקה להלכה גם בדברי הרמ"א גדול הפוסקים האשכנזים בתקופת האחרונים (התקופה ההלכתית שהתחילה לפני כחמש מאות שנה ונמשכת במידה רבה עד ימינו), אך נחלקו הפרשנים כיצד להבין את דבריו: האם התיר כמו בעלי התוספות לנגן בכל כלי זמר, או שהוא התכוון שהדבר מותר רק בחלק מהכלים, בעוד שכל היתר יהיו אסורים.

על כל פנים, לאט לאט עמדה זו נדחקה לשולים, והפסיקה המרכזית הייתה שהדבר אסור. ולעמדה זו הלכו ונוצרו הסברים נוספים מלבד ההסבר שהדבר אסור שמא יתקן כלי שיר. למשל אחד ההסברים היה שהדבר אסור מכיוון שרוצים ליצור הפרדה בין שבת לימי החול (בשפה ההלכתית איסורי שבת מסוג זה נקראים: "עובדין דחול" – כפי שנרחיב באחת היחידות בהמשך).

עד לצמיחתה של היהדות הרפורמית – שללא קשר והזדקקות למקורות ההלכתיים הללו – לא רק ש"התירה" את הנגינה בשבת, אלא הכניסה את הנגינה לבית הכנסת, לליווי תפילות השבת.

*למורה: דברים אלו מבוססים כמובן על שלל מקורות, ראו מאמרו של הרב שמואל לורנץ – "השמעת קול בשבת" באתר 'אסיף' 

 💬נשוחח:

• מה דעתכם? האם נגינה צריכה להיות אסורה בשבת?
• חשבו על נימוקים "הלכתיים" להתיר זאת.
• חשבו על נימוקים "הלכתיים" לאסור זאת.
• חשבו על נימוקים נוספים שיכולים לחזק את העמדה האומרת לאסור (נימוקים שאינם קשורים בהכרח ישירות להלכה).
• חשבו על נימוקים נוספים שיכולים לחזק את העמדה האומרת להתיר (נימוקים שאינם קשורים בהכרח ישירות להלכה).

רלוונטיות

קו מנחה לנגינה ובכלל לאורח חיים

📝לפניכם מילים שונות שיכולות לשקף את הקו המנחה בחיפוש שלנו אחר תשובה מעשית לשאלה – האם יש מקום לנגינה בשבת. בחרו את המילים שמבטאות בצורה הטובה ביותר את הקו המנחה שלכם:

פוסקי הלכה ותלמידי החכמים של דורנו

המסורת כפי שאני מכיר/ה אותה

ספרי ההלכה

מה שעשו מזה דורות רבים

דעתי האישית

כוח דהיתרא עדיף – היכן שניתן להתיר, יש להתיר

האופן שבו נוהגים בבית

אחר:

• חשבו על דוגמה נוספת ,שאינה קשורה בהכרח לשבת – שגם בה יהיה זה הקו המחנה שיוביל אתכם.

הרחבה

המאירי

רבי מנחם בן שלמה למשפחת המאירי, היה חכם יהודי שעסק בעיקר בפירוש התלמוד ובפסיקת הלכה, וחי בפרובנס בין השנים 1249-1315.

המאירי היה בעל השקפת עולם ייחודית, והוא לא חשש להשמיע את דעתו בוויכוחים דתיים שונים, כמו למשל:

בוויכוח שהתפתח על ספר הפילוסופיה של הרמב"ם- "המורה נבוכים", שהיו מחכמי ישראל שטענו שאסור ללמוד (והיו אף ששרפו את ספרו זה) השמיע המאירי את עמדתו שאין כל פסול בדבריו ושאין כל סיבה להחרים את ספרו זה.

כמו כן, בהלכות רבות הקשורות ביחסים עם בני דתות אחרות, סבר המאירי שדברי המשנה והתלמוד מכוונות היו כנגד עובדי האלילים, ואין הן מכוונות אל הנצרות והאיסלאם, הדתות הבולטות בימיו של המאירי, כמו גם בימינו. ולכן, למשל, הוא פוסק בניגוד לדברי התלמוד שמותר לתת לבני דתות אלו מתנות או למכור להם בתים.