במפגש זה נכיר את דמותו והגותו של אלי ויזל.
נקרא מכתביו בנושא שואה – האדם והחברה בתוכה ולאחריה, יהדות והומניות.
נשוחח על רעיונותיו וחשיבותם לעולם.
נבחן את מקומה של דמות זו ורעיונותיו בבניית זהותנו שלנו.
אלי ויזל נולד ב-30 בספטמבר 1928, בסיגט שברומניה, למשפחת יהודים חסידית. בנעוריו למד לימודי קודש וחסידות ובמקביל רכש השכלה כללית ועברית. בשנת 1940 סופחה עיר הולדתו של אלי ויזל להונגריה שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחרות נותרו יהודי סיגט בביטחון יחסי, אך באפריל 1944 בעקבות פלישת צבא גרמניה להונגריה הוקם גטו בסיגט אליו רוכזו יהודי העיר. חודש לאחר מכן החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, משפחתו של אלי וויזל הייתה ביניהם, והוא בן 16 בלבד. אמו ואחותו הקטנה נרצחו מיד עם הגיעם לאושוויץ, אלי ויזל ואביו הוצבו לעבודה במחנה. התנאים במחנה העבודה באושוויץ היו קשים, הם הועבדו בפרך מדי פעם הועברו בין המחנות. כאשר הצבא האדום התקרב לעבר אושוויץ צורפו אלי ויזל ואביו לצעדות המוות שבמהלכה פונו אסירי אושוויץ לכוון גרמניה למחנה בוכנוואלד. אלי ויזל שרד ואילו אביו נפטר מספר ימים אחרי הגיעם למחנה בוכנוואלד, לאחר שלושה חודשים במחנה שוחרר על ידי בעלות הברית ב- 11 באפריל 1945.
לאחר שחרור מהמחנה שהה אלי ויזל בבית יתומים בצרפת, הוא צולם לעיתון, אחת מאחיותיו הגדולה זיהתה אותו ויצרה עמו קשר, מאוחר יוצר נוצר קשר עם אחות נוספת שניצלה. אלי ויזל למד פילוסופיה בסורבון ובמקביל לימד עברית, לאחר לימודיו היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראלים. באותה תקופה סירב לדבר על השואה בטענה שאין מילים שיכולות לתאר את גודל הזוועה אך בהשפעת פרנסואה מוריאק חתן פרס נובל לספרות , שינה את דעתו והחל לכתוב. אלי ויזל כתב ביידיש את זיכרונותיו ממחנה הריכוז "והעולם שתק" מאוחר יותר ערך את הספר והוציא אותו בצרפתית תחת השם "הלילה" .
בשנת 1956 עבר אלי ויזל לניו-יורק, שם הוא נפגע קשות בתאונת דרכים ורותק לכסא גלגלים למשך שנה. לאחר שבע שנות שהות בארה"ב הוא קיבל אזרחות, באותם שנים הוא כתב למספר עיתונים ובמקביל כתב ספרים בצרפתית. ויזל החל לעסוק בפעילות ציבורית להנצחת השואה, הוא עודד ניצולים אחרים לספר את סיפורם. פעילותיו בנושא הנצחה הפכו אותו לניצול שואה הפעיל והמוכר ביותר בארצות הברית. בשנת 1969 התחתן אלי ויזל עם אסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. וב- 1972 התמנה לפרופסור למדעי היהדות ב"סיטי קולג'" של ניו-יורק.
אלי ויזל כתב 47 ספרים הוא נחש לכותב רהוט ומבוקש, קול צלול מובהק של קורבנות השואה ועמים מדוכאים. אלי ויזל היה פעיל מלבד הנצחת שואה בנושאים כגון: ישראל והציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, אפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, טיהור אתני ביוגוסלביה מאבק הכורדים. אלי ויזל הקים "קרן אלי ויזל לאנושיות" אליו העביר את רוב רווחיו מספריו.
אלי ויזל זכה בפרסים ספרותיים רבים, בשנת 1985 זכה ב- "מדלית הקונגרס לחירות". שנה לאחר מכן ב-1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פעילותו ב"ועדה הנשיאותיות לזכר השואה "שבראשה עמד בין השנים 1978- 1986. שבמסגרתה תכנן את מוזיאון השואה בוושינגטון, שנחנך ב-1993 בטקס פתיחה הוא הדליק את אש התמיד באולם הזיכרון יחד עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון. אלי ויזל משמש כיום כפרופסור בקתדרה למדעי-הרוח באוניברסיטת בוסטון.
היו בנו שהשואה נראתה להם כהר סיני חדש – הר סיני של חושך אשר מי יודע איזו בשורה סתומה הוא מגלה… אסכולה זו של מחשבה ואני שייך אליה, מייחסת לשואה מימד מיסטי שלמעלה מכוח הלשון והדימיון.
כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס.
לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים.
לעולם לא אשכח את העשן הזה.
לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.
לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה.
לעולם לא אשכח כל זאת, גם אם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם.
יום כיפור.
האם עלינו לצום? שאלה זו עוררה מחלוקת חריפה. צום פירושו מוות בטוח ומהיר. כאן צמים כל השנה. כל השנה היא יום כיפורים ממושך מאד. אך האחרים טענו כי יש לצום אך ורק משום שכרוכה בכך סכנה, חובה עלינו להוכיח לאלוהים כי אפילו כאן, בלב הגיהינום, נכונים אנו לעבוד אותו באמונה.
לא צמתי. ראשית מפני שרציתי לגרום נחת לאבי שאסר עלי לצום. שנית, לא היה כל טעם בצום שלי לאחר שסירבתי להשלים עם שתיקתו של אלוהים. כיליתי את פינכת המרק שלי וראיתי בכך אות של מרי והתרסה כלפי שמים. כירסמתי את פרוסת לחמי.
חשתי איך נפער בעמקי לבי חלל ריק.
העד היהודי מדבר על סבל עמו כאזהרה. הוא משמיע פעמון אזעקה במטרה למנוע הישנות הזוועות. הוא יודע שלמתים שנזנחו על ידי אלוהים ונבגדו על ידי האנושות הניצחון הגיע מאוחר מדי. אבל אין זה מאוחר עבור ילדינו, שלנו ושלכם. למען הילדים מחובתנו לגנות אנטישמיות, גזענות ואיבה.
עלינו להגן על הקורבנות כדי שדבר כזה לעולם לא ישנה… אם העולם היה מקשיב לאלה מאיתנו שניסו לדבר, אפשר היה למנוע את קמבודיה, בוסניה ורואנדה. אנחנו יודעים שעבורם זה מאוחר מדי. הם נעזבו על ידי האלוהים ונבגדו על ידי האנושות. אך אין זה מאוחר מדי בעבור הילדים של היום, שלנו ושלכם. בשבילם צריך להוקיע את כל צורות השנאה, ובהן האנטישמיות, השנאה הדתית והשנאה האתנית…
העבר הוא ההווה, אך על העתיד עדיין ניתן להשפיע. אלה ששרדו את אושוויץ מטיפים לתקווה ולא ייאוש. השאלה שתמיד נשארת איתנו – האם העולם למד את הלקח?
עלינו לזכור תמיד את האדישות המביישת הזאת, כפי שאנו זוכרים להודות ליחידים הגיבורים, כמו ראול ולנברג, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים. עלינו לזכור גם את הצבאות ששחררו את מחנות השמדה. אבל עבור רבים מהם, הם הגיעו מאוחר מדי, גם את זה אנו חייבים לזכור.
ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות.
היות אדיש- ותהי הסיבה אשר תהיה – הווה אומר לשלול לא בלבד את תוקף הקיום אלא גם את יופיו . בגוד, ואתה אדם ענה את זולתך ועדין אתה אדם הרשע אנושי הוא והחולשה אנושית. לא כן האדישות.
ודאי יאמרו לך כי כל האחרים משחקים , מתחפשים. ואפילו כן? קפוץ על הבמה , הצטרף אל השחקנים ושחק גם אתה. אל תישאר עומד ליד החלון. צא את קנך, אך אל תבקש להמריא לגבהים כשאתה מתרחק מהילדים הצמאים ומאמהות שאין טיפת חלב בשדיהן. הגבהים האמתיים כמוהם כמעניקים האמתיים: הם נמצאים ברמה שלנו , בשיחה הפשוטה והטהורה במבט הטעון חיות.
לאחר המלחמה בקשתי להבין בעיקר תופעה זו. ולא שום תופעה אחרת. כיצד יכלו לשמור על אדישותם. את התליינים אני מבין , גם את הקורבנות, אמנם במאמץ יתר. אך את השאר, את השאר, אלה שלא חייבו ולא שללו, אלא ששקעו ביון הציפיה הסבילה, אלא שאמרו :"הסערה תשוך והכל ישוב על מקומו בשלום " אלא שראו את עצמם נעלים מההון, אלה שנהגו כעדים- כולם כספר החתום לפני ולא אוכל להבין.
וכפי שיקרה לפעמים לאדם נראו לי כל האדישים, הסתמיים הללו, בקלסתר פניו של איש אחד: העד שבבית ממול לבית הכנסת . השאר לא היו בבואותיו. העתקים.
המבין אתה לרוחי, פדרו ?
אני שומע ואני מבין. אני שומע גם שאיני מבין. אני מבין גם כשאיני שומע "
"הלא אתה רואה שחייב הייתי להבין. להבין את הזולת – את האיש הזה – את אלה שהסתכלו בנו בלכתנו אל הבלתי ידוע: את אלה שהסתכלו בנו באדישות, שעה שנהפכנו חפצים – עשויים עץ חי- וקורבנות נושאי מספר.
מהו ידיד ? יותר מאח, יותר מאב , משהו שונה: חבר לדרך : עמו אתה שב ובונה דרך זו ומנסה לכבוש עולם ומלאו, אפילו עליך לוותר עליו לאחר זמן. חוויית הידידות מעמיקה לטבוע את חותמה בחיי אדם כחוויית אהבה, הרבה יותר ממנה. האהבה עלולה לרדת למדרגת דיבוק , הידידות לעולם אין פירושה אלא שותפות התשוקה מתעוררת , צץ חזון , צצה אימה מגלים את הדבר לידיד : החרדות הראשונות על הסתלקות השמש , על חוסר משטר וצדק – מספרים לידיד. האם בת אלמוות היא הנשמה, אם כן הוא מדוע פחד זה המכיש כוחנו ? האם יש אלוהים , כיצד נבקש לנו חירות, והרי הוא ראשיתה ותכליתה. המוות מהו לאמיתו של דבר? סתם סגירת סוגרים ? והחיים ? בפי הפילוסוף נשמע פעמים רבות משאלות אלו צליל כוזב , אבל כשהן נשאלות בעת הנעורים , בעת הידידות , הופכות הן את האדם לבריה חדשה: המבט יוקד , וכל תנועה של יום יום נוטה להתעלות על עצמה. ידיד מהו ? הוא מביאך בפעם הראשונה להכרת בדידותך ובדידותו, ומסייע לך להיחלץ ממנה, על מנת שתסייע לו אף אתה להיחלץ מבדידותו. בזכותו רשאי אתה לשתוק בלי בושה, תגלה את לבך ולא יבוזו לך. כך …
אספר לך סיפור, אמר גריגור ברעדה. קצר הוא ופשוט: במחנה ריכוז מכנס רב אחד , ערב אחד אחרי העבודה , שלושה מחבריו, גדולי תורה מפורסמים, ומושיבם כבית דין מיוחד. קומתו זקופה, מצחו מוגבה, אומר הוא לדיינים דברים אלו:"מבקש אני לתבוע לדין את הקדוש ברוך הוא על רצח, לפי שהוא רוצח את עמו והן את תורתו שנתן לו הבהר סיני:
יש בידי ראיות שאין לסתרן: דנו דינכם בלי מורא , בלי משוא פנים , בלי צער: מה שאתם יכולים לאבד כבר ניטל מכם לפני זמן". המשפט נערך כהלכה : עדים מעידים לחובה ומעדים לזכות, הקטגור והסנגור אומרים דבריהם, הדיינים נושאים ונותנים. פסק הדין על דעת כל הדיינים : חייב
מתמרדות היו ידי הרבי, שהיה פוכרן ומפתחן בעצבנות על השולחן. היסורים שבפניו ניטלת היתה מהם דקותם, שקיפותם , והם נעשים היו חשופים , גסים. שוב לא היה מחייך.
"המתן" אמר גריגור . "עדין לא גמרתי "
"אני יודע , אני יודע "
המתן לסופו של דבר . דע , שלבסוף ידו היא שהיתה על עליונה. דע שלמחרת הדין התנקם הנידון והשיב את הדין בראשם של הדיינים והתובעים: הם נקצרו בשעת האיסוף הראשון. אומר אני לך איפוא: אם אין טעם למותם , עלבון הוא: ואם יש לו טעם , גדול העלבון יותר.
אלוהים לא זקוק לתפילות האלו. אנחנו זקוקים להן, כל אחד בשבילו. אצלי זה דבר מאוד, מאוד חשוב. אבא שלי התפלל, סבא שלי התפלל, רש"י היה מאבי אבות אבותי. אם זה היה מספיק טוב לרש"י, זה טוב גם לי".
אפשר לחיות בלי תקווה ואולי בלי אמת – אך לא בלי תפילה, שהיא החיפוש אחר שתיהן. התפילה פירושה דחף תנועה – כלפי פנים וכלפי חוץ . תנועה כלפי אלוהים , תנועה כלפי בוראיו- לאחד עמו, להתאחד עמהם. תפילה פירושה להיות חי , לנוע כלפי החיים.
הברירות שבפניו מוגבלות . הוא יכול למרוד , ולחדול לקיים המצוות – לחדול מעבודת האלוהים. שום איש לא יהיה רשאי להטיל בו דופי. המסורת היהודית , יחידה בין מסורות , מתירה לאדם למחות כלפי שמים. מאברהם עד משה , מירמיהו עד לוי יצחק מברדיטשב, היו רבים שהירהרו אחר מידותיו של אלוהים ואחר נוכחותו המיוחדת בהיסטוריה. […] גם היום יכול אדם לבחור במרד ולהישאר בתוך היהדות . אבל חייב המרד להיות מתמיד ופירושה הדבר שצריך לחדשו, לחזור ולבחון אותו, לחזור ולאשרו יום יום ולילה לילה. חייב אדם לומר שוב ושוב :"ריבנו של עולם , אני יודע ואתה יודע כי עת היא להתפלל … אך אני ממאן , אתה שומע אותי ? אני ממאן! מי שבוחר שבעמדה כזאת , ובחור בה בכנות, הרי לאו שלו נעשה הן ומיאונו להתפלל נעשה …תפילה.
התפילה היתה הדרך הקצרה ביותר לתור אחר תשובות על פורענות. די היה לאדם שיתפלל – שיתפלל היטב – כדי שיגע להשלמה עם גורל וישג מידה של אושר , מידה של שלווה , בין כמתנה ובין כגמול. ייתכן שאלוהים ברא את האדם למען יוכל לשיר – ואז ישיר גם הוא עצמו. לפי התלמוד אוהב אלוהים לא רק לקבל תפילות בלבד אלא גם לאמרן. מהן תפילותיו של אלוהים ? " שאכבוש כעסי וארחם על בני …."
בעולם של ימינו, שניטל ממנו צלם אדם, התפילה היא הדבר הנחוץ ביותר, הן למאמינים והן לשאינם מאמינים.בני נוער רבים יותר ויותר, בפרט אלו הבאים ממשפחות חילוניות, רוצים שילמדו אותם כיצד להתפלל, במי להאמין ובמה להאמין.
אפשר לחיות בלי תקווה ואולי גם בלי אמת, אך לא בלי תפילה, שהיא החיפוש אחר שתיהן.
אבל אין לי תשובות. אין לי תשובות. אני מלמד את התלמידים שלי לשאול שאלות. אני נותן עדיפות לשאלה, לא לתשובה. כשהייתי ילד וחזרתי מהחדר, אמא שלי אף פעם לא שאלה אותי אם נתתי תשובה טובה, אלא אם שאלתי שאלה טובה".
השואה היא פרק אפל בתולדות היהודים ואנושות, שיא של שפלות ואכזריות שקשה לתארה. אנשים שניצלו מהתופת הקימו חיים בצל האסון והטראומה. אלי ויזל הוא אחד מאותם ניצולי שואה שבחר לכתוב ולפעול למען הנצחת השואה ולימוד לקחיה, הוא הפך לאחד הקולות הברורים המנסחים את משמעות החיים בצל השואה. על פעלו זו קיבל את פרס נובל לשלום ב- 1986. עיסוק באיש בהגותו מאפשר לנו להכיר וללמוד על דמות מרכזית ופועלה. הכרות עם דמויות משמעותיות הנה למידה וחקירה חשובה בהבניית זהות אישית.