קריאת כיוון:

רקע

סיפור זה עוסק בדעות קדומות וסטראוטיפים. כיצד ילדים מקבלים או לא מקבלים ילדים זרים וחדשים. איזו חוויה זו להיות זר וחריג ואיפה אנו רואים את זה בחיינו- בעצמנו וסביבנו.

פעילות טרום קריאה

• נקרין לתלמידים קטע ערוך מתוך כתבה בערוץ 2 העוסקת בדעות קדומות וסטריאוטיפים.
• במהלך ההקרנה ניתן לעצור בשלב הניסוי ולהזמין את התלמידים להשתתף בניסוי ולהתאים את המקצועות לדמויות:

סיפור קצר 

הירוק/ אליס קארטר, תרגם: רפאל גיל

שמי רונַאלד פָּרמר צ'ארלס  מֵק- קלוֹם. שם לא קצר, הלא? אבל כולם קוראים לי סקויב… זאת אומרת, כולם- חוץ מאמא והמורה שקוראים לי רונאלד. אני בן שתים עשרה. גבוה מכפי גילי, ולומד בכיתה ו'. אי אפשר לומר, שאינני אוהב את הלימודים, אבל ספורט אני אוהב יותר. חוץ מאמא יש לי , כמובן , גם אבא, הוא מהנדס דרכים ממשלתי. יש לי גם אחות, שמה בֵּטִי, והיא בת ארבע-עשרה. אנחנו גרים בפרוור של מוֹנְטְרֵיאַַל שבקַנָדָה. אני צריך לעזור המון בבית, כי יש לנו משק קטן ובו פרה אחת, מספר תרנגולות וגם כמה עצי פרי.

שבועות אחדים לפני תחילת הלימודים קנתה משפחה אנגלית את חוותו הישנה של ברוקס, זו המשתרעת לידנו. למשפחה זו, משפחת פלונקר, יש בן בגילי שקוראים לו אנטוני, ובת בגילה של אחותי בשם אסתר.

יום לפני תחילת הלימודים הלכנו לבקרם. אמא אמרה לנו להתנהג איתם בחביבות כי אחרת יֵראו בעיניהם מנהגינו הקנדיים מוזרים במקצת. אמא הביאה להם עוגה. יש מנהג בקנדה להביא עוגה לכל שכן חדש.

כולם היו אדיבים – אנטוני הוא נער שחרחר ורזה, שערותיו ארוכות וחלקות כשערות ילדה. הוא לחץ את ידי כולנו, ולאבא פנה תמיד בתואר "אדוני הנכבד".

עד מהרה היו בטי ואסתר חברות טובות. הן ישבו שעות על שעות ולהגו, בדרך שעושות נערות צעירות. סיפרתי לאנטוני כל דבר מענין על בית הספר, הסברתי לו באיזה קו אוטובוס עליו לנסוע, כדי להגיע לבית הספר, וכן הראיתי לו כיצד לארוז את " ארוחת העשר" שלו. נדברנו להיפגש בפינת הרחוב ביום המחרת.

הוא אמנם היגיע בזמן, אבל אלי שבשמים!  באילו בגדים משונים! הוא לבש חליפה אפורה, מכנסים קצרים, כותונת לבנה ועניבה אדומה! ממש ירוק אמיתי! חששתי לגורלו, אם ייפול לידיה של החבורה בבית הספר. הנערים לא יתלהבו למראה בגדיו, באטש וג'ים, למשל, היו פרחחים ידועים. אך חזו עיניהם בדמותו המגוחכת של אנטוני, החלו מיד לרחרח סביבו כשני כלבים צעירים שוחרים לטרף.

עם צלצול הפעמון להפסקה הראשונה החלו השניים להתגרות בו. באטש מרט את עניבתו, וג'ים משך והוציא את כותנתו.

אנטוני החוויר קמעה, והתחיל מתכתש עימם. לפני שהספקתי לתפוס מה מתרחש מצאתי גם את עצמי בתוך הקרב. איני יודע כמה ילדים השתתפו בתגרה, אבל  הקריאה: " אדי פולו, אדי פולו,"- זו קריאת הקרב המוסכמת של בית ספרנו- הדהדה ברחבי – החצר.

פתאום הרגשתי שמישהו מנער אותי בחוזקה. היה זה ספיקס "הזקן", המנהל שלנו. הוא היה דווקא ברנש טוב, אבל קצת משוגע… משנודע לו מה העניינים ציווה עלינו, כעונש, להישאר בכיתה אחרי הלימודים, ולפתור לוחות-כפל משעממים עד מוות.

ביום השני הופיע אנטוני בבית הספר במכנסיים ארוכים, שקצותיהם מקופלים כלפי מעלה, כדרך כל הנערים אצלנו, כותונת מצויצת ושיער גזור כהלכה. מאז עזבוהו הנערים לנפשו.

אך מקיצוניות אחת עברו הנערים לקיצוניות שנייה: הם פשוט שכחו את קיומו, של הירוק ואיש לא דיבר עימו מטוב ועד רע. אחת הסיבות המכריעות לכך היתה העובדה שאנטוני המסכן לא ידע לשחק בכדורגל, דבר שאין לו, כמובן, כפרה.

מורתי, מיס בראון, אמרה לי פעם: "רונאלד, מדוע לא תלמד את אנטוני לשחק בכדורגל?"

"אני מוכן," השיבותי, "אבל זה לא יעזור: יש לו רגליים של ילדה."

לשמע דברי אלה  הרביצה בי המורה מנה הגונה של מוסר על חובותינו כלפי המהגרים החדשים, כדי שירגישו את עצמם בקנדה כבביתם הישן. לא יכולתי לעמוד בפני שטף דבריה, והבטחתי ללמד את אנטוני את משחק הכדורגל, אך התברר כי הוא לא רוצה כלל ללמוד.

"לא, תודה, סקויב," אמר," אני עסוק מדי בשיעורי"…

יום אחד התחיל בית ספרנו התאמן לקראת התחרות הספורטיבית השנתית. זהו מאורע גדול אצלנו, ומשתתפים בו נציגי בתי הספר שבאזור. אני עצמי לא שותפתי השנה בתחרויות, בגלל משקלי.

ביום התחרות תפסתי את מקומי על היציע, בין אלפי ההורים והמכרים שבאו לחזות בתחרויות. וכאן ציפתה לנו הפתעה עצומה: אנטוני, הוא ולא אחר, ניצח במירוץ.

אלוהים! הוא רץ כשד, הוא השיג את כולם בקלות מפליאה. אני חושב שרגליו הרזות ומשקלו המועט עשו את שלהם. הוא קפץ לגובה למעלה כל בני גילו. הוא זכה בכל כך הרבה אותות הצטיינות, עד שחזהו העטור נראה כחזהו של אלוף זקן. הנערים והנערות קיבלוהו בתשואות ובשאגות חדווה. אפילו תלמידי השביעיות הריעו לכבודו. התוצאה היתה, כמובן, שהשישית זכתה בגביע. באטש וג'ים כרכרו מסביבו, כאילו היו ידידיו מששת ימי בראשית…

בחד ההלבשה שאלתיו, היכן למד לרוץ ולקפוץ כל כך טוב.

"הו, התאמנתי קצת עוד באנגלייה, אך בעיקר רצתי בשעות אחר-הצהריים, באותן השעות שבהן רצית ללמדני כדורגל. עכשיו יש לי זמן,  התסכים ללמדני כדורגל? "

"בוודאי, כמו כלום" – אמרתי, ולחצתי את ידו בהתלהבות.

פעילות בעקבות הקריאה:

💬שיחה

• מה הפתיע את סקויב ומדוע?
• האם יצא לכם להיות במצב דומה שבו הופתעתם לגלות שמה שהנחתם לגבי מישהו התברר כשגוי או מצב שבו אחרים הופתעו לגביכם? ספרו…