לפני כארבע מאות שנה, קבל ט"ו בשבט מנהגים בעלי משמעות נוספת המדגישים את שבחה של הארץ והיחס לפירותיה, וכך התעצם יום זה. המקובלים בצפת החלו להנהיג את מנהגים מיוחדים לט"ו בשבט, אשר לימים נפוצו לכל תפוצות ישראל, ונעשו למנהג מקובל בקרב קהילות רבות. מלבד תיקון מיוחד לט"ו בשבט שחברו המקובלים, הם גם הנהיגו את קיומו של סדר ט"ו בשבט, בו אוכלים ומברכים על הפירות שנתברכה בהם ארץ ישראל.

הספר "חמדת ימים" אחראי לפרסומו של מנהג זה ואף קבע את מתכונתו בדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר "חמדת ימים" ונדפס בקונטרס נפרד בשם "פרי עץ הדר"- אשר היווה מעין הגדה לט"ו בשבט, בדומה להגדת ליל הסדר בפסח:

אור לט"ו בשבט * מתכנסים בבית המדרש  או בבית אחד החכמים או הנכבדים…
הנרות דולקים, השולחנות מכוסים במפות לבנות, עטורים בענפי הדסים, פרחים וצמחים, ומבושמים במי ורדים. ועל השולחנות – כדי יין משני סוגים: יין אדום ויין לבן.
לאחר לימוד תורה מוזגים כוס ראשונה של ארבע כוסות מיין שכולו לבן, שתיית יין זו מסמלת את המעבר בין עונות השנה וכדי להמחיש זאת נעשה שימוש בגוני יין- מעבר מלבן לוורוד ובסוף אדום. מביאים לפני המסובים חיטה (עוגות), זית, תמרים וענבים.
מברכים על הפרי ועל היין ונהנים…
לאחר מכן מוזגים כוס שנייה של ארבע כוסות – קצת מן היין האדום ורוב הכוס מן היין הלבן.

מביאים לפני המסובים תאנה, רימון, אתרוג ותפוח…
מוזגים כוס שלישית – חציה יין לבן וחציה יין אדום.
מביאים אגוזים, שקדים, חרובים ואגסים.
המסובים לומדים תורה, ואחר כך מרימים את הכוס השלישית ושותים לשנה טובה, שנת ברכה, פרי ותנובה.
לבסוף מוזגים כוס רביעית- יין אדום מעורב במעט יין לבן. ומביאים קינוחים לשולחן, ורוקדים ומזמרים…

(על-פי הספר "חמדת הימים" המיוחס לנתן העזתי, שהתפרסם לראשונה בשנת 1763)

מנהג עריכת סדר ט"ו בשבט ואכילת מפירות ארץ ישראל נתקבל בקהילות רבות ברחבי ישראל. אמנם הנוסח שאותו קבעו המקובלים בצפת לא נשמר ברוב המקומות, וגם הרעיונות הקבליים הרבים שנכתבו בתיקון המקובלים לט"ו בשבט לא הכו שורשים. אבל המנהג עצמו, עריכת שולחן ואכילת מפירות ארץ ישראל בהחלט נעשתה מנת חלקם של יהודים רבים בתפוצות העולם.

עדות לדבר אנו מוצאים בפיוט שחיבר ר' משה חלואה, במרוקו במאה ה-19:  

יום זה מפינו / ר' משה חלואה – מרוקו המאה ה-19

בחוץ לארץ פעמים רבות שלא ניתן היה לאכול בט"ו בשבט פירות טריים, שכן חג זה חל בלבו של החורף בארצות רבות. ובוודאי שקשה היה לשמר את הפירות מארץ ישראל כך שיהיו טריים בט"ו בשבט. כך הלך והתעצב מחדש אותו מנהג שהנהיגו המקובלים, בדבר אכילת פירות שנתברכה בהם ארץ ישראל. ובכדי לשמור על מנהג זה גם במקומות בהם לא ניתן היה לאכול פירות טריים מארץ ישראל, החלו לייבא פירות מיושבים מן הארץ, ולאכול אותם כזיכרון וכסמל לפירות הארץ- "זבת החלב והדבש". תיאור זה מופיע בכתביו של מנדלה מוכר ספרים:

"חרוב שניטל לברכה בחמישה עשר בשבט, כיוון שרואים אותו (היהודים בגלות) – זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: "הורי, ותוליכונו, אבינו אב הרחמן, לארצנו"…  שהחרובים מאכל עיזים שם…

ומעשה באדם מישראל שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה!

זה התמר הרי הוא מארץ ישראל!….

הביטו לו (בו) – וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגגד פניהם:

הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה הכותל המערבי!  הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפניים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה.

אותה שעה- כך מספר בנימין- היו כולם רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל ומרבים לספר בביאת הגואל".

(מסעות בנימין השלישי, מנדלי מוכר ספרים)

וגם שירו של בארי צמרמן, "למה אוכלים בט"ו בשבט עצים ונוטעים פירות יבשים?" מבקש לענות על שאלה זו:

למה בט"ו בשבט אוכלים עצים ונוטעים פירות יבשים ? / בארי צימרמן

לָמָּה בְּט"וּ בִּשְׁבָט אוֹכְלִים עֵצִים וְנוֹטְעִים פֵּרוֹת יְבֵשִׁים ?"
שָׁאֲלָה אוֹתִי גַּלִּי בְּחִיּוּךְ מָלֵא תַּלְתַּלִים וּנְמָשִׁים
הָיְתָה זוֹ שְׁאֵלָה כֹּה אֲרֻכָּה וּמְנוּמֶשֶׁת
שֶׁמַּמָּשׁ לֹא מָצָאתִי תְּשׁוּבָה מְפוֹרֶשֶׁת

אָז אָמַרְתִּי: "אֲבוֹי, גַּלִּי,"
אֲנִי מְבוּלְבָּלִי !
"שָׁאַלְתְּ שְׁאֵלָה אֲרֻכָּה וּמְבִיכָה
וְעַכְשָׁו שׁוּם תְּשׁוּבָה כְּבָר אֵינָהּ בְּטוּחָה"

אָמְרָה גַּלִּי: "שְׁאֵלָה אֲרֻכָּה אֶפְשָׁר לְפַצֵּל
(וְלֹא נָעִים לִי שֶׁאַתָּה מִתְנַצֵּל)
אָז אָנָּא עֲנֵה לִי עַל שְׁאֵלָה זוֹ בִּלְבַד:
מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה, לָמָּה דַּוְקָא בְּט"וּ בִּשְׁבָט ?"

"יֹפִי", עָנִיתִי, "עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
לְדַלֵּג עַל מַה שֶּׁנּוֹטְעִים וּמַה שֶׁאוֹכְלִים
לְהַבִּיט לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם וּבִכְלָל לֹא לְהִתְפַּלֵּא
שֶׁבְּט"וּ בִּשְׁבָט הַיָּרֵחַ מַמָּשׁ מָלֵא"

"כְּמוֹ בְּפֶסַח בְּנִיסָן", שָׂמְחָה גַּלִּי
"כְּמוֹ בְּפוּרִים בַּאֲדָר", הֵרִיעָה גַּלִּי
"כְּמוֹ בְּסֻכּוֹת בְּתִשְׁרֵי", צָהֲלָה גַּלִּי
וַאֲנִי אָמַרְתִּי "עָלִית עַל הַגָּלִי ! "
וְהִמְשַׁכְתִּי
"יָרֵחַ בְּמִילוּאוֹ הוּא זְמַן טוֹב לְמוֹעֲדִים
בְּיִחוּד לִיהוּדִים
וּבָאֶמְצַע חֹדֶשׁ שְׁבָט הוּא סִמֵּן לַאֲבוֹתֵינוּ
("וּלְאִמּוֹתֵינוּ!" אִיְּמָה עָלַי גַּלִּי בְּאֶצְבַּעָהּ)
שֶׁעוֹד מְעַט קָט תִּתְחַלֵּפְנָה עוֹנוֹתֵינוּ

צִבְעֵי הָעוֹלָם יַתְחִילוּ לְהִשְׁתַּנוֹת
עָלִים רִאשׁוֹנִים יְלַבְלְבוּ בָּאִילָנוֹת
וְאָבִיב חָדָשׁ יְהַלֵּךְ עַל בְּהוֹנוֹת
-שָׁקֵד רִמּוֹן וּתְאֵנָה
מַמָּשׁ רֹאשׁ הַשָּׁנָה !

וּכְשֶׁגָּלוּ אִמּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ רִמּוֹן וְשָׁקֵד
צַעַר גָּלוּתָם הָיָה כָּבֵד וְיוֹקֵד
וְדַוְקָא כְּשֶׁהִגִּיעַ ט"וּ בִּשְׁבָט
הִרְגִּישׁוּ כָּל כָּךְ כָּל כָּךְ לְבַד
וְרָצוּ עַל צַעֲרָם לְהָקֵל
בַּאֲכִילַת פֵּרוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
לָחוּשׁ טַעֲמָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה
לְזוֹכְרָה בְּגוּף וְלֹא רַק בַּמַּחֲשָׁבָה
,וּבִגְלַל הַמֵּרְחַק הָרַב, מֵרְחַק חֳדָשִׁים
הִתְרַגְּלוּ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת יְבֵשִׁים

בימי ראשית הציונות, כאשר פרחו על אדמת הארץ המושבות הראשונות, מנהג חדש קם ונוצר בט"ו בשבט. בשנת תרמ"ד (1884) במושבה יסוד המעלה התקיים טקס חגיגי של נטיעת עצים כחלק מחגיגות ט"ו בשבט. כפי שמתאר ר' אליעזר פישל סאלומון במכתב ששלח לחותנו:

"ב"ה יום ב' לסדר "כי ילך מלאכי לפניך והביאך וכו'", שנת ויתברכ"ו,

עשרים ושנים בחודש שבט, פה צפת, תובב"א.

שלום לחותני היקר וכו' ת"ל החיים והשלום פה עמדי וכו'.

בשבוע העברה ת"ל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות על כל החברה יותר מחמש-עשר מאות אילנות נטיעות, ומהם שבע מאות ושמונים אתרוגים… ומאה רימונים. זאת נטענו בשבוע העברה. ובשבוע זו, אם ירצה השם, נטע עוד חמש מאות זיתים או יותר וארבע מאות תאנים…

ועוד נטע אם ירצה השם כמה מיני נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות, כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה, הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ,ויטע ה' אלוהים גן בעדן…"

(מתוך מכתבו של ר' אליעזר פישל סאלומון אל חותנו. ע"פ ספר "תקופת חיבת ציון" ליבניאלי, חלק ב')

כעבור שש שנים, בט"ו בשבט שנת תר"ן (1890) ההיסטוריון זאב יעבץ, שהיה מחנך ומנהל בית הספר במושבה זיכרון יעקב, יצא עם תלמידיו לטעת עצים. ובנוסף לכך יצא בקריאה חשובה להפוך את עניין נטיעת העצים למנהג קבע בט"ו בשבט- במטרה להכות שרשים בארץ ההולכת ונבנית.  ואכן קריאה זו של יעקב יעבץ לא נפלה על אוזניים ערלות, והמנהג החל להתפשט בכל רחבי הארץ. למנהג החדש היה כוח עז אשר הכה גלים גם במקומות בהם לא התאפשר לקיים את המנהג החדש. כך למשל כותב  המורה ח.ל זוטא, אשר  התאכזב על שלא עלתה בידו לקיים את המנהג החדש של נטיעת עצים בט"ו בשבט עם תלמידיו:

"מקנא אני בכם חברי המורים אשר במושבות, שיכולים אתם לקיים את המנהג היפה והמועיל- נטיעת עצים כראש השנה לאילנות. מה גודל ערך החג הזה בהשיבכם לארץ הנשמה את נטיעותיה".

מעשיו של יעבץ ובני דורו הובילו לקביעת מנהג זה לדורות, והובילה לקביעת מנהג הנטיעות בט"ו בשבט הן בהסתדרות המורים והן בקרן הקיימת לישראל:

"בעקבות פעולתו של זאב יעבץ אימצו מושבות נוספות טקס זה של נטיעת עצים בט"ו בשבט ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על יום ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה גם קרן קימת לישראל את יום זה כחג הנטיעות. נטיעת היער הראשון של קרן קימת הייתה של יער הרצל בבן שמן ומאז נטעה למעלה מ-230 מליון עצים לצד שמירה וטיפוחם של שטחים ירוקים. גם כיום מתקיימות נטיעות ברחבי הארץ ובנוסף בתי הספר וארגונים חינוכיים לומדים על משמעות שמירה על הסביבה, אקולוגיה ופיתוח בר קיימא".

("חג לאילן ולסביבה", אליאל פרסבורגר, מתוך האתר של הקרן קיימת לישראל)

נטיעותיהם של החלוצים ובני המושבות בימי ראשית הציונות אכן נשאו פרי. ובשנת תש"ט, לאחר תשעה ירחי לידה, בחודש התשיעי להקמת מדינת ישראל, הוא חודש שבט, בחמישה עשר בו,  ניטע אילן בעל ערך בל-יתואר בתולדות עם ישראל. ביום זה בשעה ארבע אחר הצהריים התכנה האסיפה המכוננת לישיבתה החגיגית הראשונה. 

"עץ הכנסת בירושלים, תש"ט

יום ט"ו בשבט תש"ט, נחגג בירושלים בחגיגיות יתרה כאשר לא ידעה העיר זה דורות רבים. עוד בשעות הבוקר המוקדמות נראו ילדי ירושלים עוברים בסך על דגליהם, לבושים פאר במדי צופים ונטיעות בידיהם. ילדי הגנים עטורי זרים ועציצים בידיהם חצו את הרחובות שמחים וצוהלים: "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות". בשעה תשע התחלו התהלוכות המסודרות של תלמידי בית הספר וארגוני הנוער- הנוטעים הצעירים ואתי-חפירה ומעדרים בידם האחת, ושתילים בידם השנייה. בשעה עשר נתקבלה תהלוכת הנוטעים והשותלים של הדור הצעיר ע"י ראש ממשלה דוד בן גוריון. אותו יום ניטעו ברחבי הארץ אלפי עצים לכבוד הכנסת הראשונה. בשעה אחת עשרה לפני הצהרים ניטעו בדממת קודש ובהתרגשות רבה עצים רבים ב"יער המגנים" שבהרי ירושלים. […]

יום פתיחת האסיפה המכוננת הראשונה בירושלים נהפך לחג לאומי גדול ונקבע לדורות בדברי ימי האומה.

בט"ו בשבט של שנת תש"ט ניטע האילן הגדול ביותר במדינת ישראל".

                         (מעובד ע"פ "ספר המועדים", ט"ו בשבט, עמ' 486-488)

בפתח הישיבה נשא נשיא המדינה, הפרופ' חיים ויצמן נאום מרגש ואמר:

"ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים.

ברגע הגדול הזה התולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל ויסורים.

מעמד זה הא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמדנו בדורות האחרונים.

[…]

מה כבדה האחריות המוטלת על הבית הזה. את הדבר שהתחלנו באותו יום לפני תשעה ירחים אנו משלימים הערב: חידוש ממלכת ישראל. אנו משתמשים בדפוסים של חיי מדינה שנתגבשו במסורת העולם הנאור של זמננו, אבל אנו יודעים היטב כי דפוסים אלה אוצרים בקרבם מרוח מורשת ישראל" .

בעקבות אירועי אותו היום בשנת תש"ט, נקבע כי מאותה שנה ואילך יציינו ויחגגו בט"ו בשבט נטיעת האילן הגדול- את הקמתה של הכנסת הראשונה במדינה העברית.

לאור המודעות ההולכת וגוברת בעולם על הצורך לשמור על איכת הסביבה, אם בשביל קיום המין האנושי באופן מיטבי בדורות הבאים, ואם בשל המחויבות של האדם לשמור על העולם, קבל גם ט"ו בשבט בימינו רובד נוסף.

ט"ו בשבט הוא גם החג לאיכות הסביבה, נושא המקבל יותר ויותר משמעות ככל שהארץ הולכת ומתפתחת ונבנית. זו הזדמנות להתייחס לפעילות ולמאבק של החברה להגנת הטבע, לא רק בחג אלא כל השנה, לשמירה על הטבע ועל הסביבה במובן הרחב ביותר – זיהום אוויר ומים, פליטת חומרים מסוכנים, הכחדת מינים ושטחים ירוקים, שמירת חופי הים ועוד.

בט"ו בשבט מקיימת החברה להגנת הטבע סיורים מודרכים, חלוקת שתילים, סדנאות יצירה בטבע, ועוד.

(אתר החברה להגנת הטבע)