קריאת כיוון

ביחידות הקודמות (3,4) עסקנו במשניות מפרק א שדנו בשאלות כמו מי מביא ביכורים, ממה ומתי, ביחידה זו נלמד את המשניות מפרק ג', המתארות את טקס הבאת הביכורים: המתחיל בשדה של האדם, ונחתם בעלייה המשותפת של רבבות אלפי ישראל אל בית המקדש.

• בקריאה יחפה נחלק את הכיתה לקבוצות – כך שכל קבוצה תלמד קטע אחד מהמשנה, ותמחיז אותו, וכך ילַמדו התלמידים אלו את אלו – את כל תיאור הבאת הביכורים מן השדה ועד לבית המקדש.

• בריבוי קולות נעמוד על הפער שקיים בין המשניות שלפנינו לבין המשניות הקודמות. שכן, בעוד שבמשניות שלפנינו מתואר מעמד הביכורים כתהליך המתרחש ברוב עם ובהדרת מלך, במשניות הקודמות, שעסקו בפרטי מצוות הביכורים, לא הוזכרה החובה (שאכן אינה קיימת) להביא את הביכורים דווקא במעמד ציבורי רחב היקף. לאור פער זה – נדון עם התלמידים בשאלה מה עומד ביסודן של המשניות שלפנינו, המכוונות לכך שהעלאת הביכורים תיעשה ברוב עם. לאור התשובות שיוצעו לשאלה זו – נדון בשאלה: מדוע אם כן, לא קבעו חכמים כחובה את העלייה ברוב עם, והשאירו לאדם היחיד את הבחירה אם להעלות את הביכורים ביחידות או כחלק מן הציבור.  

• ברלוונטיות נחשוף את התלמידים לטקסי ביכורים מודרניים – החל מתקופת ראשית הציונות ועד ימינו. נדון עם התלמידים בדומה ובשונה שבין טקסי הביכורים (העתיקים והחדשים), ולאור דיון זה יתבקשו התלמידים לחשוב – איזה טקס ביכורים הם יכולים לחגוג, וגם לנסות ולהוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל.  

טקסט מרכזי

כיצד מפרישין את הביכורים? 

  יורד אדם לתוך שדהו ורואה-

    תאנה שביכרה,

      אשכול שביכר,

        רימון שביכר,

          וקושרן בגמי

            ואומר: הרי אלו ביכורים. 

[…]

כיצד מעלים את הביכורים?

  כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד;

    ובאין ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. 

      ולמשכים, היה הממונה אומר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ"

                                                  (ירמיהו לא, ה)

הקרובים מביאין תאנים וענבים,

   והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים. 

והשור הולך לפניהם

  וקרניו מצופות זהב

    ועטרה של זית בראשו;

      והחליל מכה לפניהם,

       עד שהן מגיעין קרוב לירושלים. 

הגיעו קרוב לירושלים,

  שלחו לפניהם ועטרו את ביכוריהן. 

    והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם-

      לפי כבוד הנכנסין, היו יוצאין. 

        וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדין לפניהם-

         ושואלין בשלומן: "אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום".

החליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין להר הבית. 

הגיעו להר הבית-

  אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס עד שהוא מגיע לעזרה. 

     ודיברו הלויים בשיר, "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי"

(תהילים ל, ב)

הגוזלות שעל גבי הסלים- היו עולות. 

   ומה שבידן- ניתנין לכוהנים.

עודהו שהסל על כתפו,

   קורא מ"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, ג),

    עד שהוא גומר את כל הפרשה;

    רבי יהודה אומר: עד "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה). 

    הגיע ל"ארמי אובד אבי"- מוריד הסל מכתפו ואוחז בשפתותיו,

    וכוהן מניח את ידו תחתיו ומניף,

    וקורא מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר את כל הפרשה. 

    הניחו בצד המזבח, והשתחווה ויצא.

 (מסכת ביכורים, פרק ג', א-ו)

שביכר/ה – שהתחיל/ה להבשיל

גמי – בקנה גומא (או משהו אחר)

העירות שבמעמד – 'העיירות שבמעמד' הוא כינוי לקבוצת עיירות הנמצאות באותו אזור. הן נקראות כך משום שבימי בית המקדש היה מוקרב בכל יום קורבן תמיד. קורבן זה – היה בעצם קורבן של כל עם ישראל. ומכיוון שאי אפשר שבכל יום ויום יתכנסו כל בני ישראל אל המקדש בכדי לעמוד לצד הקורבן שלהם. חילקו את עם ישראל לעשרים וארבעה אזורים – מעמדות, כך שבכל שבוע ישלחו אנשים מאזור אחר אל המקדש, להיות הנציגים של עם ישראל כולו בהקרבת קורבן התמיד, ובמקביל באותו אזור היו מתענים, ומתפללים, בכדי לבטא את הקשר שבין הנעשה במקדש לבין עם ישראל כולו.  

עיר של מעמד – העיר הראשית של עיירות המעמד, כלומר העיר הראשית של אזור אחד מ-24 המעמדות (כלומר, יש 24 ערים מרכזיות שכאלו – אחת לכל אזור).

ולמשכים – ובהשכמה, בבוקר השכם

הממונה – ראש המעמד

גרגרות וצימוקים – תאנים וענבים מיובשים

ועטרה של זית- עלי זית

מכה – מנגן

שלחו לפניהם – שלחו שליחים להודיע שהם מגיעים לירושלים

ועיטרו את ביכוריהם – שמו את הפירות המשובחים ביותר שלהם בראש הסל

הפחות הסגנים והגזברים – מהאנשים המכובדים שבמקדש (הפחות – מבכירי הכוהנים, הסגנים – מבכירי הלוויים, והגזברים – מהממונים על כספי הציבור של המקדש)

לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים – התלמוד הירושלמי מפרש שכל ישראל בני מלכים הם, ולכן אין אנשים מכובדים יותר ופחות. ועל כן משמעות הביטוי שלפנינו הוא שלפי מספר האנשים הבאים להביא את הביכורים- היה מספר הבאים לקראתם מן המקדש.

בעלי האומנויות – בעלי המלאכה

אגריפס המלך– הכוונה היא ככל הנראה לאגריפס הראשון, שחי בסוף ימי בית המקדש השני (בין השנים 10 לפני הספירה הנוצרית- 44 לספירה הנוצרית). היה משושלת בית הורדוס, ועל-אף שהיה יהודי, הרי שגדל כרומאי לכל דבר ועניין. אך כיוון שהצליח לאחד את חלקי הממלכה היהודית בארץ ישראל באותם הימים, ולהביא לרגיעה ביחסים אל מול השלטון הרומאי,  הרי שתקופת שלטונו הייתה טובה ליהודים.

הגוזלות של גבי הסלים – היו עולות – לעיטור הביכורים היו נוהגים להביא תורים ובני יונה. ואותם היו מעלים לעולה על המזבח.

ומה שבידם – נותנים לכוהנים – ונוסף היו מביאים גם גוזלים בידיהם, אותם היו נותנים לכוהנים, כדי שיאכלו.

קורא מ… עד שגומר על הפרשה- פרשת הביכורים (ספר דברים, פרק כו (יחידה 2))

ומניחו – את סל הביכורים

קריאה יחפה

הצעה לפעילות:

המחיזו את טקס הבאת הביכורים כפי שהוא מתואר במשניות שלפנינו.

*למורה: מומלץ (כמובן) לחלק את הכיתה לקבוצות, כך שכל קבוצה תלמד חלק מהמשנה, ותמחיז את החלק שלה:

קבוצה א- "כיצד מפרישין את הביכורים?"

קבוצה ב- העלאת הביכורים מהשדה ועד לירושלים.

קבוצה ג- העלאת הביכורים מירושלים ועד לבית המקדש.

קבוצה ד- העלאת הביכורים אל בתוך בית המקדש.

ריבוי קולות

במשניות הקודמות שעסקו בפרטי מצוות הביכורים לא נאמר שישנה חובה להביא את הביכורים יחד עם ציבור גדול. ואכן אין חובה להעלות את הביכורים כחלק ממניין אנשים, ציבור או כלל עם ישראל.

 💬נשאל ונשוחח:

• מה הרושם שעולה מהמשניות שלפנינו בהקשר זה? הבאת הביכורים נעשתה ביחידות או ברוב עם?
• אם הדבר חשוב בעיני חכמי המשנה – כיצד אתם מסבירים את העובדה שהם אינם קובעים בצורה חד-משמעית שיש להביא את הביכורים יחד עם הציבור?
• נסו לדמיין בעיני רוחכם את העלייה למקדש עם הביכורים, כפי שהיא מתוארת במשנה. איזו תחושה זה מעורר בכם?

בסוף ימי בית המקדש השני, אחת הקהילות הגדולות והחשובות ביותר בעולם היהודי הייתה הקהילה היהודית במצרים. לא רק שקהילה זו הייתה קהילה גדולה מאוד (כמיליון יהודים), אלא שהיא גם הייתה בעלת אופי מיוחד: היא שילבה בין תורת משה – המסורת היהודית, לבין חכמת יוון – התרבות ההלניסטית ששררה באותם הימים בכל אגן הים התיכון.

אחד מהדמויות הבולטות בקהילה היהודית באותם הימים היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני שבכתביו ובספריו פירש את התורה כולה, תוך שהוא משווה או מחבר בינה לבין תורות פילוסופיות יווניות שונות. פילון האלכסנדרוני כנראה עלה לרגל פעם אחת בחייו.  קראו את תיאורו של פילון האלכסנדרוני:  

"…אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… והם מבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר מעיקות עליהן משחר ילדותם, לנוח מעט ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות".

("על החוקים לפרטיהם", על פי תרגום מיוונית של ס. דניאל-נטף, חלק א, סעיפים 69-70)

 💬נשאל ונשוחח:

• איזו משמעות רואה פילון בכך שהעלייה לרגל נעשית ברוב עם?
• האם אתם מזדהים עם דבריו? מדוע?

כדי לקבל מושג איזו תחושה מעניקה השתתפות באירוע רב משתתפים ניתן לצפות בסרטונים הבאים:

מחאת האוהלים – ההפגנה

חאג' – עליה לרגל של מוסלמים למכה

רלוונטיות

מאז ימי ראשית הציונות ועד ימינו, בעיקר בקיבוצים ובמושבים (אך לעיתים גם בקהילות עירוניות), נערכים טקסי ביכורים מודרניים. חלקם בדומה לטקס הביכורים שמתואר במשנה, הם טקסים שנועדו לבטא את השמחה החקלאית. כמו שתוכלו לראות בסרטון שלפניכם:

ביכורים באצטדיון החדש בת"א

חלקם תרגמו את טקס הביכורים החקלאי, והפכו אותו לטקס שמבטא "שמחת ביכורים" מסוג קצת אחר. למשל "טקס ביכורים" של התינוקות החדשים שנולדו בשנה החולפת בישוב. כמו שתוכלו לראות בסרטון הבא:

טקס הביכורים המסורתי בקיבוץ דן, חג השבועות 2014

 💬נשאל ונשוחח:

• האם השתתפתם פעם בטקס ביכורים?
• אילו רגשות ליוו אתכם בעת הטקס?
• מה הדומה ומה השונה לדעתכם בין הרגשות העומדים ביסודו של טקס הביכורים החקלאי (בין בתקופת בית המקדש ובין בימינו) לבין טקסי הביכורים האחרים (כמו טקס הביכורים של התינוקות שנולדו באותה השנה)?

הצעה לפעילות:

חשבו על הצעה לטקס ביכורים שתוכלו לערוך בבית הספר שלכם.

נסו לתכנן את פרטי הטקס, ואף להוציא אותו מהכוח אל הפועל.

למורה-