קריאת כיוון:

רקע

לפנינו קטע מספרו של מאיר שלו 'גינת בר' ובו תיאור של עימות בין הסופר לאורחים בלתי קרואים הפוקדים את שטח גינתו. בכתיבה משעשעת וקולחת מתאר הסופר כיצד הצליח לבסוף להבריח את הפולשים בכך שידע לזהות את נקודת התורפה של החבורה ולהשתמש בה לטובתו.

הסיפור שלפנינו מזמן מפגש העוסק בקונפליקטים, רגשות ודרכי התמודדות.

פעילות טרום קריאה

• נתלה בחדר דפי רגשות ונחלק לתלמידים טוש לסימון או מדבקות צבעוניות. (מצורף ביחידה להדפסה)
• נבקש מהתלמידים להיזכר בריב או ויכוח (אחד או יותר) שהם היו מעורבים בו (עם חברים, בני משפחה, מורים, אנשים זרים…).
• נזמין את הילדים להיזכר בפרטי הריב ובתחושות שהתעוררו בהם במהלך ובעקבות הריב ולאחר מכן להסתובב בחדר ולסמן באמצעות מדבקה או איקס, את הדפים שמשקפים את התחושות שהתעוררו.  

בתום הפעילות נתבונן בדפים ונבחן-

• אילו רגשות קיבלו סימונים רבים? מדוע?
• האם יש סימונים מפתיעים? אם כן, מה ומדוע? (ניתן להזמין את המסמנים לשתף בבחירות שעשו או לתאר את המקרה)
• האם יכול להיות לדעתכם ריב שאינו מעורר במעורבים בו רגשות שליליים? אם כן, כיצד?

למורה– ניתן ואף רצוי לקרוא את הסיפור במקטעים ומידי פעם להזמין את התלמידים "לשחק" את הדמויות בסיפור ולהגיב במקומן באופן שבו היו מגיבים בעצמם.   

סיפור קצר 

מתוך גינת בר/ מאיר שלו

מאיר שלו, בתוך: גינת בר, עמודים 9-10)

בבוקר שבת אביבי אחד, בעודי אורז צידנית ומעיין בפה ותוהה לאן אטייל, שמעתי קולות מן הגינה שלי.     קול של גבר צעק: "תעמדו! שמה בדיוק! תעמדו!" קול של בחורה צעירה שאל: "ככה?" 

 קולו של הגבר ענה: "תישעני עליו קצת…" קול של אישה הורה: "תסתכל עליה. שיראו שאתה אוהב אותה". הצצתי בעד חרכי התריס וראיתי מעין מפרש לבן גדול משייט בים האדום של הפרגים שלי.

 פתחתי מעט והתברר לי שהמפרש היא שמלת כלולות וכלה בתוכה: בחורה גדולה, ובדרכה אף נאה. 

 ליד הכלה ניצב החתן: עלם דל בשר וקטן קומה, מסורק בקפידה רבה ולא מגולח באותה קפידה עצמה, לבוש חליפה לבנה צרה, נעול נעליים לבנות מחודדות וענוב עניבה לבנה- זהובה. מין "אנוש משונה", כמו שנהגו פעם לצטט אצלי במשפחה.

גם שני צלמים היו שם, יוסי בווידאו ופייסי בסטילס, ומקליט אחד, ומאפרת, ושתי נשים מבוגרות יותר, אחת גדולה ואחת קטנה, המחותנות מסתמא, וכולם רומסים ברגל גסה את הפרגים ואת התורמוסים ואת הדרדרים הכחולים שאני מגדל בגינה שלי.

***  עצירה 1- מה הייתם עושים אילו זה היה קורה לכם?

יצאתי החוצה וקראתי: "מה אתם עושים כאן?" החבורה נתנה בי שש עשרה עיניים נדהמות.

"אתה מוכן בבקשה לא להפריע?" אמר אחד הצלמים, והשני גער: "הוא אפילו לא רואה שמצלמים!.."

"אתם בתוך הגינה שלי, ואתם דורכים לי על הפרחים", הרמתי את קולי.

"נראָה לך פה גינה?" שאלה מחותנת הקטנה את המחותנת הגדולה. "לא", אמרה המחותנת הגדולה למחותנת הקטנה, אני נראָה לי פה חיק הטבע".

החתן אזר עוז: "אח שלי הצטלם פה לפני שבועיים", הוא הכריז, " ואף אחד לא אמר לו שום דבר".

בלבי תהיתי: מי מהשתיים היא אמו? הקטנה, שהורישה לו את קומתה? או הגדולה, שמרוב אהבתה אליה בחר לו אישה במידתה? כזה הוא לב האדם. נעל כבדה רומסת את פרחיו, והוא תוהה לו תהיות שלא לעניין.

"נכון מאוד", הסבירה הגדולה, ושלא במתכוון ענתה על תהיותיי: "שתי בנים אני מחתנת בחודש אחד".

*** עצירה 2- כיצד הייתם מגיבים אחרי דברים אלו?

אמרתי: "בעוד שלוש דקות ההשקיה האוטומטית פותחת את הממטרות ואז תראו אם כאן חיק הטבע או גינה".

אין לי ממטרות בגינה, אבל החשש לציוד, לאיפור, לתסרוקות ולמחלצות פעל את פעולתו מיד: האמהוֹת, הזוג הצעיר, צוות הצילום – מיהרו כולם להסתלק, ואני שבתי אל הבית נפוח מגאווה. לא בכל יום זוכה גנן חובב

למחמאה כזאת – שחתן וכלה יבואו ממרחקים להצטלם בין פרחי גינתו הצנועה.

פעילות בעקבות הקריאה:

• אם מאיר שלו היה נדרש למלא את הפעילות שעשינו, אילו רגשות הוא היה מסמן?
• מהו לדעתכם "סוד ההצלחה" שלו באופן שבו התמודד עם האנשים? איזה מסר/לקח אנחנו יכולים לאמץ מהסיפור הזה לעתיד?