פרק זה עוסק בכללי אכילה וניתן לדון בו בצורך ובמשמעות בחוקים אלו.
עוד על היחידה:
במהלך היחידה נכיר את סימני הכשרות המופיעים בספר, נכיר את הטעמים השונים שנתנו במרוצת הדורות לאיסורים האכילה, ונדון במשמעות הרלוונטית של "דיני כשרות" בימינו.
• בקריאה יחפה נערוך טבלה של כללי הכשרות בנוגע לבעלי החיים השונים.
• בריבוי קולות נשוחח מדוע ניתנו כללי אכילה בתורה ונכיר טעמים שונים שניתנו במרוצת השנים.
• ברלוונטיות נחשוב על כללי אכילה נוספים שאינם נכללים בכללי הכשרות ורלוונטיים לימינו.
• בהרחבה נדון בסוגית האכילה במרחב הציבורי במדינת ישראל ובבתי הספר המשלבים בפרט
*מפריס פרסה:
מבין היונקים ישנם מספר מינים של בעלי חיים המכונים: "פרסתנים", או בלשון התורה" מפריסי פרסה", זאת על שם הפרסה שעליה הם צועדים:
מרבית המינים של היונקים הגדולים החיים על היבשה הם "מפריסי פרסה". ורוב רובם של מפריסי הפרסה, הם "אוכלי עשב".
*שוסע שסע:
מבין בעלי החיים "מפריסי הפרסה" ישנה קבוצה של "מכפילי פרסה" או בלשון התורה: "שוסע שסע". אלו הם בעלי חיים שהפרסה שלהם מפוצלת ל"שתי אצבעות":
מרבית בעלי החיים "מכפילי הפרסה" (שוסעי השסע) הם בעלי חיים מבויתים (בעלי חיים שבני האדם פעלו במטרה להפכם מחיות פרא, לחיות שיכולות לסייע לאדם ולפעול על פי צרכיו).
*מעלה גרה:
מבין בעלי החיים "מכפילי הפרסה" (שוסעי השסע) ישנה תת קבוצה נוספת של בעלי חיים שאכילתם ייחודית והם מעלים גרה.
העלאת גרה היא תהליך עיכול ייחודי שנועד לסייע לבעלי החיים הללו לפרק פחמימה הנקראת "תאית". זוהי פחמימה שנמצאת בצמחים רבים, ורק באמצעות העלאת הגרה מסוגלת הקיבה ל"פרק" את הפחמימה הזו (לכן למשל, קיבת האדם לא מסוגלת לפרק אותה).
בנוסף, העלאת הגרה מאפשרת אכילה של כמות גדולה של מזון, ועיכול מתמשך לאחר זמן (אולי בכדי לאפשר לחיה מן הסוג הזה להתגונן מפני חיות טורפות).
| בהמות | דגים | עופות | שרצים |
יש כלל או אין כלל | ||||
פירוט הכללים |
|
| ||
דוגמאות (המופיעות בפסוקים עצמם) |
|
|
"וידוע הדבר מדרכי הרפואות שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל הגוף האוכלו, כי הטריפות מורה חולי בבהמה".(ספר החינוך, מצוות ע"ג- לב)
למורה- הסבר נוסף
"והסימן הגדול בעופות היא הדריסה- שכל עוף הדורס לעולם טמא. כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו… ונותן אכזריות בלב.
ועניין הדריסה הוא הצד ציד, שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס… וזה משפט העופות באסורם והתירם על הדרך הנכון והמתחוור בגמרא, ואשר חקרנוהו ומצאנוהו כן בבדיקת העופות.
והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו.
(רמב"ן- רבי משה בן נחמני, מגדולי מפרשי התורה, פוסק הלכה והוגה דעות יהודי שחי בסוף ימי הביניים; ויקרא פרק י"א, פסוק י"ג)
למורה- הסבר נוסף
"חוקי הטאבו של הכשרות מלמדים אותנו כיצד לנהל את חיינו. כך, למשל, אסור לנו להתנהג כמו החיות הטמאות- החזיר אשר מתבוסס ברפש ואוכל אשפה; רכיכות המחטטות בפסולת כדי למצוא אוכל (ואוסורת משום שאין להם סנפיר וקשקשת); ציפורי טרף התוקפות את החלש מהן…"
(אלן פרנקל- "מדרש מרים", ויקרא, שמיני, דיני כשרות, עמ' 188)
למורה
"זאת החיה אשר תאכלו – התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים וחגבים.
משמע, מהראוי שלא לאכול שום בעל-חיים,
ולכן הוצרך להתחיל (י"א, ב) 'דברו אל בני ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו' –
כי ההיתר הוא חידוש".
(חת"ם סופר- הרב משה סופר, מגדולי רבני הונגריה, פוסק הלכה חשוב ונודע, מוביל התנועה האורתודוקסית בראשית ימיה; פירוש "תורת משה" מובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ב, עיונים חדשים בספר ויקרא)
למורה- הסבר נוסף
דבר זה מתחבר לגישה הפרשנית הטוענת כי מלכתחילה לא התירה התורה לאדם לאכול בעלי-חיים, אלא אך ורק מן הצומח (ראו בראשית א-ג).
" 'חזון הצמחונות והשלום' שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, פורש את החזון העתידי על הרמוניה ואחדות של כל המציאות – אדם, חי, צומח ודומם; אך יחד עם זה מתייחס באופן חד וברור למצב היום, בו אנחנו רחוקים מאוד מהחזון הזה…
לפי הרב קוק תורת ישראל איננה קופצת מדרגות. היא מציבה את החזון בצורה ברורה אך יודעת להתאים לכל דור את המדרגה המוסרית המתאימה לו. היא איננה מכריחה את האנושות להתנזר מבשר, אלא מביאה אותה למצב זה בהדרגה, דרך דיני הכשרות (כלומר, אפשר לראות ב"מאכלות אסורים" שלב בדרך לצמחונות…)".
(מעובד על פי דברים שכתב חגי לונדין, בעקבות המאמר "חזון הצמחונות והשלום", של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק, היה מהרבנים הבולטים בי מי ראשית הציונות שתמכו במפעל הציוני, והיה הוגה דעות יהודי שהתמודד עם רוח התקופה).
למורה
אמנם, בחזון הצמחנות והשלום שכתב הרב קוק הוא אינו עוסק ישירות בפרשייה זו של המאכלות האסורים, ואולם הרב חגי לונדין שעסק רבות במאמר זה של הרב קוק, מציע לראות גם בעניין זה תהליך הדרגתי עליו מדבר הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום: תהליך שסופו הוא צמחונות, אך כיוון שבני האדם אינם מסוגלים לכך, העמידה עליהם התורה מצוות שונות, בכדי לחנך אותם ולהוביל אותם אל נקודה זו. האיסור לאכול בעלי חיים מסוימים מהווה אף הוא שלב בתהליך הזה./expand]
"כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו, אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק, וכטעם [מגילת איכה, פרק 'ג, כ"ז]: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".
והפילוסוף אפיקטטוס (פילוסוף יווני שחי מאמצע המאה הראשונה לספירת הנוצרים, ועד לאמצע המאה השנייה) אמר: "אם ישים האדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא… ואלו הן: "סבול ופרוש".
כלומר, סבול הצער ופרוש מן התענוג.
והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש".
(שד"ל- שמואל דוד לוצאטו, משורר, פרשן, והוגה דעות יהודי, מראשני המשכילים היהודים בעת החדשה, "המשתדל", י"א, א)
למורה שמואל דוד לוצאטו מציע לראות במאכלות האסורים כלי שנועד לחנך את האדם לשלוט ברוחו וביצרו. בעקבותיו של הפילוסוף היווני אפיקטטוס, טוען שד"ל שבכדי להגיע למקום בריא ויציב מבחינת המידות של האדם, עליו ללמד את עצמו לרסן ולשלוט בתשוקתיו. ועל כן שמירה על החוקים של המאכלות האסורים יכולים לסייע לאדם בכדי להצליח לשלוט בתאוותיו.
מלבד כללי הכשרות הקיימים במסורת, אשר ישנם המקפידים עליהם וישנם שאינם, ניתן לחשוב על כללים נוספים שיכולים להוות כללי כשרות, המלווים את האכילה שלנו.
לפני כעשור הובילה תנועת "במעגלי צדק" מאבק חברתי שכותרתו הייתה שלא ניתן להסתפק ב"תעודת כשרות" רגילה, אלא יש לדרוש גם "תעודת כשרות חברתית".
משמעותו של "התו החברתי" – אותה תעודת כשרות חברתית- הינו לוודא שדרך הכנת האוכל, הגשתו והתנהלות המקום כלפי הצרכים היא התנהלות מוסרית, הכוללת דאגה לעובדים, מתן שירות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים וכדומה.
במרחב הציבורי במדינת ישראל, החל מבית הספר המשלבים, ועד למוסדות כמו צבא ההגנה לישראל, עולה השאלה באילו היקפים יש להכיל את דיני הכשרות במרחב הציבורי- בכדי להתחשב באלו ששומרים ומקפידים על דיני הכשרות, ובאילו מקומות יש לאפשר חופש, בכדי שלא לכפות על אלו שאינם שומרים כשרות, את הדינים שלה.
נָבִיא לְבֵית הַסֵּפֶר אוֹכֵל כָּשֵׁר, חָלָבִי אוֹ פַּרְוֶה. בְּהַפְסָקַת הַשָּׁעָה 13:30, נִתַּן לְהָבִיא אוֹכֵל בְּשָׂרִי. לְאֵירוּעִים כִּיתָתִיִים נָבִיא אוֹכֵל קָנוּי וְכָשֵׁר.
(מתוך תקנון יחד, מודיעין)
נביא לבית הספר כריך על פי טעמינו.
לאירועים בית ספריים נביא רק אוכל קנוי וכשר.
(מתוך תקנון קשת, מזכרת בתיה)