קריאת כיוון
ביחידה זו נשים דגש על עצם חווית הלידה לה מוקדש הפרק, ונדון בשאלות אחדות הצפות ועלות מתוכו.
עוד על היחידה:
העיסוק בפרק זה הוא מורכב גם בעבור מבוגרים, ובוודאי שעבור ילדים, ולכן בנינו את היחידה כך שניתן לבחור רק בציר "הלידה" והעיסוק בו, מבלי להיכנס ליתר פרטי הפרשייה (טומאת היולדת וקורבנה).
אנחנו מציעים לקרוא את הפסוקים שהבאנו כאן, ולא מתוך החומש. כמו כן, יש בפרשייה הזו קשיים רבים, ונכון להגיד לתלמידים שלא על כולם יש בידינו תשובות טובות (לפני השיעור מומלץ לקרא את המאמר המובא ב"הרחבה" המציע פרשנות לרבדים השונים שבפסוקים אלו).
• בריבוי קולות נברר מדוע היולדת נחשבת טמאה ומה מהות שני הקורבנות שהיא נדרשת להביא.
• ברלוונטיות נשתף בחוויות לידה של אחים או קרובים אחרים, וננסה להבין את רעיון טומאת היולדת דרך חוויות הילדים של מעבר משיא רגשי לחזרה לשגרה.
• בהרחבה מובאות מחשבות נוספת על פרשיית היולדת.
טקסט מרכזי
ויקרא, פרק י"ב
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר
וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים…
וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה- בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.
וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם…
וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ…
זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.
וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת- וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.
קריאה יחפה
💬 שאלות הבנה
- מה הנושא המרכזי של הפרק?
- מה מצווה התורה לעשות ביום השמיני להולדתו של בן זכר?
- כיצד מכונה טקס זה בימינו?
- מדוע לדעתכם אישה אחרי לידה נחשבת טמאה?
- מדוע אסורה לבוא אל המשכן כל כך הרבה זמן?
- מה צריכה לעשות היולדת לאחר שהיא נטהרת?
- אילו שני קורבנות נזכרים בפסוקים אלו? מה ההבדל ביניהם?
- מהם ההבדלים בין לידה של בן ולידה של בת בפסוקים?
ריבוי קולות
בחלק זה נברר מדוע היולדת נחשבת טמאה ומה מהות שני הקורבנות שהיא נדרשת להביא.
טומאת היולדת וקורבנה:
💬 שאלות
- מדוע לדעתכם יולדת נחשבת טמאה?
- מדוע היולדת צריכה להביא קורבן בסוף ימי טומאתה?
- אם הייתה יולדת שלא היה לה די כסף בכדי לקנות כבש לקורבן, מה היא יכולה הייתה לעשות?
- מה ניתן ללמוד על חשיבות הקרבת הקורבן מריבוי האפשרויות?
- היולדת נדרשת להביא שני קורבנות: עולה וחטאת. נסו לחשוב מה מבטא כל אחד מהקורבנות האלו בעבור היולדת? מה המשמעות של השם "עולה" בהקשר הזה? ומה המשמעות של השם "חטאת" בהקשר הזה?
בספרה: "מדרש מרים" יצרה אלן פרנקל* "דו-שיח" דמיוני בין דמויות שונות מההיסטוריה של עם ישראל, שעיקרן נשים, שדרכם ביטאה רעיונות מגוונים על נושא זה, כמו גם על נושאים אחרים.
📝קראו בקול את דבריהן של כל אחת מהנשים, נסו להבין מה העמדה של כל אחת מהן ועם אילו עמדות אתם מזדהים ואלו לא.
בנותינו שואלות: מדוע מצוּוה היולדת להביא שני קורבנות- יונה או תור לחטאת, וכבש בן שנה לעולה? או אם אין ידה משגת, יונה או תור נוספים לעולה? לשֵם מה החטאת? במה חטאה?
לאה נותנת השמות משיבה: למרות הקרבה הלשונית, למילה "חטאת" הכוונה שונה מ"חטא", והיא מורה על תהליך של טיהור.
חולדה הנביאה מרחיבה בעניין זה: קורבן החטאת לא נועד לכפר על עוונות אלא "לנטרל" את הטומאה. שהיא מביאה את החטאת מצהיר הכוהן שהיא טהורה דיָהּ כדי לשוב ולהשתלב בקהילה.
בנותינו שואלת: איך זה מסתדר? הרי הטומאה בדרך כלל מסמלת את המוות. והיולדת מסמלת דווקא את החיים?!
ברוריה המלומדת משיבה: זהו פרדוקס שמופיע מספר פעמים בתורה. המגע עם הקדוש, אולי משום שמגע זה מעורר את סכנת המוות, הופך אדם לטמא. במקרה שלנו, האישה שעברה חוויה שקבה אותה אל מוות זקוקה לפרק זמן כדי להחלים לפני שהיא שבה ומצטרפת לקהילה.
*(מעובד על פי "מדרש מרים", אלן פרנקל, עמ' 190-191)
קורבן היולדת- "קורבן עולה ויורד":
בתחילתו של ספר ויקרא (פרק ה), למדנו על קורבן מיוחד המכונה בשם: "קורבן עולה ויורד". הוא נקרא כך משום שערכו של הקורבן משתנה בהתאם למצבו הכלכלי של האדם. האדם העשיר ביותר נדרש להביא בעל חיים; האדם שמצבו בינוני נדרש להביא עוף; והאדם העני נדרש להביא מנחה מן הצומח (חיטה וכדומה).
באופן דומה התורה מאפשרת לאישה שילדה ואין ידה משגת, להביא קורבן זול יותר – תור או יונה, במקום כבש.
💬 שיחה
- "ואם לא תמצא ידה" – מי לדעתכם צריך להחליט אם אין ליולדת מספיק כסף כדי לרכוש קרבן יקר? מדוע? מה החסרונות?
- עד כמה לדעתכם היולדת צריכה לוותר על רכישות אחרות כדי שתוכל לקנות קרבן יקר יותר?
- מה אנו יכולים ללמוד מכך, ש"יולדת שאין ידה משגת" יכולה להביא במקום כבש יונה או תור?
- מה הדבר מלמדאותנו על יחסה של התורה לחלשים ולעניים?
- מה הדבר מלמד אותנו על יחסה האמתי של התורה לקורבנות?
במדרש ויקרא רבה, מסופר המקרה הבא:
"מעשה באישה אחת שהביאה קומץ אחד של סולת להקריב בבית המקדש.
והיה כוהן מבזה עליה ואומר: ראו מה היא מקריבה?
מה יש בזה לאכול? מה יש בזה להקריב?
נראה [הקב"ה] לכוהן בחלום ואמר לו: אל תבזה עליה- כאילו נפשה הקריבה".
(על פי ויקרא רבה, פרשה ג', סימן ה')
📝הוכיחו מהפסוקים שבפרקנו שהכוהן לא התנהג כראוי ולא התייחס אל האישה שהקריבה את סולת החיטים, ברוח שאליה מחנכת התורה.
ניתן לעשות חלק זה באמצעות כתיבת מכתב תלונה ל"נציגי תלונות הציבור" או לכהן עצמו, שבו התלמידים יבארו ויסבירו מדוע דרכו של אותו כוהן, אינה מתאימה לדרכה של התורה, כפי שאפשר ללמוד מהפסוקים העוסקים בקורבנה של היולדת.
רלוונטיות
לידה
פרשיית היולדת מדברת בשפה של חוויה דתית, הרחוקה מהחוויות הדתיות, או חוויות אחרות שאנו חווים בחיינו.
אך הלידה עודנה נותרה חוויה פלאית משמעותית לאם או לאב, לאחים ולאחיות, לכל בני המשפחה ואפילו לקהילה העוטפת אותם, וכמובן לתינוק.
💬שאלות לדיון
- אם אתם אחים גדולים, ספרו לחברים בכיתה על חווית הלידה של אחיכם הקטנים: מה הרגשתם באותם רגעים? מה הייתה האווירה בבית? כיצד הגיבו הוריכם ללידה?
- אם אתם אחים קטנים, ספרו לחברים בכיתה על חווית לידה של קרובי משפחה או חברים קרובים: מה הרגשתם באותם רגעים? כיצד הגיבו קרובי המשפחה או החברים?
- כיצד חגגתם, ציינתם את המאורע החשוב?
למורה
טומאת היולדת וקורבנה:
אחת הפרשניות לטומאת היולדת היא פרשנות הקשורה בסמליות של המשכן אל מול מציאות החיים שלנו. המשכן מסמל את "גן העדן" – המקום בו כביכול חייו של האדם מושלמים, בלי שיש בהם כל רע, ובוודאי שלא מוות, אל מול העולם שבו אנו חיים שלצערנו אנו יודעים שיש בו דברים מצערים וקשים, ובתוכם גם מוות.
המשך פרשנות
כלומר, הטומאה של היולדת, והאיסור להיכנס אל המשכן, אינה תיאור של מצב שלילי, להפך. הוא תיאור של חוויה כה חזקה, שאם תכנס האישה אל המשכן החוויה שתחווה שם תתגמד לעומת החוויה האישית שהיא עוברת בתקופה זו.
כתלמידים צעירים, הדברים האלו רחוקים מאתנו מאוד. וחשוב להדגיש שאפילו אצל מבוגרות, שלא לומר מבוגרים, אין זה בהכרח שזו תהיה החוויה שתתלווה אל הלידה. אולם, אנו יכולים לחלץ משמעות חשובה מתוך הפרשנות ותיאור החוויה הזו, גם לחיינו שלנו.
📝 לפניכם מקרים שונים- חשבו כיצד נכון להגיב בכל אחד מהמקרים? ומה העיקרון שאנו לומדים מפרשת היולדת יכול ללמד אותנו בהקשר של כל אחד מהמקרים? ניתן לחלק לקבוצות ולתת לכל קבוצה לענות על השאלות.
מקרה ראשון: ירדן מתרגשת מאוד כיוון שנולד לה אח קטן.
היא בוחרת לבטא את ההתרגשות שלה בשיחה עם אלוהים, אליו היא מרגישה הכי קרובה בעולם.
אך באמצע השיחה, כשהיא עודנה כולה מרוגשת, נשמע הצלצול שקורא לה להיכנס לכיתה לתפילת שחרית, הנאמרת בכל יום מסידור התפילה.
מקרה שני: ניצן זכתה במקום הראשון בתחרות קראטה והיא שמחה מאוד.
ביום למחרת מתקיים אימון רגיל שבדרך כלל היא אוהבת ללכת אליו.
היא יודעת שחייבים להמשיך להתאמן כדי להצליח, אך הפעם היא מרגישה שזה מיותר.
💬 שאלות
- כיצד כל אחת מהן צריכה לפעול?
- אם אנו רוצים לפעול לפי העקרון שלמדנו מטומאת היולדת– מה נציע לה לעשות?
- חשבו על מקרים נוספים בחייכם שבהם יש התנגשות בין חוויה שממלאת אתכם, לדבר שבשגרה שאתם אוהבים לעשות או רואים בו חשיבות. והסבירו כיצד לדעתכם יש לפעול באותם מקרים.
הרחבה
מחשבות נוספת על פרשיית היולדת / אליסף תל-אור:
פרשיית היולדת מעוררת שאלות ותמיהות רבות אך לו נקביל הפרשייה הזו, בה מתוארת האישה כיוצרת חיים אל "יצירת מעמד הכהונה", עליו מסופר מספר פרקים קודם לכן, נוכל להבין היטב את פרשיית היולדת.
בפרשייה המתארת את "יצירת מעמד הכהונה", הכהנים אינם יכולים לצאת מאהל מועד עד מלאת ימי מלואיהם: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ויקרא ח', לג).
הכוהנים אינם יכולים לצאת מאוהל מועד במשך שמונת ימי המילואים, בכדי לשמור עליהם ב"עולם החיים", עולם שאין בו מוות, הדומה לגן-עדן עליו מסופר בספר בראשית, קודם לחטא של אדם וחוה שהוביל ליצירת המוות בעולם. כלומר, הכוהן העומד במשכן, וכן האדם מישראל שנכנס אליו הוא כאדם הראשון בגן עדן- יצור חי, שאין בו תודעת מוות. על כן, אדם טמא, אינו יכול לבוא בשעריו.
מנגד, גם היולדת אינה כולה להיכנס אל אוהל מועד, אל "גן-העדן", בתקופה שאחרי הלידה, דווקא משום שהיא מחוברת לחיים בצורה חזקה כל כך. את היולדת מלווה תחושה אלהית, תחושת בריאה שאי דומה לה, ועל כן אף היא איננה יכולה להיות "במקומו" של האדם הראשון בגן-עדן- יצור חי שאין בו תודעת מוות. היולדת ניצבת למעלה מן המשכן, למעלה מ"בית החיים" וטהרתה- במובן הסימבולי של טהרה כחיבור לחיים, כה גדולה, עד שדווקא בשל כך היא אינה יכולה לבוא בשערי המשכן (ואולי בשל כך משתמשת התורה בביטוי "דמי טהרה" ולא "דמי טומאה").
על כך ניתן להוסיף הסבר נוסף, שנוגע בחוויה אחת המתלווה אל יצירת חיים חדשים, והיא שעם בואם של חיים חדשים לעולם גם גדל החשש מן המוות. שכן החשש והדאגה הגדולה לחייו של התינוק בראשית ימיו הם כה חזקים ומרטטי לב- עד שבגינם אין יכולה האם (ואני הייתי מצרף לכך גם את האב) לבוא אל בית החיים, בדיוק כשם שאדם "טמא" בעל תודעת מוות אינו יכול לבוא אל בית החיים.
את המספר ארבעים (שבעה ימים ועוד שלושים ושלושה) ניתן לראות בפשטות כמספר זה הוא טופולוגי, וגם המספר שמונים (ארבע-עשרה ימים ועוד שישים ושישה) הוא הכפלת אותו מספר. אך בכל זאת נזכיר את דבריו של המשורר והמחזאי גיתה, שדרש את המספר ארבעים כסמל להתבודדות.
בימים אלו של התבודדות, של מחשבות ארוכות ועמוקות, התחושה העילאית והאלהית של האם הטרייה חולפת, ואזי היא מותרת לבוא אל המשכן.
אך לא די בכך שהיא מותרת לבוא אל המשכן היא חייבת לבוא אל המשכן. שכן הלוא בו ברגע שהיולדת תאבד את חווית הלידה, את אותן תחושות נפלאות שליוו אותה כשראתה את התינוק או התינוק שזה עתה יצא מגופה שלה, היא תאבד בצורה זו או אחרת את החיבור לחיים. הנפילה מתחושת הרוממות הנפלאה, לא תעצר במקום הרצוי, אלא תוביל לריחוק והרגשת חוסר אונים באותו המקום שהיה החיבור לחיים, כמו שהיה בעת הלידה ומיד לאחריה.
לכן התורה מצווה על האישה לבוא אל המשכן. אך היא איננה באה בידים ריקות. האישה היולדת כמו הכהנים במלאת ימי המילואים מביאה קורבן חטאת, שאיננו בא לכפר על חטא זה או אחר, אלא לחדש את החיבור אל החיים.
אם אנו אכן מקבלים את דברנו לעיל, כי איסור ביאת היולדת אל המשכן נובע מכך שהיולדת איננה נמצאת בנקודה בה היא יכולה לבוא אל בית החיים, שכן היא יוצרת החיים, אנו יכולים להבין בקלות מדוע אצל יולדת נקבה הזמן הוא כפול מאשר אצל זכר.
שכן אם לא די בכך שהיולדת עצמה ילדה, יצרה זה עתה חיים, הרי שאותה בת שזה עתה נולדה אף היא מסוגלת לאותה יצירה של חיים. ובכך האישה איננה עוד יוצרת חיים בלבד, אלא יוצרת חיים שיש בכוחם העצמאי להביא חיים חדשים לעולם. ואזי דומה האישה אף יותר לאלוהים.
ועוד יותר מכך, הרי שאת המילה 'תזריע' בתחילת הפרשייה, בהקשר של יולדת נקבה, יהיה עלינו לדרוש ולומר: 'תזריע זרע', כלומר, יוצרת חיים שיש בהם את אותו כוח של יצירת חיים. והרי שבכך מתוארת חלק מבריאת ה', בסיפור בראשית: "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן" (בראשית א, י"א).
ומנגד אם נתבונן על הדברים מן הכיוון ההפוך, אזי ברית המילה אצל הבן שנולד, מקצרת את ימי טהרה, מפני שהיא מוסיפה תודעה של מוות, הפחד מפני המעשה הקשה של ברית המילה, הוא שמאיץ את המעבר מתחושת האלוהות, תחושות החיים, לתחושת האנושיות והחשש מפני צל-המוות. ולכן התקופה שעל האישה לעבור עד שתוכל לבוא אל בית החיים היא קצרה יותר.
ליחידה הקודמת
