פרק י"ג עוסק בנגע הצרעת, ומתאר סוגים שונים של הצרעת: צרעת בעור האדם, בשערו או זקנו, וצרעת הבגד.
ביחידה זו נתמקד במשמעות הסמלית שנתנה לצרעת לאורך הדורות, נחשף לפרשנויות המסורתיות ביחס לסיבות שבגינן באה הצרעת, נבחן את ההרחקה מהמחנה, בימים ההם- ובזמן הזה, ונדון בשאלה האמונית: האמנם יש קשר בין מעשי האדם לייסורים הבאים עליו בחייו.
מכיוון שנושא זה הוא נושא מורכב, קשה ורחוק מעולמם של התלמידים, נבקש ביחידה זו לגעת רק במושג הכללי, מבלי להיכנס לפרטי הפרטים המופיעים בפרשה.
• בקריאה יחפה נבין מהי צרעת ונצייר אדם מצורע, ננסה לדמיין את מחשבותיו ורגשותיו.
• בריבוי קולות נדון בשאלה מדוע לאנשים מגיע להיות חולים בצרעת. ניתן לבסס זאת על מספר קטעים מהתנ"ך שבהם מתוארים אנשים מצורעים ודברי המדרש בהקשר להם.
• ברלוונטיות נקיים דיון בעד ונגד הרחקה של אנשים מסוימים מבית הספר.
• בהרחבה מובאים קטעי הגות שונים שמנסים לענות על השאלה מדוע מגיעים ייסורים לאדם.
למורה- מעניין לדעת ש…
צרעת היא מחלת עור כרונית היוצרת פצעים על העור.
מאז ימי התנ"ך, ועד לפני כמאה שנה, הורחקו המצורעים מהחברה, אם בשל "חינוך מחדש" או ענישה (כפי שעולה ממדרשי חז"ל אחדים), ואם מפני החשש להידבק במחלה (שכן באותם הימים רבים חששו מהידבקות במחלה שהייתה נחשבת מדבקת מאוד).
בידוד המצורעים מתוך החברה נעשה בדרכים שונות, את חלקם הגלו לאיים מרוחקים, ואת חלקם סגרו בבתי חולים מיוחדים.
כיום אנו יודעים שמרבית בני האדם מחוסנים באופן טבעי מפני המחלה, וכשלושה רבעים מהנדבקים- יתרפאו ללא כל התערבות רפואית.
וליתר החולים שלא נרפאים באופן טבעי, אפשר לעזור בדרכים שונות, מבלי כל צורך לסגור אותם בבידוד או להרחיק אותם מהחברה. העיסוק בכך יהיה בחלק הרלוונטיות.
*שאת או ספחת או בהרת- שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. (רש"י)
* שאת או ספחת או בהרת- שמות נגעים, שתיאורם נקבע על פי הצורה שלהם:
השאת- מלשון נישא, כלומר מעין פצע, שניכר שהוא גבוה מיתר חלקי העור.
הספחת- מלשון נספח, כלומר חתיכת עור הטפלה לעור האדם.
בהרת- בתרגום אונקלוס לארמית תורגם: עמקא, כלומר מעין פצע הנראה כשקע בעור האדם.
(דעת מקרא, על פי פרשנותו של הרמב"ן ותרגום אונקלוס)
*ועל שפם יעטה- ישים את ידו ויכסה איתה את פניו מהשפם ועד הסנטר. (ע"פ אבן-עזרא)
למורה:חשוב מאוד להדגיש בפני התלמידים שהמטרה היא לא לעסוק בעניין החיצוני: פצעי הצרעת וכדומה, אלא בתחושות של אותו אדם, ברגשות שלו, בחשבון הנפש שאולי הוא עורך, שבאים לידי ביטוי גם בשפת הגוף שלו וכדומה).
"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע… בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא... בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ".
בפרשייה עצמה, כפי שניתן לראות מהפסוקים עצמם, אין תשובה לשאלה: על מה באה הצרעת? ואולם הפרשנות המקובלת רואה את הצרעת כעונש שבא על חטאים שונים של האדם.
"ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם. וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם. ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ידוד יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. ויחר אף ה' בם וילך. והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת". ( במדבר פרק י"ב, א'-י')
"וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת. ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל. ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים. ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצרע במצחו ויבהלוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה' ". (דברי הימים ב', כ"ו, ט"ז-כ')
"ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד. ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה. ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים. וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם". (בראשית, י"ב, י"ד- י"ז)
על בסיסם של סיפורים אלו ופסוקים נוספים מן המקרא, למדו חכמים שעל שבעה חטאים באים נגעי הצרעת:
"ועוד דרשו: אמר ר' יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. (מסכת ערכין, ט"ז, ע"א)
כיום, את המצורעים לא מוצאים מחוץ למחנה.
אך ישנם אנשים אחרים שהחברה עדיין בוחרת לנדות או להרחיק מסיבות שונות. אנשים ש"זוכים" לפעמים לכינוי הגנאי "מצורעים" (לפעמים בצדק, ולפעמים שלא).
(הרחבה בנושא ב'קריאת כיוון' ב'למורה- מעניין לדעת ש..)
למורה
הרחקה של תלמיד מהכיתה היא אחד הכלים של המורים להתמודד עם בעיות משמעת, התנהגות אלימה וכדומה.
ההרחקה יכולה להיות לזמן קצר (הוצאה מהכיתה), לזמן ממושך (השעיה מבית הספר) או לצמיתות (הרחקה ממוסד חינוכי).
בעד! תפקידו של בית הספר הוא לחנך את התלמידים. ותלמיד צריך לדעת שיש בחיים גבולות. כשם שבמדינה כאשר עוברים על החוק, עלולים להגיע לכלא (שמוציא את האדם מחוץ למחנה), כך גם בכיתה. דבר נוסף, ההרחקה חשובה לתלמיד בכדי לאפשר לו להירגע, לחשוב על מעשיו ולהחליט שהוא מבצע שינוי בהתנהגותו. הזמן הזה, כמובן, אינו ברור מאליו לתלמיד, ועל כן חשוב שכל הרחקה שכזו, תלווה בעבודה חינוכית ובשיחה משמעותית עם המחנך. מעבר לכך, הרחקת התלמיד, מאפשרת ליתר התלמידים ליהנות מסביבה לימודית מיטבית, ללא גורמים מפריעים. וזה אין זה הוגן שבשל התנהגות לא נאותה של תלמיד, יפגעו כל יתר התלמידים. | נגד! בית הספר הוא קודם כל בית חינוך, וככזה הוא אינו דומה למדינה. המדינה אינה מחנכת את אזרחיה, אלא שומרת על הסדר, ודואגת להסיר מפגעים או איומים שמסכנים את שלום הציבור. לעומת זאת, תפקידו של בית הספר הוא לחנך, ולכן אסור לו להתייחס לתלמיד כאדם בוגר הניצב אל מול המשטרה או בית המשפט, ובשל מעשה כזה או אחר להרחיק אותו מהחברה. במקום זה עליו לערוך פעילות חינוכית מיטבית בכדי לעזור לתלמיד לשנות את התנהגותו. דבר נוסף, ההרחקה מהכיתה (בוודאי אם היא חוזרת ונשנית אצל אותו תלמיד) עלולה לקבע אצלו דמות שלילית בעיני חבריו, מה שרק יגביר את הדימוי העצמי שלו כ"מופרע". |
פרשת המצורע, לא מעוררת רק את השאלה מדוע באה הצרעת, אלא את השאלה: מדוע באים ייסורים שונים על האדם (מחלות, צרות ומכאובים שונים)?
שאלה זו היא שאלה כבדת משקל, והוגים רבים התייחסו אליה במשך הדורות, לפניכם קולות אחדים המתמודדים עימה.
אמונה שהייסורים באים מאלוהים, בכדי לעורר את האדם לחזור בתשובה:
למורה-
רבי ישראל נאג'רה (1555-1628) היה רב, פרשן ומעל הכל משורר. הוא נחשב לאחד מגדולי הפייטנים בעם היהודי בכל הזמנים. בפיוט "ישמע חכם" רואה רבי ישראל נג'ארה את פרשת המצורע כפשרה שבאה ללמד את האדם, שהצרעת, ולא רק היא, אלא הייסורים בכלל באים על האדם בכדי ללמד אותו שהוא עשה מעשים רעים, ועל כן הענישו אותו אלוהים.
עמדה זו שמשמיע רבי ישראל נג'ארה משקפת את עמדתכם של חכמים ורבנים רבים מן המסורת היהודית.
יִשְׁמַע חָכָם יוֹסִיף לֶקַח
וּבְחַסְדֵי אֵל עִין יִפְקַח
כִּי מִמַּעַל לֹא יֵרֵד רָע
בִּרְאוֹת תּוֹרָת הַמְצוֹרָע.
שַֹדַּי בַּעַל הָרַחֲמִים
אֵינוֹ נוֹגֵעַ בִּנְפָשׁוֹת
עַד יוֹרָה לַפּוֹשְׁעִים אֵימִים
וְיָשׁוּב אִישׁ מוּסָר פָּרַע.
רֵאשִׁית מוּסָר יָשִים נֶגַע
בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים
וְאַחַר זָה יָדוֹ תִגַּע
בִּלְבוּשָיו וּבְשָׂרוֹ יִפְרַע.
אִם עַד כֹּה עַד אֵל לֹא יָשׁוּב
הִנֵּה הוּא אֶת עַצְמוֹ אִבֵּד
כִּי נִקְלָה בַחֲמַת עַכְשׁוּב
בִּמְשׁוּבָתוֹ שָׁכַב כָּרָע.
לא בכל זאת איש יתיאש
כי לשברו יש ארוכה
כי צור נגלה בלבת אש
דרכי תשובה לא יגרע.
למורה-
ספר איוב משמיע בחלקים רבים שלו (ויש שיאמרו שגם בשורה התחתונה שלו) עמדה ביקורתית מאוד ביחס לאלוהים. נקודת המוצא של ספר איוב קרובה היא לאמונה שנשמעת מהפיוט של רבי ישראל נג'ארה לפיה הייסורים באים מאלוהים בכדי להעניש את האדם על מעשיו, ובכדי לקרוא לו לחזור בתשובה.
אך לאורך חלקים רבים של ספר איוב (ויש הרואים גם בסיומו, ובשורה התחתונה העולה מהספר) עמדה בקורתית ביחס אלוהים. שכן איוב טוען על בסיס מה שהוא עצמו חווה בחייו, שאין צדק בעולם, וכי אין קשר בין מעשיו של האדם לבין הייסורים הבאים על האדם. ניסוחה המקובל של טענה זו מנוסח במדרש חכמים: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".
לטענה זו יש מסורת נרחבת במסורת היהודית, ואולם היא פעמים רבות נתפסת כעמדה המנוגדת לעמדה הדתית.
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ.
וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת.
וַיְהִי מִקְנֵהוּ:
שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן
וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים
וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר
וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת
וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד.
וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם.
המשך הפסוקים מאיוב
וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ
וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם.
וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה-
וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם,
וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם,
כִּי אָמַר אִיּוֹב:
"אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם".
כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים. […]
פרק ב'
וַיְהִי הַיּוֹם-
וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יהוה ,
וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל יהוה.
וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן:
"אֵי מִזֶּה תָּבֹא?"
וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יהוה וַיֹּאמַר:
"מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ".
וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן:
"הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב?
כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע,
וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ-
וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם".
וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יהוה וַיֹּאמַר:
"עוֹר בְּעַד עוֹר,
וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ.
אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ
וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ-
אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ".
וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן:
"הִנּוֹ בְיָדֶךָ,
אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר".
וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יהוה…
וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ
וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר.
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ:
"עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ?
בָּרֵךְ אֱלֹהִים- וָמֻת!"
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ:
כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי,
גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים
וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?"
בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו.
וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת, הַבָּאָה עָלָיו,
וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ:
אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי,
וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא, לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ.
וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ.
וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ
וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ
וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה.
וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת
וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד:
(איוב, פרק א, א-ה; פרק ב)
[…]פרק ט- (אלוהים אינו מנהיג את עולמו בצדק:)
אַחַת הִיא עַל כֵּן- אָמַרְתִּי:
תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה!
אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם-
לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג.
אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע,
פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה.
אִם לֹא-
אֵפוֹא מִי הוּא?!
אחת היא, על כן אמרתי:
צדיק עם רשע הוא מכלה- זאת ידעתי!
אם יתרחש אסון ושאון ישאג-
יושב מרומים לכיליון ישרים ילעג.
ארץ נתן ביד רשע
ושופטיה עצמו-עין, בלא בושה
אם לא אלוהים עושה כל זאת
מי הוא האשם בצרות המבזות?!
(איוב, פרק ט, פסוקים כ"ב-כ"ד, תרגום: אליסף תל-אור)
למורה- הסבר על עמדתו המורכבת של הרב סולבייצ'יק
הרב סולוביצ'יק מציג עמדה שניתן לראות בה שילוב של שתי הגישות הקודמות: מצד אחד, את שאלת הרוע בעולם, הוא מותיר לא פתורה. בדומה לאיוב, הוא אינו מצדיק בהכרח את אלוהים ומרשיע את האדם. הוא אינו עונה על שאלה זו כלל.
אך מצד שני, בדומה לגישתו של רבי ישראל נג'ארה הוא רואה בייסורים את הכוח שצריך לעורר את האדם.
אך בניגוד לרבי ישראל נג'ארה שבאומרו את האמירה הזו, מכוון גם לאמירה עקרונית על הרוע בעולם, ואמירה עקרונית על דרכיו של אלוהים בעולם, הרב סולוביצ'יק מכוון את דבריו אך ורק אל החוויה החוויה הקיומית שהייסורים צריכים להוביל אליה את האדם.
*חלק זה מתאים לפרקים יג-יד בספר ויקרא גם יחד: טומאת המצורע וטהרתו: ראשיתו עוסקת בפרק י"ג- בסיבה שבגינה באה הצרעת (על פי חז"ל), וסופו עוסק בפרק י"ד- בדרכי הטהרה מן הצרעת.
"ישנו רע שלא ניתן לפירוש ולהבנה…
אני שואל שאלה פשוטה: "מה יעשה הסובל וחי בסבלו?"
במישור זה, נקודת הכובד נעתקת מחינת הסיבתיות והתכליתיות (שאין ביניהן אלא שינוי כיוון בלבד) לאספקט המעשי… שאלת השאלות היא: מה מחייבים הייסורים את האדם? …
אין אנו תוהים על דרכי הקב"ה המופלאות, אלא על דרך האדם אשר בה ילך כשהסבל קופת עליו.
אנו שואלים לא לסיבת הרע ולא לתכליתו, כי אם לתיקנו והעלאתו; איך יתנהג אדם בעת צרה? מה יעשה האדם ולא ימוק בייסוריו?…
איוב! אמנם, לעולם לא תבין את סוד ה"מדוע?", סיבת הייסורים ותכליתם, אבל דבר אחד מחובתך לדעת: את יסוד תיקון הייסורים. אם תוכל להתרומם על ידי הייסורים לדרגה שעד עכשיו לא הגעת אליה, תדע שנועדו המה כאמצעי לתיקון הנפש והרוח.
(הרב יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק, עמ' 68-71)
אחת הדרכים לקרוא את פרשיית המצורע וטהרתו, היא בפרשנות המשווה בין סיפורו של המצורע לבין סיפור המובל בפרשת נוח.
ראשית, אם נשווה את שבע המצוות שמונים חז"ל שבגינם באה הצרעת, לשבע מצוות בני-נח נקבל תמונה מעניינת במיוחד:
שבע מצוות בני נח[1] | שבעת הדברים עליהם באה הצרעת |
שפיכות דמים | שפיכות דמים |
גילוי עריות | גילוי עריות |
גזל | גזל |
דיינים | גסות הרוח |
ברכת (גידוף) ה' | שבועת שווא |
אבר מן החי | לשון הרע |
עבודה זרה | צרות העין |
[1] פירוט שבע מצוות בני נוח מופיע בלמוד, מסכת סנהדרין, נ"ו ע"א. וכן ברמב"ם הלכות מלכים, ט', א'.
שלושת המצוות הראשונות מקבילות בדיוק, ואין צורך להסבירן. המצווה הרביעית ע"פ מצוות בני נח, היא החובה לתת דינים על כל קבוצה אנושית. ובמקביל, הצרעת באה על גסות הרוח. הסיפור שהמדרש מביא כדי לתאר את גסות הרוח היא סיפורו של עוזיהו, אשר כפי שראינו קודם, מתגאה מכוחו הצבאי, ומבקש ליטול את תפקיד הכהנים. ההקשר שבין הכהנים ובין הדיינים על-פי המקרא הוא פשוט, כמו שהמקרא כותב: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט"[1]. כלומר, יש קשר ברור בין מצווה זו אצל נח, ובין הצרעת הבאה על אדם העובר על מצווה זו. המצווה החמישית היא האיסור לגדף את ה' מחד, ומאידך האיסור להישבע לשווא. אף כאן יש קשר ברור בין שני החטאים הללו, כמו שאנו רואים אותם באים יחדיו בסיפור המקלל בספר ויקרא: "ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל…"[2] ובהמשך נאמר: "…איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת"[3]. מציאת הקשר בין המצווה השישית אצל בני נח והצרעת, הוא מעט קשה יותר, אך לא בלתי אפשרי. איסור אבר מן החי מנומק בצורה הבאה: "אך כל בשר בנפשו דמו לא תאכלו". אכילת אבר מן החי פירושה התעלמות מוחלטת מהחיים שבדם החיה, וכך גם לשון הרע. לשון הרע היא התעלמות מוחלטת מהחיים שבזולת. אך הפגיעה בחיי האדם, איננה רק גופנית, כמו בחיה, אלא גם רוחנית. גם הדיבור יכול לפגוע בחייו של האדם. המצוה האחרונה המקבילה לשיטתנו, קשה אף היא להסבר. אך נראה כי אף כאן ניתן להסביר זאת. אדם צר עין, החושב כי כל רכושו שייך לו, הוא מסלק מתוך עולמו את אליהם, ובכך הוא כעובד עבודה זרה. אדם זה איננו רואה באלוהים את המרכז, אלא את עצמו. והלא זוהי בדיוק העבודה הזרה.
על-אף שבשתי המצוות האחרונות, הסברנו דחוק, אנו סוברים כי יש בחמשת הראשונות להצביע על קשר בין שבעת החטאים עליהם באה הצרעת ובין שבע מצוות בני נח. ניתן אף לטעון כי השינוי שבא בשתי המצוות האחרונות בסדרנו, נובע מכך שהחטאים עליהם באה הצרעת הם חברתיים בלבד. והסיבה לכך תתבאר עוד בהמשך דברנו.
על-מנת להבין טוב יותר את המשותף בין כל החטאים עליהם באה הצרעת, ע"פ חז"ל, וכנראה שגם על-פי פשטי המקראות, עלינו לעסוק מעט בראשית דרך טהרתו של המצורע.
הפרשייה החותמת את תיאור טומאתו של האדם המצורע כותבת:
"והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"[1].
על-פי פסוקים אלו האדם המצורע מתואר כמו אדם אבל. אך בשונה מהאבל הוא יושב מחוץ למחנה, שכן הוא פגע בשלמות החברתית של המחנה, בדרך זו או אחרת, כפי שראינו לעיל.
הפרשייה המתארת את דרך טהרת המצורע מתחילה כך:
"וידבר ה' אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע"[2].
גרוסמן מציע כי התאור הכפול 'והובא אל הכהן ויצא הכהן' אומר שחשוב לתורה להדגיש את הפאסיביות של המצורע הדומה למת, למרות שבפועל הכהן הוא היוצא. המצורע איננו רק דומה לאבל, אלא אף משווה למת.
התורה ממשיכה בתיאור הבא:
"וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב"[3].
הכהן לוקח שתי ציפורים חיות טהרות, עץ ארז הנחשב לחזק שבעולם הצומח, ואת האזב הנחשב לשפל שבצמחים, ויחד עם זאת את הציפור המעופפת בשמים, ואת התולעת הזוחלת על הארץ. כלומר, הוא אוחז בידו סוגים שונים של חיים, המסמלים כח ועליונות עם שפילות ותחתוניות גם יחד.
"וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התלעת ואת האזב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחוטה על המים החיים"[4].
הכהן לוקח כלי חרש, חרש פירושו חימר מן האדמה, ולא כל כלי אחר מעובד ביד אדם. ונותן בתוכו את מים חיים. אל תוך המים החיים הוא נותן את דם הציפור. ואל תוך הכלי עם הדם של הציפור השחוטה והמים החיים הוא מכניס את כל עולם החיים שבידו. ביצוע מעשה זה מזכיר לאדם המצורע מה היה עונשו מעיקר הדין. והאין זה נפלא כי מעשהו זה של הכהן הוא יצירת 'מבול קטן' לאדם המצורע. לשם הוכחת דברנו נצטט את דברי המקרא על סיפור המבול:
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ.
ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התבה על פני המים.
והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים.
חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים.
ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם.
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו.
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ"[5].
כלי החרש, העשוי מן האדמה, הוא הגאיות והעמקים. נתינת המים בכלי החרש, הוא המבול היורד על הארץ. שחיטת הציפור, הדם בתוך המים היא גוויעת כל בשר מתוך המים. ועץ הארז שני התולעת הציפור והאזב הם הכל היקום אשר נמחה באותו מבול.
את התאור הזה, האדם המצורע רואה לנגד עיניו, ובכך הוא רואה את ההתרחשות הבאה ממעשיו. שכן האדם המצורע, הינו כמו דור המבול, אשר נאמר עליו: ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס…"[6]. ומכך אנו גם מבינים את ההקבלה בין שבע מצוות בני נח, ובין החטאים עליהם באה הצרעת. שכן שבע מצוות בני נח נועדו כדי לשמור את בני האדם מלהגיע שוב למציאות של חמס הגורר מבול המשמיד את כל החיים על פני האדמה. והאדם העובר על מצוות אלו, הוא האדם המצורע, רואה לנגד עיניו את אותו המבול שהיה צריך לבוא בעקבות מעשיו על הארץ, אלא שבזכות הבטחת ה': "והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהי עוד מבול לשחת על הארץ"[7], לא בא אותו המבול על כל העולם, אך במידה מה בא מבול קטן על האדם. הצרעת, בין אם היא עצמה בעלת אופי של מוות, כלומר, שהיא מעידה על חלקים בגוף שמתו, ובין שצבע הלבן מסמל מוות בלבד, בין כך ובין כך המצורע עצמו, כמעט מת, בדומה לדור המבול. אלא שלא בכך נחתם טהרת המצורע:
"והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו שלח את הצפור החיה על פני השדה"[8].
הסיפור של המצורע הבא להיטהר איננו טראגי כמו סיפור דור המבול, אלא כמו נוח. הציפור החיה שהכהן משלח, היא הציפור, היונה שנח שולח כדי לראות האדם אפשר שוב לצאת ולהתחיל את החיים מהתחלה. וכך גם המצורע הבא להטהר, נמלט מהמבול, מהגוויעה, ויש בידו להתחיל חיים חדשים.
[1] ויקרא י"ג, מ"ה- מ"ו
[2] ויקרא, י"ד, א'-ג'.
[3] שם, ד'.
[4] שם, ה'-ו'.
[5] בראשית, ז', י"ז- כ"ג.
[6] בראשית, ו', י"א.
[7] בראשית, ט', י"א.
[8] ויקרא, י"ד, ז'.