יחידה זו מרחיבה את העיסוק בפרק ד' ובקורבנות השגגה, ובה נשים את לבנו אל שגגת הקהל, הציבור, ונדון בשאלות כיצד יתכן שציבור שלם יחטא, והאם יש אחראי לשגגתו?
עוד על היחידה:
נרחיב את השאלה הזו ונדון באופי המיוחד שנדרש לאדם בכדי לעמוד אל מול הזרם, בכדי לא לחוטא יחד עם כולם, לאורם מעשיהם הדגולים של חסידי אומות העולם בתקופת השואה, תוך היכרות עם סיפורו של יאן ומשפחתו- חסידי אומות עולם.
• בקריאה יחפה נבין את ההבדל בין מי שנדרש להביא את הקורבן לבין מי שסומך את ידיו עליו
• בריבוי קולות נחשוב איך ייתכן שעם שלם חוטא וכיצד ניתן למנוע זאת בעזרת פירושים שונים. בנוסף נשוחח על ההבדל בין מנהיגי העדה לבין להיות אחראים על מעשיהם.
• ברלוונטיות נכיר סיפור של חסידי אומות עולם ונכין סרטון או כרזה שמציגים את התכונות הנדרשות להיות כזה אדם. נחשוב איפה אנחנו ביחס לאנשים כאלו
• בהרחבה נבחן מה המשותף בין המקרה של "עגלה ערופה" (המקרה המתואר לפנינו) לבין המקרה המתואר בפסוקי ספר ויקרא בהם פתחו את היחידה הזו
(ויקרא, פרק ד', יג-טו)
"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל…"
רבי סעדיה גאון בפירושו לתורה כתב:
"ואם כל עדת ישראל – ואם שגתה עדה מכל ישראל .
רבי סעדיה גאון
לעומת זאת רש"י מפרש כך:
"עדת ישראל- אלו הסנהדרין.
נעלם דבר- טעו להורות באחת מכל כריתות (איסורים שהעונש עליהם הוא כרת) שבתורה שהוא מותר.
הקהל ועשו- שעשו הציבור על פיהם".
"וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה…"
אבן עזרא ענה על שאלה זו בזו הלשון:
"זקני העדה- הם המנהיגים, והם יסמכו את ידיהם בעדם ובעד כל ישראל, כי לא יתכן שיסמכו כל ישראל".
אבן עזרא
לצערנו, היו תקופות בעולם עליהם ניתן לומר שהקהל, ציבור שלם, חטא והדבר אפילו לא נעשה בשגגה. אחת מהתקופות החשוכות האלו, היא תקופת מלחמת העולם השנייה, בה בשל האנטישמיות הגועה ברחבי אירופה קהלים שלמים שיתפו פעולה עם הנאצים וסייעו בהשמדת העם היהודי: אנשים, נשים, זקנים וטף.
ואולם, בתוך החושך הגדול ששרר באותם ימים בחלקים נרחבים מן העולם, היו יחידי סגולה, חסידי אומות עולם, שבחרו שלא להישטף עם הזרם של אותם מים עכורים, ואף לא לעמוד מנגד בדממה אילמת, אלא לפעול בכל עוזם וכוחם, כשהם מסכנים לא אחת את עצמם ואת בני משפחותיהם, במטרה להציל נפש אחת מישראל, ולהציל בכך עולם ומלואו.
אחד מהסיפורים אודות חסידי אומות העולם הוא סיפורו של יאן:
"שלום! קוראים לי יאן. לפני חמש שנים עברנו לגור בדירה קטנה בוורשה. מהר מאוד מצאתי לי חברים טובים, בני משפחת וייז'ביצקי. האמת שאז עוד לא ידעתי שיש בנינו הבדל כלשהו. אבל פתאום כשהנאצים הקימו את הגטו- הבנתי שתהום מפרידה ביני ובינם. ולא רק תהום, אלא חומה של ממש. בחצר הבניין שלנו עברה חומת הגטו: המשפחה שלי ואני נותרנו מחוץ לגטו, כי איננו יהודים. וחברנו הטובים בפנים.
כשראיתי את מצבם של חברים, ויתר היהודים הכלואים בגטו, שסבלו מרעב ומחלות הבנתי שאני חייב לעשות מעשה. אמנם הייתי רק בן 15, אבל ידעתי שאחריות גדולה מונחת על כתפי. אם לא אדאג לחברי- סופם יהיה קרוב. כמעט מדי שבוע, בעזרתה של אמי, התגנבתי אל הגטו כשבידי מעט מזון וחלקתי אותו בין היהודים הרעבים.
פעם אחת, כשהתגנבנו אל הגטו המשטרה הגרמנית תפסה אותנו. בחקירה, הם הכו אותי בחוזקה ובאכזריות. ורק בזכותה השוחד של אמי הצלחתי לחזור הביתה.
אבל אם אתם חושבים שדבר זה הכניע את המאבק שלי למען ידיד היהודים, אינם אלא שוגים. לא, אני המשכתי כל עוד נפשי הייתה בי. במטרה לעזור ולסייע לכל אותם מסכנים שנכלאו בגטו הנוראי הזה. יותר מכל, כאב לי לראות את האדישות של שכני. לא הבנתי: איך זה יתכן שאנשים יראו בסבלם של אחרים ולא יתנגדו לכך?! ולא ירימו קול זעקה?!
כעבור זמן ממושך הגיעו לאוזנינו שמועות שהולכים לחסל את הגטו. הבנתי שעכשיו כבר לא יעזרו לחברי מנות המזון שאני מבריח להם, ועלי לעשות כל שביכולתי בכדי להבריח אותם מחוץ לחומות הגטו. ושוב, רק בזכותה של אמי, הצלחנו לארגן להם מקום מסתור, ובחשכת ליל הובלתי אותם אל אותו מקום.
למרות המצב הנוראי ששרר בוורשה, המשכנו לנסות ולעזור לשכנים היהודים שלנו שהפכו בין לילה לרדופים, עזובים ומסכנים. ניסינו לעשות הכל בכדי לדאוג לכל מחסורם ובעיקר להחביא אותם מפני ידם של הצוררים הנאצים.
ואפילו כשהנאצים דרשו מכל תושבי וורשה שאינם יהודים להתפנות ממנה, המשכנו להסתתר יחד עם חברנו היהודים, וקשרנו את נפשנו בנפשם: "באשר תלכו נלך… כי רק המוות יפריד בינינו לבינכם".
למזלנו, המלחמה סוף כל סוף נגמרה ומשפחת וייז'ביצקי ניצלה. אבל אני יודע שלא רק את המשפחה היהודית הזו הצלנו, הצלנו גם את צלם האדם שבנו!
(מבוסס על סיפור אמיתי: קישור לסיפור מיד ושם)
על פועלם הנעלה של חסידי אומות העולם, כתב חיים חפר את השיר: "חסידי אומות העולם" בו מהדהדת השאלה: "הַאִם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן?"
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה- לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.
וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.
וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל – וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.
וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל- יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה".
(דברים, כ"א, א-ט)
לקריאה נוספת אודות עגלה ערופה, משמעותה והרלוונטיות של פרשייה זו לימינו:
"עגלה ערופה עכשיו!" / הרב רפי פויירשטיין