קריאת כיוון

במגילת אסתר נקבעו שני תאריכים לפורים: י"ד באדר- עבור הערים המפורזות, וט"ו בערים מוקפות חומה, כמו שושן הבירה.

ואולם, פתיחתה של מסכת מגילה מפתיעה בקביעה שאפשר לקרואת את המגילה בתאריכים נוספים שלא מוזכרים כלל במגילת אסתר: י"א, י"ב י"ג באדר.

כמו כן, המשנה קובעת שערים מוקפות חומה שקוראות את המגילה בט"ו באדר- הן ערים שמוקפות חומה מימי יהושע בן נון.

אמירות אלו של חכמים הן מפתיעות, בעיקר על רקע החידוש שבהן אל מול הנאמר במגילת אסתר עצמה.

*בכדי שהמשנה שלפנינו תהיה מובנת לתלמידים, ובכדי שהתיאורים של סוגי ההתיישבות המוזכרים בה והחיים של היהודים בימי המשנה יעמדו לנגד עיניהם של התלמידים, אנו מציעים לפתוח את היחידה דווקא ב"רלוונטיות" ומשם לחזור אל ה"טקסט המרכזי", ה"קריאה היחפה" ו"ריבוי הקולות".  

• ברלוונטיות נצפה בסרטון על תל חצור, בכדי להתרשם ולהבין כיצד נראתה עיר "מוקפת חומה" בימים עברו. וכן נבקש מהתלמידים לדמיין את החיים בערים המוקפות חומה, בערים המפורזות ובכפרים בימי המשנה.

• בקריאה יחפה נשווה בין האמור במגילת אסתר לבין האמור במסכת מגילה, ובעקבות זאת נדון בשתי שאלות מרכזיות אלו. 

• בריבוי קולות נדון עם התלמידים במשמעותו של החידוש של חכמים, ובבחירה שלהם לאפשר לשמוע את המגילה גם בימים שקודמים לפורים, ובלבד שישמעו כולם את סיפור המגילה. נשאל את התלמידים האם גם הם היו פועלים כמו חכמים, והאם יש להם רעיונות אחרים כיצד ניתן היה להשיג את אותה המטרה. 

• בהרחבה מובא קטע עבור המורים, מתוך מאמר הבוחן את גישתם של שני התלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, לפתרון המתח שבין דברי מגילת אסתר ודברי המשנה שלפנינו.  

רלוונטיות

כפי שלמדנו מהמשנה, בערים "מוקפות חומה מימי יהושע בן נון" קוראים את המגילה בט"ו באדר- שושן פורים (ולא בי"ד כמו ביתר הערים).

צפו בקטע הבא, המתאר את העיר חצור, בכדי להתרשם כיצד נראתה עיר "מוקפת חומה" באותם הימים: טיפ טיול בגן לאומי חצור

  💬נשאל ונשוחח:

• אילו עוד ערים אתם מכירים שבהן קוראים את המגילה בט"ו באדר?

למורה-

• האם מלבד הדמיון החיצוני שבין שושן הבירה ליתר הערים מוקפות החומה – אפשר למצוא סיבה נוספת לכך שבאותן ערים יקראו את המגילה במקביל ליום החג של שושן פורים, ולא של יתר הערים או הכפרים?

למורה-

הצעה לפעילות:

במשנה ראינו שלוש סוגי התיישבות מתקופת המשנה:

• ערים מוקפות חומה
• ערים מפורזות (ללא חומה)
• כפרים

נסו לצייר מתוך היחידות שלמדנו תמונה שעלתה לכם, על הערים המבוצרות, הערים המפורזות והכפרים החקלאיים בימי שני וחמישי. ניתן לערוך תערוכה על החיים בתקופת המשנה בעקבות ציורים אילו.

טקסט מרכזי

מגילה נקראת באחד עשר,
בשנים עשר,
בשלושה עשר,
בארבעה עשר,
ובחמישה עשר
לא פחות ולא יותר. 

כרכים המוקפים חומה מימות יהושוע בן נון – קורין בחמישה עשר.

כפרים ועיירות גדולות – קורין בארבעה עשר,

אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.

(מסכת מגילה, פרק א', משנה א)

קריאה יחפה

לפניכם הפסוקים ממגילת אסתר המתייחסים לקביעת חג הפורים:

 " וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם… בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר; וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ- וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.

הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן- נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ; וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ- וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.

עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים, הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה".

(מגילת אסתר, פרק ט, טז-כא)

 *עיר מפורזת- עיר ללא חומה.

 על פי מגילת אסתר:

• באילו ערים חוגגים את פורים בי"ד באדר?
• באילו ערים חוגגים את פורים בט"ו באדר?
• מה הסיבה לכך שהם לא חוגגים באותו התאריך?

כעת קראו את המשנה:

• על פי המשנה- באיזה תאריכים אפשר לקרוא את המגילה?
• אילו מבין התאריכים המופיעים במשנה, מתאימים לנאמר במגילת אסתר?
• התמקדו בשני התאריכים שמופיעים גם במגילת אסתר וגם במשנה שלפנינו: כיצד קובעים איזו עיר תקרא את המגילה בי"ד ואיזו עיר תקרא את המגילה בט"ו?
• כיצד קשור יהושע בן נון לפורים? מדוע הערים צריכות להיות מוקפות חומה מימיו, ולא מימי מרדכי ואסתר, מימי אחשוורוש?
• האם על פי המשנה אפשר לקרוא גם בימים נוספים? אחרי הפורים למשל? מאיזה מילים אתם לומדים זאת?

למורה-

נחזור שוב לתחילת המשנה:

 💬נשאל ונשוחח:

• מהם התאריכים שמוזכרים במשנה – בהם מותר לקרוא את המגילה, שאינם מוזכרים במגילת אסתר?
• האם מותר לקרוא מעבר לימים אלו, שמוזכרים במשנה?
• קראו את המשפט האחרון במשנה- על פי משפט זה, בעבר מי היו מקדימים את קריאת המגילה? ומדוע היו עושים זאת?

למורה-

הצעה לפעילות:

לפניכם שבוע ימים: בקשו מאחד התלמידים לספור בשקט, בין אחד לשבע, ועצרו אותו בפתאומיות. המספר שבו עצר- הוא היום שבו לצורך המשחק שלנו חל פורים.

לאור תאריך זה, סמנו באיזה יום יחול שושן פורים, ובאיזה יום ישמעו בני הכפרים את המגילה:

לאחר ששחיקתם מספר פעמים, בדקו:

• מה המרחק הגדול ביותר שיכול להיווצר בין היום שבו חל פורים, לבין "יום הכניסה" שבא לפניו?
• מה המרחק הגדול ביותר שאפשר להרחיק בין פורים לבין התאריך שבו ישמעו מגילה?
• מדוע אם כן קבעה המשנה שלא יקדימו מעבר לכך?
• הסבירו לאור המקרים הללו את הכלל שנאמר בסוף המשנה: "לא פחות ולא יותר".

למורה-

ריבוי קולות

ראינו, שלחכמים היה חשוב שכל אנשי העם ישמעו את סיפור המגילה, עד שהם היו מוכנים להקדים במעט את קריאת המגילה, בכדי שבני הכפרים יוכלו לשמוע אותה, ולא יצטרכו לטרוח באופן מיוחד בכדי לשמוע אותה (דבר שבוודאי היה מוביל לכך שאנשים רבים לא היו שומעים אותה בסופו של דבר).

 💬נשאל ונשוחח:

• מדוע לדעתכם עשו זאת חכמים?
• מדוע כל כך חשוב להם שישמעו את סיפור המגילה?
• האם לדעתכם גם היום חשוב כל כך לשמוע אותו? מדוע?
• לו הייתם במקומם של חכמים, האם גם אתם הייתם מאפשרים לשמוע את המגילה גם בימים הקודמים לפורים, או שהייתם פועלים באופן אחר, בכדי לגרום לאנשי הכפרים לשמוע את המגילה? כיצד הייתם פועלים?

שאלה זו, יכולה להתחבר לשאלה גדולה יותר של לימוד היסטוריה והיכרות עם המורשת של עם ישראל: במובנים הרחבים שלה.

הצעה לפעילות:

קראו את שתי העמדות שלפניכם, והסבירו עם איזה מבניהם אתם מזדהים יותר:

"הסקר שערכתם ("זמן תל-אביב 9/10), שהראה שהרוב המוחלט של תושבי תל אביב לא ביקרו בכותל בשנים האחרונות, מצביע על מה שכולנו יודעים כבר מזמן אבל מתביישים להודות. הכותל, כמו ההיסטוריה היהודית כולה, הוא ספחת לגופה של מדינת ישראל, המפריעה לה להיות מקום מודרני ונורמאלי. כזה שאנשים לא מבקשים בו בקשות מאבנים בתקווה שהן יארגנו בדרך נס קומבינה לטובת המבקש.

ב-67' הייתה הזדמנות נדירה להרוס את הכותל ולהתחיל הכל באמת מהתחלה. בלי תקוות משיחיות מטורפות… הדבר לא נעשה, והתוצאות, למרבה הצער, בולטות בעליל. עידוד מסויים ניתן לשאוב מהעובדה שלפחות בתל אביב לא מגלים האנשים עניים בפולחן האבנים הפאגני (אלילי) האווילי, שמזמן מזמן עברה שעתו (אם בכלל הייתה לו שעה).

ורק שלא ישלפו את הטיעון המסורתי האדיוטי שחובה עלינו להמשיך לעבוד את האבנים כי כך עשו אבותינו, אלפיים שנה. אבותינו, להזכירכם, רכבו על סוסים וחמורים כי לא היו עדיין מכוניות, ובכל זאת אני מקווה שאף אחד לא חושב שלמען המסורת היהודית עלינו לחזור לסוסים וחמורים". (זמן תל אביב, 1992)

חורבן ותלישות/ ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, שהיה ממנהיגיה הבולטים של אחת מהתנועות הציוניות בימים שלפני קום המדינה, עיתונאי והוגה דעות, הזדעזע בעקבות טיול של אחת מתנועות הנוער בימיו שיצאה לטיול בליל תשעה באב. בעקבות כך כתב בעיתון דבר:

מה ערכה ומה פרייה של תנועת הציונות שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח  ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה  לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה  מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו  מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא  הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול  ליצור  את "ציון הלא תשאלי", וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש"…

             מתוך העתון:"דבר". י' תרצ"ד 1934

הרחבה

כפי שראינו קיים פער בין האמור במגילת אסתר לבין דברי המשנה, ביחסים לימים שבהם אפשר לקרוא את המגילה. שני התלמודים, התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, עוסקים בשאלה זו, ובשניהם מובאות דרשות שונות של פסוקם מתוך המגילה, המלמדות כי בעוד שאי אפשר לקרוא את המגילה לאחר חג הפורים (ולצאת ידי חובה), הרי שבימים הסמוכים והקרובים לחג הפורים בי"א, י"ב וי"ג באדר- מותר לקרוא את המגילה, (למעט דעתו של רבי חלבו, שבי"ג אסור לקרוא את המגילה) וזאת בכדי להקל על בני הכפרים, המגיעים אל העיר הגדולה בימי שני וחמישי, ועל כן אם חל חג הפורים בימים שאינם שני וחמישי, מותר להקדים את קריאת המגילה לימים אלו- בכדי שיוכלו גם בני הכפרים לשמוע את המגילה (מתוך הנחה שבכפרים עצמם הם לא ישמעו). 

אך האם הדרשות המובאות בשני התלמודים זהות בכוחן ובעוצמתן? האם כוחן יפה בתלמוד הבבלי, כשם שכוחן יפה בתלמוד הירושלמי? האמנם בשני המקרים הדרשות משמשות באותו התפקיד?

כאשר קוראים את הסוגיה בתלמוד הבבלי יש לשים לב כי לפני שמתחילים חכמים לדרוש את דרשותיהם השונות, הם מניחים הנחת יסוד חשובה ביותר:

אנן הכי קאמרינן (אנו כך אמרנו): מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו (הלא את כל הימים המוזכרים במשנה תיקנו אנשי כנסת הגדולה- וקבעו שמותר לקרוא בהם מגילה).

דאי סלקא דעתך (שאם עולה על דעתך לומר ש)אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו תקון (שאנשי כנסת הגדולה תקנו את י"ד וט"ו בלבד),

אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה (ובאו חכמים ועקרו את תקנתם של חכמים, והוסיפו על י"ד וט"ו גם את י"א, י"ב וי"ג באדר),

והתנן (והרי שנינו במשנה): אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין.

אלא פשיטא (פשוט וברור) כולהו אנשי כנסת הגדול התקינו (שאת כל התאריכים הנקובים במשנה תקנו אנשי כנסת הגדולה מלכתחילה, ולא חכמי המשנה או בעלי המדרש).

היכא רמיזא (היכן אנו מוצאים לכך רמזים במגילה, שאכן לכך כיוונו אנשי כנסת הגדולה?)

התלמוד הבבלי תולה זאת בתקנה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אותם אלו שקבעו את חג הפורים עצמו בימים י"ד וט"ו, ולא באמת בדרשות ממגילת אסתר מהם ניתן ללמוד שמותר לקרוא את המגילה גם בימים שקודמים לחג הפורים, ולא רק בחג הפורים עצמו. והדרשות, הם רק רמזים, סימני דרך, מהם אנו יכולים ללמוד כי אכן כך קבעו אנשי כנסת הגדולה עצמם (כפי שנאמר בסוף הקטע המצוטט כאן- "היכא רמיזא").

כלומר, התלמוד הבבלי מניח הנחת יסוד חשובה ביותר, לפיה "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין" ובכך מקבע את הנחת היסוד בה כל מה שנאמר בדורות עברו, מחייב באופן מלא את הדורות שזה מקרוב באו. ולאלו האחרונים, אין הרשות לחדש את ההלכה – שעה שהם חולקים או מבטלים את דבריהם של חכמים שקדמו להם.

לעומת זאת, בסופה של הסוגיה התלמודית מן התלמוד הירושלמי, מסיקים חכמים את המסקנה ההפוכה מזו האמורה בתלמוד הבבלי ואומרים:

זאת אומרת (מכל הדרשות שראינו עד כה, בעניין הזמנים השונים בהם מותר לקרוא את המגילה) שמגילת אסתר ניתנה להידרש.

רבי חלבו ר' יסא בשם ר' לעזר: נאמר כאן(במגילת אסתר) "דברי שלום ואמת" ונאמר להלן (משלי כג) "אמת קנה ואל תמכור"- הרי היא (מגילת אסתר) כאמיתה של תורה, מה זו צריכה סירטוט אף זו צריכה סירטוט (לפני שכותבים את האותיות במגילה יש לשרטט אותם, כמו בכתיבה של ספר תורה)

מה זו ניתנה להידרש אף זו ניתנה להידרש".

 (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה א, א)

התלמוד הירושלמי מסכם את הסוגיה באמירה שמגילת אסתר, כמו גם התורה, נועדה לכך שידרשו אותה, ויוציאו ממנה הלכות חדשות, ועל בסיס אותן הדרשות יחדשו את ההלכה, יקבעו הלכות שלא שמעתן אוזן בשנים שקדמו לימיהם חכמים. ומכאן, שבניגוד לתלמוד הבבלי התולה את הקביעה שבמשנה במסורת אותה תיקנו אנשי כנסת הגדולה, התלמוד הירושלמי רואה ביוצרי ההלכה הזו את חכמי המשנה, המוסיפים על דבריהם של אנשי כנסת הגדולה.

מכאן עולה, שאמנם נכון שבשני התלמודים אנו מוצאים את אותן הדרשות (שיש להניח שהתגלגלו מארץ ישראל לבבל, על פי שמותיהם של חכמי ארץ ישראל המופיעים גם בסוגיה הבבלית) שנועדו כולן ללמד על התאריכים בהם מותר לקרוא את המגילה מלבד ימי חג הפורים עצמו. אך תהום גדולה פעורה בין שני התלמודים ביחס לאותן דרשות.

התלמוד הירושלמי מגשר על הפער שבין האמור במגילה עצמה, ובין הנחת היסוד כי במקור יש לקרוא את המגילה אך ורק בימי הפורים, ואין יוצאים ידי חובתה בימים אחרים, לבין האמור במשנה – שמותר לקרוא את המגילה גם בי"א, י"ב וי"ג באדר, באמצעות יצירת דרשות. הדרשות, הן הכלי של חכמים לגשר בין המציאות כפי שהיא נהוגה בימיהם, או כפי שנכון בעיניהם שתתקיים, לבין האמור בתורה, או אף במגילת אסתר (כפי שלומדים חכמים בסוגיה הנידונה). הנחת היסוד העומדת ביצירת הדרשות האי שאכן לחכמים מסורה החירות הפרשנית לקרוא את התורה, כמו גם את מגילת אסתר, באופן כזה שהם יכולים לחדש מתוך הכתוב הלכות חדשות (מדרש יוצר), או במקרים אחרים, לתלות בכתוב מנהג או הלכה שהתחדשה בימיהם או שמסורה בידם (מדרש מקיים). על פי עמדה זו, החידוש הוא חלק מהותי מהמסורת, ואין בו איום כלשהו על יסודותיה של המסורת, כל עוד הוא נובע מתוך המילים העתיקות שעברו במסורה.

בניגוד לכך בתלמוד הבבלי, אמנם מביא את אותן הדרשות המובאות בתלמוד הירושלמי, אך בניגוד אליו הוא לא תולה את החידוש האמור במשנה, לפיו מותר לקרוא את המגילה גם בי"א, י"ב וי"ג באדר בדרשותיהם של חכמים, כי אם במסורת שנקבעה עוד בימי אנשי כנסת הגדולה, אשר תיקנו את חג הפורים עצמו. והוא מסביר את עמדתו זו, בכך שלא ניתן להעלות על הדעת שחכמי המשנה, יוסיפו או יחלקו על מה שקבעו אנשי כנסת הגדולה, וירחיבו את הקריאה במגילה מעבר לאמור במגילה עצמה- לי"ד וט"ו באדר. ועל כן, חייבים להסביר שהייתה זו מסורת בידם של חכמי המשנה, מימי אנשי כנסת הגדולה, לפיה את המגילה מותר לקרוא גם בתאריכים הנזכרים למעלה, ולא רק בימי הפורים עצמו.

שתי עמדות אלו משקפות את העמדות הנשמעות מאז ימי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו ועד ימינו. מחד אנו שומעים את הקול השואף להציג את המסורת ולהעמידה על בסיס דמותו של רבי אליעזר, בה משתקפים הרעיונות של "בור הסוד שאינו מאבד טיפה", "לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו", "הלכה למשה מסיני", "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה רבנו בסיני ", ועל כוחה של המסורת כיצירה העוברת מדור לדור, וככל ששנותיה עוברות כן משתבח טעמה, ככל ששנותיה עוברות כך קרנה הולך וגובר.

ומאידך, אנו שומעים את הקול השואף להציג את המסורת ולהעמידה על בסיס דמותו של רבי אלעזר בן ערך (או רבי יהושע בסיפור של תנורו של עכנאי), בה משתקפים הרעיונות של "מעיין המתגבר", "פשטות המתחדשות בכל יום", ועל כוחו של כל דור ליצור הלכה מחודשת המשקפת את מציאות החיים בה הוא נתון, בהתאם לרוח המסורת.