"איזו מין הרגשה מוזרה!" אמרה עליסה. "אני בטח מתכווצת עכשיו כמו קנה-משקפת." וכך באמת היה: גובהה היה עכשיו רבע מטר בלבד, ופניה זרחו למחשבה כי היא עתה בגודל המתאים לעבור בדלת הקטנה אל אותו גן קסום."
(לואיס קרול, אליסה בארץ הפלאות, תרגום: אריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, תל אביב, 1989 .עמ' 16)
שבוע זה יעמיד במוקד את האפשרויות השונות של עולם הדמיון, שיש להן זיקה לחייהם של ילדים וילדות: האם אנו קטנים או גדולים? במי זה תלוי? מה ההרגשה להיות גדול/ה ומהי ההרגשה כשאני קטנ/ה?
פעילות זו יש לה קשר לתחושות האישיות של הילדים והיא קשורה לסיפורו של ד"ר סוס "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים"; גם שם יוצא איש קטן לדרך הרפתקאות. אך בעוד הוא הקטן מתגבר על פחדים ומכשולים, השבוע נפגוש באליס – הילדה המשועממת הרודפת אחר ארנב ממהר בעל שעון ונופלת עמוק לארץ הפלאות.
ליצירתו של קרול מספר רבדים: פילוסופי, מתמטי, פנטסטי וחברתי: הוא, למשל, מבקר את הידיעות חסרות התועלת שלומדת אליס בבית הספר שאינן מועילות בעולם המפתיע שהיא נקלעת אליו. למעשה, כל חלק מהסיפור ניתן לקרוא במספר מישורים שונים.
כאמור, בשבוע זה נתמקד במוקד אחד של היצירה, הקשור לעולמם הרגשי והחווייתי של הילדים: היכולת להתכווץ ולגדול. אליס עוברת ממצב קיצוני אחד למשנהו, ושינויי הגודל והתחושה שלה מבטאים חוויה אנושית שאינה שייכת רק לארץ הפלאות – זו חוויה אנושית של תחושת קטנות מול גדולה, של מעבר מהיר ומוזר בין תחושות שונות אצל אותו האדם עצמו.
במהלך שבוע זה יתוודעו הילדים לחלק מהסיפור "אליס בארץ הפלאות" שנחשב, בצדק, לאחד מספרי הפנטסיה החשובים של כל הזמנים. הספר יהווה מוקד, אך ישולבו תכנים נוספים הנוגעים לגדול-קטן: סיפור דוד וגלית ודמיון מודרך הקשור לתחושה של הילדים – גדול/ה או קטנה?
מהלך השבוע:
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | |
אפיק | שיר | קריאה | קריאה | דמיון מודרך | סיפור משלנו | שיחת אסיף |
נושא | כשאהיה גדול | אליס בארץ הפלאות | המשך קריאה | תרגילי דמיון גדול-קטן | דוד וגוליית | שיתוף בחוויות מהשבוע |
מפגש 1- מפגש שיר: 'כשאהיה גדול'
את המפגשים הבאים במהלך השבוע נפתח בהאזנה לשיר השבוע.
מפגש 2- מפגש קריאה: לאליס בארץ הפלאות, התמקדות בחווית הסיפור בלי הסברים.
מפגש 3- מפגש קריאה המשך הקריאה מהיום הקודם או מעבר לפרק אחר- בו אליס פוגשת את הזחל.
מפגש 4- דמיון מודרך: תרגילי דמיון מודרך המתמקדים בחוויית של להיות גדול ולהיות קטן ובמעבר ביניהם
מפגש 5- סיפור תנ"כי: לדוד וגוליית- נבחן מי הגדול ומי הקטן בסיפור הזה
מפגש 6- מפגש אסיף: נשתף בחוויות משמעותיות מהשבוע
מילים: יהונתן גפן לחן: יוני רכטר
רקע: סיפורו זה של לואיס קרול הוא מסיפורי הפנטזיה הידועים בכל הזמנים. כמתואר במבוא, לספר פרשנויות ורבדים רבים והוא מערבב פנטזיה עם התרחשויות מציאותיות. הספר נכתב באנגליה הויקטוריאנית ע"י מרצה למתמטיקה מאוקספורד, בשם צ'רלס לוטווידג' דודג'סון והוא מתבסס על היכרותו עם ילדה בשם אליס, שהייתה בתו של מרצה בכיר בחוג למתמטיקה בו לימד דודג'סון, הידוע בשם העט שלו – לואיס קרול.
"איזו מין הרגשה מוזרה!" אמרה עליסה. "אני בטח מתכווצת עכשיו כמו קנה-משקפת." וכך באמת היה: גובהה היה עכשיו רבע מטר בלבד, ופניה זרחו למחשבה כי היא עתה בגודל המתאים לעבור בדלת הקטנה אל אותו גן קסום. אבל תחילה חיכתה דקות אחדות לראות שמא תוסיף להתכווץ גם הלאה. היא חשה פחד קל בקשר לכך: "כי זה עוד עלול להיגמר בכך שאיעלם לגמרי. כמו נר," אמרה עליסה בלבה. "מעניין, איזו צורה תהיה לי אז?" והיא ניסתה לדמיין כיצד נראית שלהבת נר לאחר שהנר עצמו כבה ונעלם, שכן היא לא זכרה כי ראתה דבר כזה אי פעם.
(לואיס קרול, אליסה בארץ הפלאות, תרגום: אריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, תל אביב, 1989 .עמ' 16)
נערוך תרגילי דמיון ברוח אליס בארץ הפלאות הגדלה וקטנה, ונעזר בכיסא – האם הוא קטן? האם הוא גדול?
איך מביטה בו נמלה? ומה חשב הפיל?
נעמיד במרכז החדר כיסא ונשב סביבו במעגל.
נשאל את הילדים האם לדעתם הכיסא גדול או קטן, ונבקש שינמקו את דעתם.
נבקש מהילדים להביט היטב בכיסא ולזכור אותו – את גודלו, הצבעים, הצורה, חומרי הגלם, וכד'.
נבקש מהילדים לעצום עיניים ולהיזכר במראה הכיסא.
נדמיין שאנו קמים ממקומנו ומתיישבים על הכיסא.
נחוש את המגע של הכיסא – נבדוק האם הוא מתאים לגודל שלנו, האם נוח לנו לשבת עליו. נשען לאחור.
נדמיין שאנו קמים מהישיבה על הכיסא וחוזרים למקומנו.
כעת נדמיין שלפתע אנו הולכים ומתכווצים. הידיים קטנות. גם הראש הולך וקטן ואנו הולכים ונהיים נמוכים יותר. נחוש את הגוף שלנו, ההולך וקטן. נביט סביבנו ונראה כי אנו עדיין יושבים על הכיסא. אך משטח הישיבה הוא ענק – כמו מגרש כדורגל. לצדנו עוברת נמלה – והי – אנחנו מבחינים בעיניים העגולות והשחורות שלה.
היא מזיזה את המחושים שלה ונראית ידידותית ושמחה לפגוש אותנו. עכשיו נרצה לרדת מהכיסא. אנו מציצים לקצה המושב לכיוון הרצפה והמרחק נראה עצום – לא נוכל לקפוץ למטה. נצטרך למצוא דרך אחרת לרדת.
אנחנו הולכים בעקבות הנמלה ומחליקים על רגל הכיסא למטה. מביטים למעלה ומעלינו כיסא ענק. ואז עובר זרם מדגדג בגוף שלנו. הוא מתחיל בקצות אצבעות הרגליים ועולה למעלה, לבטן, לקצות אצבעות הידיים, לצוואר ולקצה הראש כאילו מנפחים אותנו. אנחנו נהיים לפתע מאוד גדולים. זהירות – עוד רגע הראש שלנו יתקע בתקרה!
אנחנו מחפשים את הכיסא ולא רואים אותו. כדאי להתכופף לכיוון הרצפה – הי! הוא שם! כיסא זעיר. קטנטנן.
אפשר להחזיק בו באצבע אחת! צריך להיזהר שהוא לא ימחץ בין האצבעות הגדולות שלנו. עכשיו נחזור לאט לאט לגודלנו הטבעי. נזכר בכיסא שראינו. ננשום עמוק ונחוש את הידיים והרגליים שלנו, הנוגעות ברצפה. את הכתפיים, את קצות אצבעות הידיים המונחות על הגוף. ננשום עמוק ונפקח עיניים.
על ילד קטן, הצעיר מבין אחיו, אדמוני (אולי גי'נגי', אולי בעל עור בהיר שנשרף בקלות בשמש) שכל אחיו יוצאים למלחמה באויב. אבל הוא עוד צעיר מדי ולא יכול להצטרף לאחים. הוא נשאר בבית לרעות את הצאן של המשפחה. כולם במתח. לאויב יש לוחם ענק. גדול ומפחיד. האיש היה מכוסה כולו בכלי נשק ובשריון שיגן עליו, וכך הוא מתואר בספר שמואל א':
" וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-ראֹשוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְקַשִׁים הוּא לָבוּש וּמִׁשְקַל הַשִׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִׁים שְקָלִׁים נְחֹשֶׁת. וּמִׁצְחַת נְחֹשֶׁת עַל-רַגְלָיו וְכִׁידוֹן נְחֹשֶׁת בֵין כְתֵפָיו. וחץ )וְעֵץ( חֲנִׁיתוֹ כִׁמְנוֹר אֹרְגִׁים וְלַהֶׁבֶׁת חֲנִׁיתוֹ שֵש-מֵאוֹת שְקָלִׁים בַרְזֶׁל וְנֹשֵא הַצִׁנָה הֹלֵךְ לְפָנָיו." (שמואל א, יז, ו-ז)
הילד שפגשנו נקרא דויד ואבא שלו שולח אותו אל מחנה ישראל, אל אחיו להביא להם אוכל ולשאול בשלומם. דוד מתרגש ויוצא מוקדם בבוקר. כשהוא מגיע למחנה הוא שומע קול גדול שצועק ומקלל ורואה שכולם סביבו נרעשים ומפוחדים. זהו קולו של הענק, גוליית, שיוצא בכל יום להפחיד את מחנה ישראל בצעקות וקללות. הוא בטוח שלאף אחד אין אומץ להילחם בו. מי שיעז להלחם בענק יזכה בבתו של המלך שאול והיא תהיה לו לאשה.
מכל הלוחמים הגדולים דויד הקטן מתייצב למשימה. המלך שאול מביט בדויד הקטן וכל העניין לא נאה לו והוא אומר:
"לאֹ תוּכַל לָלֶׁכֶׁת אֶׁל-הַפְלִׁשְתִׁי הַזֶׁה לְהִׁלָחֵם עִׁמּוֹ כִׁי-נַעַר אַתָה וְהוּא אִׁיש מִׁלְחָמָה מִׁנְעֻרָיו." (שמואל א, י"ז , ל"ג)
אבל דויד, שכבר נלחם בארי ובדוב, בטוח שגם הפעם הוא ינצח. שאול משתכנע ומצייד את דויד בבגדי המלחמה שלו: שריון, קסדה וחרב גדולה. דויד מצטייד בציוד משלו: חמשה חלוקי אבנים, מקל, קלע ואת כל הציוד הצנוע הוא שם בילקוט שלו.
כולם נאספים. מחנה ישראל ומחנה הפלישתים. גוליית מביט בדויד הקטן מלמטה למעלה ובז לו. האם אני כלב שאתה בא אלי להילחם אתי במקלות?
אבל דויד עונה. אתה גוליית, בא אלי עם חרב, חנית וכידון אבל אני בא בשם אלוהי ישראל אותו קיללת, והוא שיעזור לי ויגרום לי להביס אותך.
דויד ממהר. הוא יודע שהוא קל וזריז מהפלשתי הענק המכוסה כולו בשריון:
" וַיִׁשְלַח דָוִׁד אֶׁת-יָדוֹ אֶׁל-הַכֶׁלִׁי וַיִׁקַח מִׁשָם אֶׁבֶׁן וַיְקַלַע וַיַךְ אֶׁת-הַפְלִׁשְתִׁי אֶׁל-מִׁצְחוֹ וַתִׁטְבַע הָאֶׁבֶׁן בְמִׁצְחוֹ וַיִׁפֹל עַל-פָנָיו ארְצָה." (שמואל א, י"ז, מ"ט)
גוליית נופל ודויד הורג אותו בחרב. הפלשתים נבהלים ובורחים ובני ישראל רודפים אחריהם. דויד מובא בפני המלך שאול ומציג את עצמו : " דָוִׁד בֶׁן-עַבְדְךָ יִׁשַי בֵית הַלַחְמִׁי" (שמואל א, י"ז, נ"ח).
מכל ערי ישראל יוצאות נשים בתופים ובמחולות לרקוד לכבוד המנצחים ולשמוח על ההצלה. הן שרות על תהילתו של המלך שאול אבל יותר מכך – על תהילתו של המנצח הקטן – דויד.