הספר "נסים ונפלאות", מאת לאה גולדברג, יצא לאור בשנת 1954.
עלילת הספר מתרחשת בזמן החופש הגדול, ולכן בחרנו לקרוא אותו כעת, לקראת היציאה שלנו לחופש.
הפרקים בספר קצרים מאוד, ולכן ברוב מפגשי הקריאה נקרא 2-3 פרקים.
מהלך השבוע:
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | |
אפיק | שיר | קריאה | חיים בחברה | קריאה | קריאה | יצירה |
נושא | אנשים טובים | הקדמה פרקים א-ב | לבד | פרקים ג-ה | פרקים ו-ז | תל אביב |
מפגש 1- מפגש שיר: נכיר את השיר "אנשים טובים" שכתבה והלחינה נעמי שמר
את המפגשים הבאים במהלך השבוע נפתח בהאזנה לשיר השבוע.
מפגש 2- מפגש קריאה: אנערוך הכרות והקדמה על הספר ונקרא את שני הפרקים הראשונים בו
מפגש 3- מפגש חברתי: בעקבות דודה "שומאיש" נשוחח על לבד ויחד
מפגש 4- מפגש קריאה:א נקרא את הפרקים ג-ה בספר
מפגש 5- מפגש קריאה: נקרא את פרקים ו-ז
מפגש 6- מפגש יצירה: נכיר את העיר תל אביב וניצור קולאז' תל אביבי
מילים ולחן: נעמי שמר
בפרקים אלו אנחנו מכירים את מספרת הסיפור, אשה מבוגרת, "דודה של שום איש".
שלא כמו ספרים רבים בהם הסופר הוא דמות שלא מכניס את עצמו בכלל לסיפור, בספר הזה הסופרת היא דמות מרכזית בתוך הסיפור. לכן נקדיש את המפגש הזה למחשבה על המקצוע "סופר" ועל איך אנחנו מספרים סיפורים.
נראה לתלמידים סרטון קצר כמו זה, ואז נבקש מהתלמידים לספר על מה שהם ראו, אבל בדרכים שונות:
בגוף ראשון
בגוף שלישי
כסיפור מצחיק
כסיפור עצוב
ניתן לעשות את הפעילות הזאת בזוגות, כאשר כל פעם תלמיד אחד מספר את הסיפור לבן זוגו. וניתן לעשות את הפעילות כפעילות כיתתית, בו תלמיד/ה מתנדב/ת מספר/ת את הסיפור בפני כל הכיתה.
יפה מאוד
נקדיש את המפגש הזה לשיח על "דודה של שומאיש" שחיה לבדה, ועל בדידות ולהיות לבד באופן כללי.
איך היה להיות לבד?
האם יוצא לכם לפעמים להיות לגמרי לבד? מה טוב בזה ומה רע בזה?
בספר שאנחנו קוראים, מספרת הסיפור חיה לבד ואין לה משפחה. היא קוראת לעצמה "דודה של שומאיש". האם זה נראה לכם דרך טובה לחיות?
איך "דודה של שומאיש" בכל זאת מתמודדת עם המצב?
בסיפור הבריאה השני שמופיע בספר בראשית, מתוארת בריאת האיש והאישה בשני שלבים: בשלב ראשון נברא רק האיש. אך כיוון שניכר ש"לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ (בראשית פרק ב) נבראה גם האישה.
המשורר נתן זך בשיר שלו "לא טוב היות האדם לבדו" (שאחר כך מושר ע"י מתי כספי) כתב:
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
"מונה ליזה", ליאונרדו דה וינצ'י, 1506 (יש ויכוח רווח על החיוך של מונה ליזה, אם הוא שמח או עצוב).
בפרקים אלו אנו פוגשים לראשונה את נסים. מספרת הסיפור מזמינה אותו לביתה ומתחילה להתידד איתו ולהתעניין בקורות חייו.
בפרקים אלו נסים מספר שהוא מאמין שיש לו כישרון ושהוא יצליח בחיים בגלל הכישרון שלו – גם אם הוא לא בטוח מהו הכישרון שלו.
הנה שתי אפשרויות למפגש שתעסוק בכישרון:
חלקו לתלמידים דפים עם רשימת שמות הילדים והילדות בכיתה. בקשו מהם לכתוב לכל תלמיד במה הוא מוכשר. המורה לוקח/ת את הרשימות וגוזרת אותם, ולמחרת מביאה לכל תלמיד את הכישרונות שכתבו לו ילדי הכיתה.
בפרקים אלו אנחנו פוגשים את הקוף נפלאות. הוא מגיע לבית דרך הגג, מפחיד את השכנה, ולאחר זמן קצר מוצא את מקומו בחדר הריק של המספרת.
דמותו של נפלאות היא דמות חשובה ומרכזית בספר שלנו. במידה רבה הוא דומה לבני האדם, ולכן נקדיש את המפגש הזה לחוקרת שעמדה על הדמיונות הרבים בין בני האדם לבין השימפנזים.
ג'יין גודול נולדה לפני כ80 שנה באנגליה. היא אנתרופולוגית וחוקרת פרימטים – כדאי להסביר…. היא בילתה שנים רבות בחקר חיי החברה של השימפנזים במדינת טנזניה שבאפריקה.
חוקרים אחרים נתנו לכל בעל חיים שהם חקרו מספר, אבל ג'יין גודול נתנה לכל אחד מהם שם. היא פיתחה קשר רגשי קרוב עם השימפנזים ואף התקבלה כחלק מהלהקה שלהם.
מהחקר של ג'יין גודול למדנו שהשימפנזים דומים במידה רבה לבני אדם, יותר ממה שהיה מקובל לחשוב לפני כן.
נצפה ב▶️ סרטון של בריינפופ על ג'יין גודול.
ניתן גם לצפות ב▶️ סרטון קצר המראה שימפנז מחבק את ג'יין גודול.
אם יש בנמצא את הספר "אני… ג'יין" אז ניתן לקרוא גם אותו.
אם יש זמן, אפשר לצאת לחצר בית הספר ולעשות קצת חקר בטבע בסגנון של ג'יין גודול: לראות איך נמלים או יצורים אחרים עוזרים אחד לשני או רבים אחד עם השני, להעניק שמות ליצורים אותם אתם רואים, ולנסות להבין אותם.
בפרק האחרון שקראנו יש קטע בו מספרת הסיפור מתבוננת בעיר תל אביב וחושבת עליה ועל האנשים שבה. גם בהקדמה שקראנו בתחילת השבוע הופיעו מחשבות על כמה העיר תל אביב השתנתה במשך השנים.