בשבוע זה מתחזק הקשר בין הבנות להוריהן, וכל אחת מהדמויות מגלה משהו חדש על עצמה. בסוף השבוע- מתגלה סודן של הבנות..
מהלך השבוע:
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | |
אפיק | שיר | קריאה | חוויה | קריאה | דמיון מודרך | קריאה |
נושא | מי שלא מביט | פרק שביעי | לטיול יצאנו | פרק שמיני | גוף ונפש | פרק תשיעי |
מפגש 1- מפגש שיר: נכיר את השיר "מי שא מביט" בעקבות הטיול בטבע של הבנות ובחיבור לטו בשבט.
את המפגשים הבאים במהלך השבוע נפתח בהאזנה לשיר השבוע.
מפגש 2- מפגש קריאה: נקרא את הפרק השביעי בספר בו הבנות ממשיכות לחיות את שגרת חייה של השנייה. נעסוק בייחודיות כתב היד בעקבות העיסוק בכתב היד בפרק.
מפגש 3- מפגש טבע: בעקבות ה"יום הכי יפה בעולם" של אורה ולי נזמין את הילדים להכין לעצמם קופסת זיכרון של היום הכי יפה בעולם, או נצא ליהנות גם אנחנו מהטבע- בשקט ובהקשבה.
מפגש 4- מפגש קריאה: נקרא את הפרק השמיני בספר. הפרק ארוך ונקדיש לקריאתו את כל המפגש.
מפגש 5- מפגש דמיון מודרך: נלפעמים מצב הרוח שלנו והרגשות שלנו משפיעים על הגוף שלנו. אורה חלתה כאשר שמעה על נישואי אביה. נשוחח על הקשר בין גוף ונפש ע"H תרגילי דמיון מודרך.
מפגש 6- מפגש קריאה: נקרא את הפרק התשיעי בספר בו מתגלה סודן של הבנות. נזמין את הילדים "לגלות סודות".
אחת החוויות המשמעותיות של הפרקים של שבוע זה הוא טיולן של ליאורה ואורה.
ההחלטה ליציאה לטיול הייתה של ליאורה שהבינה כי יש צורך ב"פסק זמן" משגרת החיים ויציאה למרחבים. בחודש שבט, שבליבו עומד ט"ו בשבט- חג הלל לטבע ולסביבה, בחרנו בשיר המזמין את כולנו לעצור ולהתבונן- כי מי שלא מביט מפסיד את כל היופי…
מילים ולחן: דתיה בן דור
שימוש בכלי נגינה
יצירת תנועות גוף המתאימות למוסיקה ולמילים.
מה אני אוהב לראות? מעגל שיתוף של מחזה אהוב בטבע…
בפרק זה אנו מגלים כי מזימתן של הבנות הצליחה ונוכחות האחת בביתה ובחייה של השניה- הפכה למציאות שגרתית. כולם (- כולל הכלבלב..) הסתגלו לשינויים ואף רואים בחלק מהשינויים- יתרונות.
במפגש זה נקרא עד תחילת עמוד 92 (- "הוי הכסף, הכסף") ונעצור כאן.
אחד הדברים שאי אפשר לזייף, הוא כתב היד. השינוי בכתב ידה של לי,מעיד על פי מורותיה על שינוי שחל באישיותה. זו הזדמנות עבורנו לעסוק קצת בנושא הכתב.
נציג בפני התלמידים את הציור הזה:
מה לדעתכם כתוב כאן? האם זהו כתב או ציור?
זוהי דוגמא של כתב יתדות, שהוא הכתב הקדום ביותר הידוע לנו (- על פיענוח כתב היתדות אפשר לקרוא כאן). והוא תחילת המסע עד להמצאת הכתב כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
פעם לא לא היו כותבים צלילים אלא מציירים את המילה שאליה התכוונו. ברור ששיטה זו יצרה אלפי סימנים, וקשה היה לפעמים למה התכוון הכותב
השלב הבא היה ציור של רעיון- למשל ציור של עין דומעת על מנת לתאר עצב, או רגל על מנת לתאר הליכה.
נמשיך ונספר כי בהמשך התפתח הרעיון של ציור של ציור לתיאור צליל והרכבת הצלילים ליצירת המילה וגם שם ידע הכתב עצמו גילגולים רבים עד שהתקבע על שיטת הכתיבה המוכרת לנו כיום כפי שמתואר בטבלה הזו:
סוף השבוע שמבלות אורה וליאורה בטיול בהרים הוא חוויה מכוננת אצל הילדה ואצל האם. היום נחזור ליום אחד כזה, יום שבסיומו הרגישו כי זה היום הכי יפה בעולם.
נפתח את המפגש בקריאת סוף הפרק השביעי- הטיול של אורה וליאורה (- עמודים 92-95).
אפשרות א
נזמין את התלמידים לשתף ביום חוויתי במיוחד שלהם. יום שהשאיר עליהם רושם מיוחד.
וכעת- נזמין את התלמידים לשמר את היום הזה..
נכין מראש רצועות ברוחב קופסת גפרורים ונחלק לכל תלמיד רצועה וקופסת גפרורים ריקה.
התלמידים יקפלו את רצועת הנייר בצורת אקורדיון ועל הספרון שנוצר מציירים את הזכרון ומניחים למשמרת בתוך קופסת הגפרורים.
כמובן שכדאי לקשט גם את הקופסא עצמה…
אפשרות ב
לחילופין נצא לטיול בוקר- נצא אל איזור בחצר בית הספר בו אפשר לחוש את הטבע- נזמין את הילדים להביט בשמיים, באדמה, בצמחיה, בבע"ח. לשוטט בשקט או לשכב על האדמה וליהנות מהשמש, כל זה ללא דיבורים כלל, ועם הקשבה מלאה לטבע.
בפרק זה אורה מעלה בפני אביה את הרעיון שיחליף דירות עם מר גבלה, הצייר בעל הסטודיו שמול דלתו של המנצח ונענית בסירוב מוחלט. האב מספר לאורה על תוכניותיו להינשא לעלמה גרלך ובתגובה אורה ניגשת לביתה של העלמה גרלך ומנסה למנוע את נישואי השניים.
כשמבינה אורה שהחתונה עומדת להתרחש- היא נופלת למשכב, קודחת מחום והוזה הזיות.
הפרק הוא מעט ארוך אך נקדיש לו את המפגש בשלמותו.
אורה מקבלת את בשורת נישואי אביה לעלמה גרלך ונופלת למשכב. ברור כי מחלתה קשורה למצבה הנפשי או כפי שמנסח זאת הרופא "קדחת העצבים", גופה הקטנה לא עומד במעמסה הנפשית.
פעמים רבות הגוף מגיב למצב הנפש וגם להפך- מצב הנפש מגיב למצב הגוף.
נחשוב עם הילדים על מצבים בהם היינו שמחים במיוחד או עצובים במיוחד או כועסים במיוחד וננסה לחשוב על תגובת הגוף שלנו לרגש שעלה בנו- שכאנחנו שמחים הגוף מרגיש כולו מתוח וסוער ("פרפרים"..), כשאנחנו עצובים הגוף מתכנס לתוך עצמו (- השפתיים שמוטות, האגרופים מתקמצים…) וכשאנחנו כועסים התגובות דומות לעצב (- אפשר לציין את ההסמקה..)- הגוף והנפש מחוברים אלו לאלו, הגוף מגיב לתחושות הנפש…
במפגש זה ננסה להתנסות בחיבור בין הגוף והנפש על ידי תרגיל של הרפייה שיאפשר לנו לפתוח את היום בצורה שלווה ורגועה…
לפני תחילת התרגיל נזמין את התלמידים לשבת בנינוחות על הכסא, להתרחק מהחבר שיושב לידם ונתרגל נשימה-
בכל התרגילים אנחנו מקפידים להכניס אויר דרך האף.
המטרה: להכניס כמה שיותר אויר ולהוציא כמה שיותר אויר באיטיות.
טיפ 1: ככל שנעשה את זה לאט יותר – נשיג את המטרה טוב יותר.
טיפ 2: כשאנחנו מכניסים אוויר לריאות, הבטן מתנפחת. ככל שהיא מתנפחת יותר – סימן ששאפנו יותר אוויר.
טיפ 3: ככל שהבטן מתכווצת יוצר בזמן הוצאת האוויר, ככה הריאות מתרוקנות יותר, מה שגורם ליותר אוויר להיכנס בשאיפה הבאה. לכן, כדאי לשים לב במיוחד לשלב הוצאת האוויר.
לפני שמתחילים את התרגילים עצמם כדאי לתרגל כמה פעמים נשימות עמוקות ולהדריך את התלמידים איך לעשות זאת.
אנחנו שואפים כמה שיותר אוויר דרך האף – כמו שמריחים חזק פרח,
ואז מוציאים אותו החוצה לאט-לאט דרך הפה – כמו שמנפחים בלון,
עד שהבטן מכווצת לגמרי ואז אנחנו יודעים שכל האוויר יצא מהריאות.
כדאי לתרגל 3 נשימות כאלה.
אם יש סחרחורת או כאב ראש בעקבות הנשימה העמוקה – יש להפסיק את התירגול.
את ההנחיות לתרגיל הזה כדאי לומר בקול שקט ורגוע.
יושבים על הכיסא בנינוחות ומזמינים את הילדים לעצום עיניים.
בשלב הראשון עוברים איבר-איבר ובודקים שהוא רפוי.
אם יש איזשהו אזור מתוח בגוף – משחררים ומרפים אותו.
נותנים לכל המתח לצאת מהגוף, ולגוף להיות מונח בכבדות.
מתחילים באצבעות הרגליים. מזיזים אותן ועוצרים.
מכווצים את כפות הרגליים חזק-חזק ומשחררים.
עוברים לשוקיים, לברכיים ולירכיים, מכווצים אותן חזק-חזק ומרפים. מרגישים איך הן מונחות כבדות על הרצפה.
עוברים לאזור האגן והטוסיק. מכווצים את שרירי הטוסיק חזק-חזק ואז משחררים. משאירים גם אותם רפויים.
עוברים לאט לאזור הבטן התחתונה, החזה, הגב התחתון, הגב העליון ובודקים שהם רפויים. משחררים את כל המתח מהגוף ונותנים לו לצאת החוצה.
משחררים את שרירי הידיים, מזיזים את האצבעות כמה פעמים. מכווצים את כף היד לאגרוף חזק-חזק ומשחררים. מרגישים איך כפות הידיים מונחות בעדינות על הבטן.
מרגישים את המגע של הידיים בבטן.
מתמקדים באזור הצוואר: מזיזים את הראש באיטיות לצד ימין, עד שהלחי כמעט נוגעת ברצפה, ואז באיטיות לצד שמאל, עד שהלחי השנייה כמעט ונוגעת ברצפה. מחזירים את הראש למרכז.
עוברים לאט לשרירי הפנים: מזיזים את השפתיים בתנועות של חיוך גדול ואז כיווץ כמו לפני נשיקה, ושוב. עושים את זה כמה פעמים.
עוצמים חזק-חזק את העיניים ומרפים.
נשארים בעיניים עצומות, וכשכל הגוף רפוי ומשוחרר נושמים כמה נשימות עמוקות ואיטיות:
מכניסים לאט אוויר דרך האף ושמים לב שהבטן מתרוממת ובולטת כמה שאפשר.
עושים עצירה קלה,
ומוציאים לאט את האוויר דרך האף עד שהבטן מתכווצת כמה שיותר,
ועושים עוד עצירה קלה.
תוך כדי שעושים את זה אפשר לומר בלב: כשמכניסים אוויר: “לנשום עמוק” – וכשמוציאים אוויר: “לשאוף רחוק”.
ושוב, 3-5 פעמים.
ממשיכים לנשום נשימות עמוקות ואיטיות ותוך כדי זה חושבים על מקום שאנחנו אוהבים במיוחד, מקום שכבר היינו בו, מקום ששמענו עליו ואנחנו רוצים להיות בו או מקום דמיוני.
מדמיינים את המקום הזה לפרטי פרטים (- בין הנחיה להנחיה נשהה מספר שניות)
איפה הוא נמצא? האם הוא בים או ביבשה?
איך הוא נראה?
אילו צבעים יש בו?
מה אנחנו רואים כשאנחנו נמצאים בו? מה יש שם?
מה אנחנו מריחים כשאנחנו נמצאים במקום הזה שאנחנו כל-כך אוהבים?
איך אנחנו מרגישים כשאנחנו נמצאים שם?
על מה אנחנו חושבים?
מה אנחנו חשים בגוף?
מה אנחנו עושים שם?
עם מי?
מה אנחנו שומעים כשאנחנו נמצאים שם?
מה אנחנו הכי אוהבים במקום הזה?
אחרי שהיינו שם מספיק זמן, אנחנו לוקחים משם מזכרת דמיונית שתשמח אותנו, נפרדים מהמקום לשלום,
נושמים 2-3 נשימות עמוקות ואיטיות במיוחד, מזיזים את אצבעות הידיים ופוקחים עיניים.
אם רוצים, אפשר לשתף איפה היינו בדמיון, מה ראינו, מה עשינו, איך הרגשנו ואיך אנחנו מרגישים עכשיו.
פרק דרמטי במיוחד ובו מתגלה סודן של התאומות. תמונתן מהקייטנה מגיעה לידי ליאורה קרנר, ומכאן הדרך לגילוי הסוד- קצרה.
בפעילות הפעם נעסוק בנושא גילוי בתמונה.
נסביר כי לעיתים רק כאשר מתבוננים בתמונה היטב אפשר לגלות פרטים המסתתרים בה.. הדבר נכון לתמונות של "איפה הנעלם" אך באותה מידה יכול להיות נכון גם לתמונות אחרות, ומצבים אחרים…