יחידה זו ממשיכה את היחידה הקודמת, ועוברת אל משנה ה' בפרק ג'. משנה זו מרחיבה אף היא את התרועות והתעניות אל מעבר להקשר של עצירת גשמים. והיא עוסקת במקרים שבהן יש להתריע בכל מקום, ולא רק בעיר מסוימת או בשכנותיה.
• בקריאה יחפה נפרט את הסיבה שבגינה קובעת המשנה שבמקרים אלו "מתריעין בכל מקום", ונפרט את אותם מקרים, ונתעכב שוב על כפל המשמעות שמושג: "מתריעין".
• בריבוי קולות נבחן עם התלמידים האם ישנם מקרים נוספים שלדעתם נכון היה להוסיף למשנה זו.
• ברלוונטיות נרחיב את העיסוק בכפל המשמעות של המושג "מתריעין" ונראה כיצד שתי המשמעויות הנעוצות במושג זה באות לידי גם בימינו בדמותן של הצפירה והאזעקה.
• בהרחבה בעקבות ציטוט מהתוספתא, המוסיפה על דברי המשנה שלפנינו, ומתארת מקרים נוספים- שבהן דווקא אסור להתענות, נדון עם התלמידים בהבדלים שבין המקרים המתוארים במשנה לאלו שבתוספתא, אשר גורמים להתייחסות השונה של חכמים אליהם.
(תענית, ג', ד-ה)
יֵרָקוֹן- מחלת צמחים הגורמת ליובש והצהבה של היבול.
שִׁדָּפוֹן- מחלת צמחים הגורמת ליובש והשחרה של היבול, הנגרמת בשל השרב.
חסיל- אחד מסוגי הארבה.
ביחידה הקודמת דברנו על שתי משמעויות אפשריות למילה "מתריעין" (תרועת חצוצרות או שופר המכוונות כלפי אלוהים, והשנייה התרעה במובן של אזהרת הציבור מפני הסכנה). איזה מהמשמעויות מתאימה לדעתכם יותר למשנה שלפנינו? הוכיחו את דבריכם מלשון המשנה.
חלק מהאירועים המתוארים במשנה נגרמים בשל שינויי אקלים ומזג אוויר, חלקם בשל בעל חיים (וחלק בשל מעשי ידי אדם. כתבו מתחת לכל אחת מהכותרות, את המקרים המתאימים לה מתוך המשנה:
אסון הנגרם בשל האקלים |
אסון הנגרם על ידי בעל חיים |
אסון הנגרם בידי אדם |
|
|
|
|
|
|
לפניכם תמונות של אסונות שונים העלולים לפקוד את הציבור (מצורף ביחידה להדפסה).
המשנה עוסקת באירועים קשים שבעקבותיהם "מתריעין". ואכן על פי רוב "מתריעין" על אירועים שכאלה, ולא על אירועים משמחים.
ואולם, במסורת הנוצרית ישנו מנהג לצלצל בפעמוני הכנסייה (הנשמעים למרחוק) בעת חתונה. ומעשה זה יכול להוות דוגמה לאירוע משמח שגם עליו "מתריעין":
ציירו ציור של אירוע שבעקבות לדעתכם נכון ל"התריע בכל מקום" (או שמא עלינו לומר "להריע בכל מקום").
*למורה: בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים יכול מאוד להיות שקולות האזעקה יעוררו בקרב התלמידים רגשות חרדה שמוטב שלא לעורר. ועל כן, נכון לשקול האם חלק זה מתאים בכתתכם, אם לאו.
כאמור, את התרועה בחצוצרות או בשופר בעקבות האסונות המוזכרים במשנה ניתן להבין בשתי משמעויות. הראשונה, בדומה לתקיעת השופר בראש השנה, כחלק מתהליך התפילה והתשובה. קול השופר הוא כקול זעקה כלפי אלוהים שיושיע את האדם, והוא גם קול המעורר את ליבו של האדם לעשות תשובה.
לצד זאת, קול השופר יכול גם להתפרש כקול שנועד להתריע ולהזהיר מפני אסון הקרב ובא.
גם בימינו יש את ביטוי דומה לשני הקולות האלו במערכת הדומה לקול השופר והחצוצרות: הצפירה והאזעקה.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נשמעת צפירה בכל רחבי מדינת ישראל במטרה לעצור לרגעים ספורים את שגרת היומיום, ולעורר בקרבנו את המחשבות והתחושות על גבורתם ומותם של אנשים מקרב עמנו:
ובעתות מלחמה או, בשגרת הטילים שלצערנו פוקדת את דרום המדינה, נשמעת אזעקה שתפקידה להזהיר מפני הסכנה המתגרשת ובאה:
אזעקה במלחמת לבנון השניה-(מלחיץ)
לפניכם הלכה מהתוספתא (דברי חכמי המשנה, שלא נכנסו למשנה) המוסיפה על דברי המשנה שלנו:
"עיר שהקיפוה עובדי כוכבים או נהר,
ספינה המטורפת בים
יחיד הנרדף מפני עובדי כוכבים ומפני ליסטים ומפני רוח רעה-
כולם אין רשאין לסגף עצמן בתענית
שלא לשבר את כוחן
וכן היה ר' יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יפול על הצבור ויהיו צריכים לפרנסו".
(תוספתא, מסכת תענית, ב', יא)