היחידה שלפנינו עוסקת במשניות ב' וד' ממסכת תענית, בהן מתוארת התפילה שהייתה נערכת בימי התענית: במשנה ב' מתוארת התפילה בקווים כלליים, ובמשנה ד' פורטת המשנה את חלקיה התפילה המיוחדים שמוסיפים בשל התענית.
*מומלץ ללמד יחידה זו בשבוע בו חל חג הסיגד, או לקראתו.
• בקריאה יחפה נבאר את חלקי המשניות השונות, ונתעכב על הביטוי "וביתו ריקם" ועל הסתירה שלכאורה קיימת בין מספר הברכות שמוסיפים לתפילת שמונה עשרה על פי האמור במשנה ב', לבין הפירוט המופיע במשנה ד'.
• בריבוי קולות נשווה את התפילה שלפנינו לאחד מהפיוטים של בני העדה האתיופית הנאמר בחג הסיגד שחל בכ"ט בחשוון*. ומתוך כך נדון בשאלה: איזה סיבה (מלבד הבקשה שכשם שהם נושעו כך גם אנו ניוושע) יכולה להיות לכך שמזכירים בתפילות ובפיוטים את אותם דמויות שהתמודדו עם מצבים לא פשוטים- ונושעו בסופו של דבר?
• ברלוונטיות נציע תשובה לשאלה שהעלינו בריבוי הקולות, דרך עיון בשירה של נעמי שמר": "כד הקמח". ונבקש מהתלמידים לחשוב על דמויות מן העולם, מעם ישראל או אפילו מהמשפחה, שהם יכולים לשאוב כוח, עידוד או השראה ממעשיהם ומהתמודדויות שלהם.
• בהרחבה יוצג רעיון (ברמת המורים) המחבר בין חג הסיגד למקורות קדומים, ומצביע על קשר מעניין בין תקופת השנה בה נפתחת מסכת תענית (חג הסוכות ושמיני עצרת) לבין חג זה.
(מסכת תענית, פרק ב, משנה ב)
(מסכת תענית, פרק ב, משנה ד)
לאורך הדורות הציעו חכמים כמה פרשנויות לביטוי זה. בגמרא מפרשים שהכוונה היא לאדם שביתו ריק, כלומר עני מרוד- ומכיוון שהוא חסר כל, הוא יתפלל מכל ליבו.
תוספות יום טוב, לעומת זאת, פירש שהכוונה היא לאדם שביתו ריק מעבירות.
מכיוון שלא כל הדמויות והאירועים המוזכרים במשנה, מוכרים לתלמידים, ואף אלו שהתלמידים מכירים, לא מחייב שהם זוכרים היטב במה מדובר.
ועל כן, כדאי חלק את הכיתה לקבוצות, כאשר כל אחת מהקבוצות תקבל דמות אחת, ואת הפסוקים מהתנ"ך המספרים על אותו מאורע, בו נענו הדמויות השונות.
כל קבוצה תלמד יחד את הסיפור המתואר באותם פסוקים, ולאחר מכן תציג אותו במילותיהם (או בהצגה קצרה) לכיתה.
מי שענה לאברהם בהר המוריה: (בראשית, כ"ב, א-יט)
מי שענה את אבותיכם על ים-סוף: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם… וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ. וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ, עַל פִּי הַחִירֹת, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם – לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. (שמות י"ד, א-כה)
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם, כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו, אֶל תּוֹךְ הַיָּם. וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן, וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת, וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם: אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.
מי שענה את יהושע בגלגל: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: גֹּשׁוּ הֵנָּה וְשִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבוּסִי. הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית, אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, עֹבֵר לִפְנֵיכֶם בַּיַּרְדֵּן. וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָׂר אִישׁ מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן – מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן, הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד. וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם. וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם, וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ, וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ. וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יְהוָה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן, וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן. (יהושע, ג', ט-יז) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ. וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד יְהוָה כִּי חֲזָקָה הִיא, לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים. (יהושע, פרק ד, טו-כד)
מי שענה את שמואל במצפה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל יְהוָה. וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַיהוָה, וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה. וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ, מִזְּעֹק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַיהוָה וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְהוָה. וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיַּרְעֵם יְהוָה בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר, וַיֹּאמַר: עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יְהוָה. וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד יְהוָה בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל. (שמואל א, ז', ה-יג)
מי שענה את אליהו בכרמל: (מלכים א, י"ח, טו-לט)
מי שענה את יונה במעי הדגה: וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. וַיֹּאמֶר: קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה – וַיַּעֲנֵנִי, מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי- שָׁמַעְתָּ קוֹלִי אֱלֹהָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה לַדָּג, וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה. (יונה, פרק ב)
מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלים: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהוָה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ַגִּבְעֹנִים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים: אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ; נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אֲנִי אֶתֵּן. וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, עַל שְׁבֻעַת יְהוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד, וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים… וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן. (שמואל א, כ"א, א-יד) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ, וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה. רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ, דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה, שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה, כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו, כָּל נֶגַע, כָּל מַחֲלָה. כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ – וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם. (מלכים א, ח', לה-לט)
במסורת בני העדה האתיופית, חל חמישים יום אחרי יום הכיפורים (בדומה לחג השבועות שחל חמישים יום אחר הפסח), בכ"ט בחשוון- חג הסיגד.
משמעות המילה סיגד, היא סגידה, השתחוויה. וזוהי גם משמעותו של יום זה. סגידה לאלוהי ישראל והשתחוויה לפניו.
על פי המסורת של ביתא ישראל (העדה האתיופית) צמים ביום זה, ואת היום כולו מקדישים לתפילות וחשבון נפש (בדומה ליום הכיפורים). בעבר, כשקהילת ביתא ישראל ישבה באתיופיה- היו עולים לראש אחד ההרים, ובכך מזכירים את מעמד הר סיני, ומחדשים את הברית עם אלוהים. וכן היו משקיפים לכיוונה של ארץ ישראל, ונושאים תפילות לשלום עם ישראל וגאולתו.
כיום עורכים את התפילות בטיילת ארמון הנציב בירושלים, ממנה משקיפים אל העיר העתיקה והר הבית, ומלבד התפילות המסורתיות גם מציינים את זכרם של חברי העדה שמתו במסע המפרך שעברו בדרך מאתיופיה לארץ ישראל, ונושאים תפילה לאחדות עם ישראל.
אחת התפילות שנוהגים לומר ביום זה היא התפילה: "אֶגזִאִיוֹ שְׂמַענֶ" – "ה' שמע אותנו".
בתפילה זו, בדומה לברכות שעל פי המשנה יש להוסיף בימי התענית, מוזכרות דמויות חשובות מתולדות עם ישראל אשר התמודדו עם אירועים לא פשוטים- ולבסוף נושעו. ובסוף התפילה מבקשים: " כמותם שמור עלינו".
קראו את התפילה, וסמנו את שמות הדמויות מתולדות עם ישראל שאתם מוצאים בין השורות:
1. אֶגזִאיוֹ שְׂמַענֶ שְׂמַענֶ אגזאיו שמענ שמענ אַמלַכְּנֶ בְּגִזֶ צְלַאְנַכְּ בְּגִזֶ אַאְוְאִנַכְּ בְּגִזֶ צְוַאְנַכְּ אַנתְ הַווּצ אְמשַׂמַי אְמנֶ דְלוּ מַהְדְרְכְּ פֶטוּנֶ שְׂמַענֶ.
2. אגזאיו שמענ שמענ אגזאיו שמענ שמענ אמלכנ וַיְבֶיֶ נֹחֶ בֶּקַל עַבִיֶ אַיְתֶהַלוֹ אַמלַכּ יַרֶד אַמלַכּ לַמֶכּ אַמלַכּ מְתוּשַׂלַח בְּסַהְל גִזֶ בְּמֶרְר קַל פטונ שמענ 3. אגזאיו שמענ שמענ אגזאיו שמענ שמענ אמלכנ וַיְבֶיֶ מוּשׂיֶ זֶצֶלֶיֶ בְּדֶברֶ סִינַה בְּמַאְכְּל אְשַׂת אַרבּעַה מְעַלתֶ וְאַרבַּעַה לְילִית אְכְּלנִ אִיְבֶּלְעַ וְמַינִ אִיְשֶׂתִיֶ וַיְאְזְנְיִ אֶגזִאיוֹ אגזאבחר אַקוְרְר מְעַתְכְּ אַוְרְד סַהְל וְמֶהְרֶתְךְּ אְמלַעְל חְזבֶּכְּ אְשׂרַאֶל פטונ שמענ 4. אגזאיו שמענ שמענ אגזאיו שמענ שמענ אמלכנ וַיְבֶיֶ דַוִית גֶברְךְּ זֶצַלֶיֶ בְּאְנתְ רְאְשוּ שְׂמַענִ אֶגזִאיוֹ צְלוֹתְיֶ וְשְאְלְתְיֶ וַיְבְץַ גְעַרְיֶ וַאִיתמִט גְצֶךְּ אְמנֶיֶ בְּעְלֶתֶ מְנדְוֶיֶ עַצְם אְזנְךּ הַבֶיֲ אְמעְלֶתְ צְוַעְכּו שְׂמֶכְּ פטונ שמענ 5. אגזאיו שמענ שמענ אגזאיו שמענ שמענ אמלכנ וַיְבֶיֶ סוֹלוֹמון זֶצַלֶיֶ בְּבֵיתֶ מְקדַשׂ אַנתְ שְׂמַע אְמשַׂמַי אְמנֶ דְלוּ מַהַדְרְכְּ אַנתְ שְׂמַע אְמשַׂמַי אְמנֲ צְרהַה מְקדַשְׂךְּ כְּהְדְצ אִיכִּהַדנַךְּ כְּאַמלוּכּוֹתֶסֶ אְחַד אְגנַכְּ אגזאיו זֶאִינבֶלֶכְּ, אַלבוֹ בַּאְדַ אַמלַכּ מְהַרִי אַדֹנַי זֶאְיְנבֶלֶכְּ פטונ שמענ. 6. אגזאיו שמענ שמענ אגזאיו שמענ שמענ אמלכנ וַיְבְיֶלוֹ אֶלִיאַס וְאֶלשַׂע זֶצְלַיוּ בְּדֶברֶ כַּרמֶלוֹס וַיְבֶילוּ אֶגזִי זֶהַלוֹ וְיְהֶלוֹ אֶגזִאיוֹ אַמלַכּ אַבַּוִינֶ אגזאיו אמלכ אַברֶהַם אגזאיו אַמלַּ יְצחַק אגזאיו אמלכ יַעְקֹב אְשׂרַאֵל קְדוּשַׂנ כְּבְרַוֶ אַבַּא אַבּא אַפרַס חֶוַתוֹמוּ צְנְאוֹמוּ לְאְשַׂרַאֶל אַבַּא אַבַּא פטונ שמענ 7. אגזאיו שמענ שמענ אגזאיו שמענ שמענ אמלכנ וַיְבֶיֶ עֶזרַא: אַנתֶ וְאְתוּ בְּחַתִיתְכְּ אַנתְ זְגְברְכְּ שַׂמַי וְשְׂמַיַת מְסלֶ כּוּלוֹ חַילֶנֶ פטונ שמענ אֶגזִאיוֹ בְזְוְנֶ אַמלַכּנֶ זֶבִיֶזוְכּוֹמוּ לְאְשרַאֶל אְמנֶ עְלְ
אַוְאַצְאִיכּוֹמוּ מְדרְ גְבּצ בְּחַיל מְזרַעְתֶּכְּ לעול פטונ שמענ 8. אֶגזִאיוֹ בְּזְוֶונֶ בְּזְוֶונֶ אגזאיו בְּזְוֶונֶ אַמלַכּנֶ זֶבְזְוְוךְּ בְּהַיילְכְּ אְלֶ אְווּצְאַכְּ אְמֶ מְדרֶ גְבּצ בְּחַיילֶ עבי מזרעתכ לעול בזוונ אגזאבחר אמלך צדק כמהומו בזוונ
9. אֶגזִיא עְקְבֶּנֶ עַקַבְנֶ אֶגזִאֶיו עַקַבְנֶ אַמלַכְּנֶ עַקַבִיהוֹמוּ נוַּלִייהוֹמוּ לְאְשׂרַאֶל עְצְמ זֶיִרַאיוּמוּ כֶּמֶ אַבַגְעְה ווֹסִףַ אַסְתְרֶאַי בְּקְדְמֶ אֶפרִיֶם ווְבְּנֶיַם ווְמְנַשֶֹה אַנְסַ חַיְילְכְּ ווְאְדְהְנֶנֶ אַסרַי לֶנֶ אַנסְרַייכְּ כְּמַהוֹמוּ עַקֶבְנֶ
10. אגזיאו עְקְבְנֶ עקבנ. אגזיאו עקבנ אמלכִּיֶ אגזאבחר יְעְקְבכְּ אגזיאבחר יְכַּדְנֶכְּ אגזאבחר מְעַלתֶ צְועְיְכּוּכְּ וְיְרֶאְיְ בְּלֶלִיתְ אגזאבחר יְעְקְבכְּ אְמכּוּלוּ אְכּוּי וִיתמַחַצְנַ לֶנֶבשְּכְּ אגזאבחר בֶּנְגדַתְכְּ וְבְבְתוְתְכְּ אַמַנ שְׂמוּ אְמיְאַזֶ וְאְסכֶ לְעַלֶמ. 11. אֶגזִאיוֹ אַדהַנֶנֶ אַדהַנֶנֶ אֶגזִאיוֹ אַדהַנֶנֶ אַמלַכְּנֶ זְאַדהַנכּוֹמוּ אדוני לְישׂרַאֶל בְּוְואְתוּ עְלַת אְמֶ רַהַב נְדְת אְמֶ סְדֶת כְּוְנַת אְמֶ הְמַם צַוַוג אְמֶ מוֹת מֶרִיר אְמדֵיינְ גְרוּם אְשַׂתְכְּ צְנוּאְךְּ כְּמַהוֹמוּ אַדהְנַנֶ
12. אגזאיו סְוֶורַנֶ סְוֶרַנֶ אגזאיו סְוֶורַנֶ אמלקנ סַוַורֶה צַדקַן אדוני סַוַורֶנ עַקַבִי בַּחַטווֹין אדוני עַקַבִנֶ סְוַורְכּוֹמוּ אדוני לְחֶנוֹךּ וְלְאֶלִיאַס נַבִיא אְמֶ גֶצֶה מוֹת כְּמַהוֹמוּ סְווַרֶנֶ | 1. ה' שמע אותנו שמע אותנו ה' שמע אותנו שמע אותנו אלקינו בזמן שמתפללים אליך, בזמן שקוראים אליך, בזמן שצועקים אליך, אתה האוהב מן השמים מתוך משכנך הנכון. מהר שמע אותנו.
2. ה' שמע אותנו שמע אותנו ה' שמע אותנו שמע אותנו אלקינו ויאמר נח בקול גדול: "איה אלוקים? ירד אלקי למך אלקי מתושלח" בעת רחמים (ו) בקול מר. מהר שמע אותנו 3. ה' שמע אותנו שמע אותנו ה' שמע אותנו שמע אותנו אלקינו ויאמר משה אשר התפלל מתוך האש ארבעים יום וארבעים לילה אוכל לא אכל ומים לא שתה: ואכן ה' אלקים, הרחק חמתך. הורד סליחתך ורחמיך על עמך ישראל. מהר שמע אותנו. 4. ה' שמע אותנו שמע אותנו ה' שמע אותנו שמע אותנו אלקינו ויאמר דוד עבדך אשר התפלל בתוכו: שמע אותי ה' תפילותיי ובקשתי ותגיע צעקתי, אל תסתיר פניך ממני ביום צרותי, פתח אוזנך אלי ביום קראתי בשמך. מהר שמע אותנו 5. ה' שמע אותנו שמע אותנו ה' שמע אותנו שמע אותנו אלקינו ויאמר שלמה אשר התפלל בבית המקדש: אתה שמע מן השמים ממקום משכנך המוכן אתה שמע מן השמים מתוך מקדשך המפואר
באשר לא עזבנו אותך, מאמיניך. ה' אשר אין אחר מלבדך, אין אלקים מלבדך, רחם ה' אשר אתה לבדך. מהר שמע אותנו. 6. ה' שמע אותנו שמע אותנו ה' שמע אותנו שמע אותנו אלקינו ויאמרו אליהו ואלישע אשר התפללו אליך בהר הכרמל ויאמרו: ה' אשר היה ויהיה א' אלקי אבותינו אלוקי אברהם אלוקי יצחק אלוקי יעקב ישראל הקדושים כבוד אבא אבא סוסי החיים הכוח של ישראל, אבא אבא. מהר שמע אותנו. 7. ה' שמע אותנו שמע אותנו ה' שמע אותנו שמע אותנו אלקינו ויאמר עזרא: אתה הוא לבדך אתה אשר עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם מהר שמע אותנו. ה' פדה אותנו אלהינו אשר הצלת/פדית את ישראל בתוך (אותו) היום אשר הוצאת אותם מארץ מצרים בכוח גדול ובכוח זרועך המרוממת מהר שמע אותנו. 8. ה' פדה אותנו פדה אותנו ה' פדה אותנו אלהינו בכוחך כאשר בכוחך הוצאת מארץ מצרים בגדול כוח זרועך המרוממת פדה אותנו ה' אלהי הצדק כמותם פדה אותנו
9. ה' שמור עלינו שמור עלינו ה' שמור עלינו אלהינו כמו ששמרת להם היית רועה להם לישראל כמו צאן לצד יוסף אשר ראה לפניו אפרים בנימין ומנשה מתוך כוחך ורפאנו סלח לנו כפי שסלחת להם כמותם שמור עלינו
10. ה' שמור עלינו שמור עלינו ה' שמור עלינו אלהי ה' ישמורך ה' יכסה עליך ה' יומם יקרא אליך ויראה אותך בלילה ה' ישמור אותך מכל אסון וישים את נפשך במשמר ה' בדרכך ובמקומך אמן שמו מן העולם ועד עולם. 11. ה' רפא אותנו רפא אותנו ה' רפא אותנו אלהינו כפי שאתה ה' ריפאת לישראל באותו היום מרעב בוער מנידודים ממחלה עינוי עם מוות מר בפלא ובנס האש שלך הבטוחה כמותם רפא אותנו.
12. ה' הסתר אותנו הסתר אותנו ה' הסתר אותנו אלהינו הסתר צדיקים ה' הסתירנו שומר המתבודדים ה' שמור עלינו כפי ששמרת ה' את חנוך ואת אליהו הנביא מפני המוות כמותם שמור עלינו. |
לא רק בתפילות או פיוטים יש שימוש בדמויות מן העבר. גם בשירים בני זמננו אפשר למצוא שימוש דומה בדמויות מן העבר.
אחד השירים האלו הוא שירה של נעמי שמר: "כד הקמח".
בשירה של נעמי שמר, היא מתארת (בבית האחרון) תקופה קשה, בה לא יורד גשם ("ובימים האלה הקשים, ימי אל טל ואל מטר"). אך היא מוצאת עידוד באחד מפרקי התנ"ך, בהם מתוארת שנת בצורת, ובה מתואר אליהו הנביא (שאמנם אין היא מזכירה את שמו בשיר, אך היא רומזת עליו בכינוי: "איש האלוהים"), אשר הבטיח לאישה האלמנה שנתנה לו לשתות מהמים שלה ולאכול מהלחם שלה: ""כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".
ומתוך כך שהיא נזכרת בעצירת הגשמים שהייתה בימים עברו, בדומה לימיה, כשהיא נזכרת בדמותו של אליהו הנביא שהתמודד עם עצירת הגשמים כמותו, וכשהיא נזכרת בדברי ההבטחה שלו- היא מוצאת גם את הכוחות להתמודד עם הקשיים גם בעצמה:
חשבו על דמויות מן העולם, מעם ישראל או אפילו מהמשפחה, שמהם אתם יכולים לשאוב כוח, עידוד או השראה ממעשיהם ומהתמודדויות שלהם.
נסחו לעצמכם מילות עידוד שאתם יכולים לשאוב מהאירועים והמעשים שפקדו את אותן הדמויות.
הפכו את מילות העידוד שלכם לשיר, פיוט או תפילה. כתבו אותם, כך שיהיה להם קצב קבוע, חריזה ואפילו מנגינה.
מקובל לתאר את חג הסיגד כחג של בני העדה האתיופית בלבד, ואולם עיון במקורות עתיקים, יכול לרמוז לנו שבעבר, יכול להיות שחג זה היה חלק מלוח השנה העברי, ושבדומה לחג השבועות החל חמישים יום לאחר הפסח, ובכך חותם את "תקופת הקציר"- התקופה שבין פסח ושבועות, בא בסוף חודש חשוון, ואולי תחילת כסליו, יום חג שחתם את "תקופת הזריעה", שבין חג תשרי וסוף חודש חשוון.
מקור מעניין ממנו אנו יכולים ללמוד זאת, הוא הפסיקתא דרב כהנא:
"אמר ר' יהושע בן לוי: ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמישים יום. מושלו משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב ובנות נשואות במקום רחוק. אילו שנשואות במקום קרוב, אית ביומיא דייזלון וייתון (יכולות ללכת ולבוא ביום אחד). ואלו שהן במקום רחוק, לית ביומא דייזלון וייתון (אינן יכולות ללכת ולבוא ביום אחד). אמר המלך: אני ואתם נשמח יום אחד. כך, בפסח על ידי שישראל יוצאין מן החורף לקייץ ואינה טרחות דרכים קשה, לפיכך היא רחוקה ממנו חמישים יום. דאית ביומיא דייזלון וייתון. אבל בחג, על ידי שישראל נכנסין מן הקייץ לחורף וטרחות דרכים קשה, לפיכך אינה רחוקה ממנו חמישים, דלית ביומיא דאזלון וייתון. אמר הקב"ה: אני ואתם נשמח יום אחד. לפיכך צריך לומר "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט לה)".
(פסיקתא דרב כהנא, פסקא כ"ח, סימן ז)
מדרש זה מרמז כי צריך היה להיות חג עצרת המרוחק כחמישים יום מחג הסוכות במקביל לחג עצרת אחר, חג השבועות, הבא חמישים יום לאחר חג הפסח.
אם כך, מדוע אין חג שכזה?
על כך משיב המדרש שהדבר נובע ממזג האוויר החורפי השורר בתקופה זו, וגורם לכך שלא ניתן לחגוג כיאות ביום זה, ועל כן הצטמצם המרחק שבין חג הסוכות ועצרת- עד לכדי היצמדותו של חג זה כיום השמיני של חג הסוכות.
ואולם גם אם היה צריך להיות חג זה חמישים יום לאחר חג הסוכות, הוא אמור היה להתקיים בתחילת חודש כסלו (כשם ששבועות בא בתחילת חודש סיוון), ולא בסוף חשוון – כמו חג הסיגד.
ועדיין נותרה השאלה האמנם יכול להיות הדבר שבחג זה מדובר?
תשובה לעניין זה ניתן למצוא בעדות מופלאה שנמצא בתל-גזר בלוח המכונה "לוח גזר", שנמצא על ידי הארכיאלוג הבריטי בשנת 1908.
בלוח זה מצויינות שמונה עונות שנה (אגב, בתוספתא על סדר זרעים מופיעה חלוקה דומה אך קצת שונה של חלוקת השנה לשש עונות שנה. מה שמעיד על כך שהחלוקה לארבע עונות שנה-לא הייתה נפוצה באזורינו בעבר…) אשר הראשונה שביניהם היא ירחו אסיף- החלה בחודשים תשרי חשון:
יַרְחו אָסִ(י)ף – שני חודשי אסיף – תשרי וחשוון.
יַרְחו זֶרַע – הזריעה בכסלו וטבת.
יַרְחו לֶקֶשׁ – שני חודשי זריעה מאוחרת – שבט ואדר.
יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) – חודש עקירת הפשתה – חודש ניסן.
יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע (וֹ)רִם – חודש קציר השעורים – חודש אייר.
יֶרַח קָצ (וֹ)ר וְכַלֵּ(ה) – חודש סוף הקציר וכנראה קציר החיטה – חודש סיוון.
יַרְחו זֶמֶר – שני חודשים של בציר – תמוז ואב.
יֶרַח קֵץ – חודש הקיץ, קטיפת פירות הקיץ, למשל תאנים – חודש אלול.
(קריאה נוספת בעניין זה תוכלו לראות בויקפדיה–
על פי חלוקה זו של עונות השנה, יוצא שבסוף חודש חשוון נגמרת עונת השנה של חודשי האסיף.
והרי חג הסוכות, החל בליבו של חודש תשרי – הוא חודש האסיף וממילא ניתן להסיק כי בדומה לתאריכים נוספים במהלך השנה שבהם בסיומה של תקופה אחת ופתיחתה של עונה חדשה- חל יום חג, כך גם בחודש חשוון- החותם את עונת האסיף.