כהרחבה ליחידה הראשונה בה עסקנו במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע, ולקראת יום הזיכרון לרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נעסוק ביחידה זו באחד הסיפורים התלמודיים המפורסמים ביותר, ודרכו נכיר מעט יותר את החכמים: רבי אליעזר ורבי יהושע, וכן נכיר את אחד מהיסודות החשובים ביותר בחברה דמוקרטית, אשר עומד גם במרכזו של הסיפור התלמודי: הכרעת הרוב.
חשוב להבהיר שמטרת היחידה היא לדבר על הערך של הכרעת הרוב דרך התבוננות במעשיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע בסיפור "תנורו של עכנאי". לכן עיקר העיסוק הוא במשמעות של הסיפור, ולא כטקסט שיש לפענח ולהתעכב עליו עם התלמידים.
כאמור, את היחידה נכון ללמד לקראת יום הזיכרון לרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין.
• בטקסט מרכזי מובא הסיפור התלמודי בתרגום מארמית, ולצידו עיבוד שנעשה לסיפור בספרה של יוכי ברנדס: "הפרדס של עקיבא".
• בקריאה יחפה מלבד הבנת חלקיו השונים של הסיפור, כמובן, נשים דגש על הערכים שמנחים את רבי אליעזר ורבי יהושע במחלוקתם, כפי שהם משתקפים בסיפור שלפנינו, וננסה לחבר זאת גם למחלוקת שלמדנו ביחידה הראשונה ממסכת תענית.
• בריבוי קולות נדון בחשיבותו של עקרון "הכרעת הרוב".
• ברלוונטיות נקשור את הדברים שנאמרו עד כה ביחידה ליום הזיכרון לראש ממשלת ישראל- יצחק רבין, נקרא קטע מדבריו העוסק בערך האחדות, ונדון בשאלה כיצד עקרון "הכרעת הרוב" מקדם אל עבר ערך זה.
• בהרחבה נציג באמצעות סרטון את הצורך בהגבלת כוחו של עקרון "הכרעת הרוב".
*למורה : מובאת כאן גירסה מעובדת של פתיחת המשנה. הדיון ההלכתי פחות חשוב לעניינו, כן חשובה ההבנה שהיה דיון בבית המדרש, הרוב פסק את דעתו ורבי אליעזר התנגד לדעת הרוב.
ועל כן אפשר לספר את הסיפור בלשונכם, ולא להביא בפני התלמידים את המקור עצמו ולהתעכב על הבנתו. בכדי להמחיש את הסיפור, תוכלו גם להיעזר בעיבוד של יוכי ברנדס לסיפור זה, המובא מתחת לטקסט התלמודי.
וכן בגרסה המובאת באתר "ספר האגדה" לסיפור זה.
(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד א – דף נט, עמוד ב)
מתוך ספרה של יוכי ברנדס- פסק ההלכה בעניין תנורו של עכנאי נדחה לסוף היום, הלכות חשובות יותר עומדות על הפרק, החכמים מציגים את נימוקיהם, הידיים מורמות, הקולות נספרים, ההלכה נפסקת, ספירה אחר ספירה, הלכה אחר הלכה, נמנים וגומרים, נמנים וגומרים. סוף סוף מגיע הרגע שרבי אליעזר ציפה לו, תכף הוא יציג את הלכתו, אבל קודם הם, שניים מול אחד. דעת הרוב נשמעת ראשונה. חברי הסנהדרין מאזינים לנימוקים בחצי אוזן, רבי אליעזר לא מתרעם, אפשר להבין אותם, כבר שמעו הלכות חשובות מזו, ההפתעה נעוצה לא בנושא, אלא בדרך הפסיקה ותוצאותיה, לא תמיד מדרשי ההלכה מניבים פסקים מקלים. הנה, שורו וראו, דווקא המתבססים על הדרשות פסוקים שהתנור טמא, ואילו אני, שמתבסס רק על ההלכות הקדומות, אני פוסק שהתנור טהור. הידיים מורמות, הקולות נספרים, רבי ישמעאל ורבי אלישע תומכים בדעתו המקילה של רבי אליעזר, כל היתר תומכים בדעתם המחמירה של שני החכמים, ההלכה נפסקת, תנורו של עכנאי- טמא. חולפות כמה דקות, חברי הסנהדרין כבר דנים בהלכה הבאה, לפתע נשמעת שאגתו של רבי אליעזר: "הלכה כמותי!" "כבר מנינו וגמרו", הם אומרים. "לא שאלתם אותי שום שאלה", הוא צועק. "יהי כן", נאנח רבן גמליאל, "נפתח את הדיון מחדש". חכמים שואלים. רבי אליעזר משיב כל תשובות שבעולם. הם לא מקבלים הימנו. ההצבעה נערכת בפעם השנייה, נמנים וגומרים, תנורו של עכנאי- טמא. רבי אליעזר קם ועומד מולם, עיניו מוסבות אל החלון וננעצות בעץ החרוב הגדול שנוטע בחצר, שפתיו נעות, קול מוזר בוקע מתכן, כאילו הוא מדבר ממעמקי מערה רחוקה: "אם הלכה כמותי- חרוב זה יוכיח". הם מחליפים ביניהם מבטים תמהים, למה מכוונם דבריו? מה פשר המשפט המוזר? הרצפה רועדת תחת רגליהם, רעש משונה נשמע מבחוץ, הם מזנקים מהספסלים ורצים אל החלון, עץ החרוב נעקר ממקומו והולך על גבי שורשיו העבותים שנראים כרגלי עכביש אימתניות. החצר מלאה תלמידים, חלקם נמלטים על נפשם בצווחות, חלקם מתבוננים במחזה ללא נוע. רבן גמליאל ורבי יהושע נראים נסערים, אך לא מבוהלים, הבעת פניהם מעניקה לחברי הסנהדרין ביטחון, הם נפנים לרבי אליעזר ואומרים לו: "אין מביאים ראיה מן החרוב". רבי אליעזר מעתיק את מבטו אל אמת המים, המתנשאת בקצה העיר. "אם הלכה כמותי – אמת המים תוכיח". הזרימה נעצרת, נחשול מתפרץ וקופא מעליה, מראהו כחומת זכוכית חלקה, כעבור רגע הוא נשפך חזרה לאמה, הזרימה מתחדשת, אך המים משנים את כיוונם, במקום לרדת במורד האמה הם מטפסים כלפי מעלה. חברי הסנהדרין מביטים בזרימה ההפוכה וצועקים כאיש אחד: "אין מביאים ראייה מאמת המים!" רבי אליעזר שועט החוצה, הם רצים בעקבותיו חסרי נשימה, גופו הענק נישא אל בית המדרש כמרחף על גבי הרוח, זה המקום השנוא עליו, תכף יפנה לתלמידים וישאל בקול רוו בוז, מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? הוא לא מביט בתלמידים, הוא לא מביט בחכמים שנכנסים אחריו, אישוני מקובעים כעיני מת. "אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו". הלבנים נסדקות, הקירות נוטים פנימה, התלמידים הלכודים לא מנסים לברוח. מאוחר מדי, גורלם נחרץ, פה תהיה קבורתם. רבי יהושע מתיישב במרכז האולם, בדיוק תחת מפגש הקירות הקורסים, קול גערתו נשמע בתוך ענני החול והאבק: "חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, ואתם מה טיבכם?" הקירות בולמים את קריסתם ונותרים תלויים בשיפוע, לא מתיישרים, אך גם לא נופלים, כאילו לא החליטו כיצד לנהוג, להתמוטט כמצוות רבי אליעזר, או להזדקף כמצוות רבי יהושע. רבי אליעזר עומד כפסל, שום שריר לא זע בגופו, ואז אט אט הוא מפנה את ]ניו אל רבי יהושע ואומר לו בשקט: "אם הלכה כמותי מן השמיים יוכיחו". התלמידים עוצמים עיניים בבעתה ומצפים לנורא מכול, אש עשן, גופרית, משברי רוח, חשרת עבים. אבל שום אירוע חריג לא מתרחש דומייה מסביב, קול דממה דקה. לפתע, בוקעת מתוך גופם, המיה רכה וענוגה כנעימת הנבל, כל אחד חש בה בדרך אחרת, אך כולם שומעים אותה באותו הרגע: "הלכה כאליעזר בני". ההמיה מרחיבה את לבם במתק שכמוהו לא חשו מעודם, הם אינם רוצים להינתק ממנה, אך רבי יהושע גודע אותה מתוכם בצעקה: "אין משגיחים בבת קול!" וכעבור רגע ביתר תקיפות: "אחרי רבים להטות!" הם אינם מאמינים למשמע אוזניהם, בת קול היא נבואה, אלוהים פוסק שההלכה כרבי אליעזר, איך רבי יהושע מעז להעדיף את דעת הרוב? רבי יהושע עומד על רגליו וקורא: "לא בשמיים היא!!" ("הפרדס של עקיבא", יוכי ברנדס, עמ' 260-263)
*למורה: שימו לב, המשכו של הסיפור אינו מופיע כאן. בחלק זה מתואר רבי נתן הפוגש כביכול את אליהו הנביא בשוק, ושואל אותו מה עשה הקב"ה באותה שעה שהכריז רבי יהושע ואמר: "לא בשמיים היא", ועל כך השיב אליהו הנביא: "חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני".
וכן לא מופיעה חלקו האחרון של הסיפור, בו מתואר שרבי אליעזר ממשיך להורות הלכה על פי דעתו- כלומר, אין הוא מקבל את דעת הרוב, ועל כן מחליטים חכמים לנדות אותו. ורבי עקיבא, מבין כי אין אדם שיוכל לומר זאת לרבי אליעזר בצורה נכונה ומכובדת יותר – ויוצא מבית המדרש בכדי להודיע לרבי אליעזר שחכמים מנדים אותו, בשל בחירתו להורות הלכה בניגוד להחלטת הרוב.
שתי הדמויות הבולטות בסיפור שלפנינו, הן שתי הדמויות שפגשנו בהן עם פתיחתה של מסכת תענית: רבי אליעזר ורבי יהושע.
אפשר להמחיז עם התלמידים את הסיפור. וניתן, לפני שמספרים לתלמידים את סוף הסיפור, להמחיז אותו כפי שלדעתם הוא יגמר, ורק לאחר מכן לקרוא את הסיפור, ולדון עמהם בפער שבין מה שהם חשבו שצריך לקרות לבין מה שקרה.
המקום שבו אנו צודקים /יהודה עמיחי
כידוע, במוצאי שבת אור לי"ב חשוון תשנ"ה, 4.11.1995, התנקש יגאל עמיר בראש ממשלת ישראל, יצחק רבין.
במעשה זה פגע יגאל עמיר לא רק בחייו של רבין ובכך בכל הקרובים אליו, אלא גם פצע אנושות את החברה הישראלית, כיוון שהוא פעל בניגוד לערכים ולעקרונות היסודיים שעליהם מושתת החברה שלנו, ובהם מלבד כמובן ערך חיי האדם, גם עקרון "הכרעת הרוב".
כשלוש שנים לפני הרצח הנתעב, נשא רבין דברים לכבוד 25 שנות איחודה של עיר הבירה שלנו, ירושלים, ובתוך דבריו אלו השמיע גם חזון ביחס לערך שעומד ביסודו של עקרון הערכת הרוב:
"גם אם אין רואים כולם עין בעין, גם אם יש חילוקי דעות ובלבד שהם אינם בבחינת 'ייהרג ובל יעבור', גם אם יש הבדלים וניואנסים, טוב וחשוב להתווכח אבל גם לחרוק שיניים, לנשוך שפתיים ולהמשיך יחד, כדי להגיע למטרה המשותפת, כאשר טובתה של המדינה קודמת לכל חשבון אישי ומפלגתי".
יצחק רבין, ועידת 25 שנות האיחוד, בנייני האומה ירושלים, 25.2.93
פילפ אפלויג, האמן שיצר את התמונה שכאן, קרא לה בשם: "existogether" שפירושו: "קיום-משותף". חשבו על שם אחר שהייתם מעניקים לתמונה
ציירו ציור או נסחו כרזה שיביעו רעיון דומה לזה המופיע התלמוד וביצירה של האמן פילפ אפלויג.
בעקבות הדברים שנאמרו לאורך היחידה, על חשיבות הכרעת הרוב, יש להדגיש בפני התלמידים את הצורך המוסרי גם להציב גבול לכוחו של הרוב, וליצירת מערכת אשר תמנע מהרוב לדרוס ולרמוס את המיעוט בשם הרעיון של "הכרעת הרוב".
ניתן לעשות זאת באמצעות צפייה בפרק- "שלטון הרוב וזכויות המיעוט" מתוך הסדרה: "שוונג-מגזין בני נוער למניעת אלימות" (או בחלקים אחדים מתוכו), או ביחידה "הכרעת הרוב" אליה הפנינו בסוף החלק "ריבוי קולות":
שוונג: שלטון הרוב וזכויות מיעוטים