כיצד מודיעים על קידוש החודש?
מסכת ראש השנה, ראש חודש חלק ג'
קריאת כיוון
ביחידה זו נמשיך לעסוק במשניות ממסכת ראש השנה, המתארות את קידוש החודש.
• בטקסט מרכזי מובאות מספר משניות המתארות את דרך העברת המידע על קידוש החודש, כפי שהיה נעשה "בראשונה"- בתקופה שקודמת לימי המשנה, או בראשית ימי המשנה, ובדרך החלופית שצמחה בהמשך ימי המשנה.
• בקריאה יחפה נבחן את שתי הדרכים המתוארות במשנה, ובסיבה שבגינה אומרת המשנה שהיה צורך לשנות את אופן העברת המידע על קידוש החודש.
• בריבוי קולות נחשף אל המסורת של המאמינים המוסלמים להודיע, גם בימינו, על פתיחתו של חודש הרמדאן, באמצעות ירייה בתותח, כפי שהיו נוהגים בימים עברו בכדי להעביר את השמועה בדבר ההכרזה על החודש, ונדון בשאלה האם יש טעם בשימור מנהג זה.
• ברלוונטיות ניחשף למנהגים רבים שנוספו לראש חודש במרוצת הדורות, ולאורם נדון בשאלה מה אנו הינו רוצים לאמץ מכל אותם מנהגים, או מה היינו מוסיפים בכדי להפוך את ראש חודש ליום מיוחד וחגיגי.
טקסט מרכזי
"בראשונה (בעבר, המשנה מתייחסת לדברים שקדמו לזמנה) היו משיאין משואות
משקלקלו הכותים (השומרונים, שהשיאו משואות להודיע על ראש חודש מבלי שחיכו לקידוש החודש שנעשה על ידי חכמים) – התקינו שיהו שלוחים יוצאים.
כיצד משיאין משואות?
מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורכן במשיחה,
ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי (וכן הלאה).
ומאין היו משיאין משואות?
מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגריפינא, ומגריפנא לחורן, ומחורן לבית בלתין;
ומבית בלתין לא זזו משם- אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש".
(מסכת ראש השנה, פרק ב, משניות ב-ד)
כלונסות – מוטות.
וקנים ועצי שמן – היפים לבעירה, וכנראה שאין הכוונה לעצי הזית.
ונעורת של פשתן -שברי הגבעולים של הפשתן, לאחר שמנערים אותם בכדי להפריד בין הסיבים מהם עושים את הבד לבין יתר חלקי הצמח.
וכורכן במשיחה – קושר את כולם בחבל.
אור- אש.
ומוליך ומביא- מנענע מצד אל צד.
הר המשחה- הר הזיתים, בירושלים.
סרטבא- הר גבוה ובולט בבקעת הירדן. זיהוי הר זה, ויתר ההרים שבאים אחריו, אינו ברור וחד-משמעי.
כל הגולה– בני בבל.
כמדורת אש- שבני הגולה היו מעלים משואות על ראש הגגות שלהם, לסמן שהגיע ההודעה.
קריאה יחפה
💬נשאל ונשוחח:
"בראשונה היו משיאין משואות…"
- לשם מה היו משיאים משואות?
- מה פירוש המילה "בראשונה" בה פותחת המשנה שלפנינו? לאיזה תקופה היא מתכוונת?
- כיצד היו מודיעים על קידוש החודש "בראשונה"?
- מה גרם לכך שהיו צריכים להפסיק להודיע בדרך זו ולבחור בדרך אחרת?
- מה רצו חכמים למנוע בכך שבחרו בדרך אחרת להודעה על ראש חודש?
- מה הייתה הדרך החלופית שבה נהגו במקומה של הראשונה?
"כיצד משיאין משואות?"
- תארו כיצד בדיוק היו משיאין את המשואות.
הצעה לפעילות:
צאו לחצר, אספו כמה מקלות צרו משואה גדולה והדגימו כיצד היו משתמשים במשואה בכדי להעביר את ההודעה על קידוש החודש.
Lord of the Rings – Lighting of the Beacons
"ומאין היו משיאין משואות?"
- מהיכן היו מתחילים לשאת את המשואות?
- מדוע דווקא משם?
*למורה: שאלה זו היא שאלה מורכבת, ומלבד התשובה הפשוטה שהוא קרוב ביותר למקדש, יש לציין שהבחריה בו, ולא בהר הצופים למשל שגבוה ממנו, קשורה אולי לעניין שעל הר הזיתים נערכו כל הפעולות הקשורות למקדש שנעשו מחוץ לו, כמו למשל שריפת אפשר הפרה האדומה. כך ניתן להסביר את הבחירה במיקום זה, הקרוב ביותר למקדש (מבחינה פיזית ורוחנית כאחת) אך כבר מחוצה לו.
💬נשאל ונשוחח:
- להיכן מכוונות המשואות? כלומר, מהי הנקודה שאליה מכוונים את העברת הסימן בהדלקת המשואות, וכשמגיעה ההודעה לנקודה זו, עוצרים את הבערת המשואות.
- מדוע דווקא לשם?
- מה החשיבות להפיץ זאת "לכל הגולה"?
- מה היו עלולות להיות ההשלכות אלמלא הייתה מגיעה הודעה זו לכל הגולה?
הזיהוי של הר המשחה הוא כאמור הר הזיתים שבירושלים. על פי מסקנה זו, האם הימים שבהם העבירו את ההודעה על קידוש החודש היו קודם לחורבן בית המקדש השני או לאחריו?
(למורה- חורבן בית המקדש הביא גם לחורבן ירושלים, ואף לאיסור על יהודים לבוא אליה ולהתיישב בה. מכאן שאם המשנה מדברת על עריכת טקס דתי שיוצא מלב ירושלים, משמע שהימים קודמים לחורבן בית המקדש השני.
- כיצד אתם מסבירים את ההבדל שבין הנקודה הראשונה, על הר המשחה, בה מדליקים משואה אחת, וכן הדב רעל ראשי כל ההרים, לבין הנקודה האחרונה- כשמגיעים לבני הגולה- בבבל, שם מדליקים משואות רבות- משואת איש וביתו?
*למורה: שתי השאלות האחרונות נועדו להפנות את תשומת הלב של התלמידים שתיאור זה של המשנה מתייחס עוד לימים שבהן בית המקדש השני עמד על תילו.
חשוב להזכיר לתלמידים שתקופת המשנה ברובה היא מאוחרת לחורבן בית המקדש השני ובאה בעקבותיו. אך יחד עם זאת הדורות הראשונים של חכמי המשנה עוד הספיקו לחיות בימי בית המקדש השני, ועל כן יש בידם בכדי לספר מה התרחש.
מבחינת לימוד המשנה, הדבר שהיה צריך לעורר את ליבנו לכך שיש לפנינו תיאור של דבר מתקופה מוקדמת יחסית, הוא השימוש במילה "בראשונה".
בכמה וכמה מקומות המשנה משתמשת בתיאור זה בכדי לתאר את הדברים כפי שהיו בתקופה קדומה יותר.
הצעות לפעילות:
למרות שמלבד הר המשחה – שזיהויו כהר הזיתים היא חד משמעית, והסרטבא, שזיהויה כמעט וודאי – והיא נמצאת בבקעת הירדן, הרי שיתר הנקודות שמזכירה המשנה שבהן היו מדליקין את המשואות אינם לגמרי ברורות.
יחד עם זאת אפשר להראות לתלמידים את המפה, עם השערה של מיקומם של אותם הרים שעליהם היו מדליקים משואות- הן בכדי להראות את המרחק והן בכדי להראות את הכיוון הכללי :
ריבוי קולות
כפי שראינו ביחידות הקודמות, לוח השנה של המוסלמים מבוסס על הירח. ובדומה למסורת היהודית, גם במסורת המוסלמית בעבר חיכו להכרזת החכמים על ראש החודש – ורק משהכריזו על מולד הירח, החל החודש החדש.
החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי, הוא החודש התשיעי, חודש הרמדאן, בו מזריחת החמה ועד שקיעתה מתענים המאמינים המוסלמים ועורכים חשבון נפש.
במקומות מסוימים, כמו ירושלים, נהגו בעבר להודיע על פתיחתו וסיומו של חודש זה, באמצעות ירייה בתותח שנשמעה למרחוק.
בימינו, אין בכך צורך, שכן את ההודעה ניתן להעביר באמצעות כלי תקשורת מגוונים, ואולם למען שימור המסורת עדיין ממשיך במקומות רבים, כמו גם ירושלים, ועם רדת היום – יורים בתותח בכדי להודיע על ראשיתו של חודש הרמדאן, או על סופו.
💬נשאל ונשוחח:
- מה דעתכם על הרעיון שלמרות שאין צורך באופן העברת ההודעה על ראשיתו של החודש באמצעות התותח, ממשיכים המוסלמים לעשות זאת באופן סמלי בפתיחתו של חודש הרמדאן?
- מלבד שימור המסורת, האם יש במעשה זה משמעות נוספת? מהי?
- האם לדעתכם יש טעם שגם בראשי החודשים שלנו נעשה מעשה שיזכיר את אופן קידוש החודש והעברת ההכרזה עליו מימים עברו? מדוע?
- אם כן- מה אנו יכולים להוסיף ולעשות בערב ראש חודש?
רלוונטיות
כשאנו אומרים יום רואים אנו זוטות חייו
של בן אדם על אדמות.
כשאנו אומרים שבוע זוכרים את עוני התמיד של האדם
את עמלו הלחם והעצב.
וכשאומרים אנחנו חודש אומרים את התקווה המתחדשת
כלבנה המתמלאת לימים טובים מאלה.
(מתוך "טיוטה על לוח השנים" של נתן יהונתן)
ההתעסקות הרבה סביב קידוש החודש ואחר כך סביב העברת ההודעה ממקום למקום, יצרה התרגשות גדולה סביב ראש חודש, והפכה אותו ליום מלא התרגשות.
לאורך הדורות קבל ראש חודש ביטויים שונים שהפכו אותו ליום מיוחד וחגיגי.
עיינו במקורות הבאים וחשבו, מה מתוך הדברים הבאים אתם מאמצים או רוצים לאמץ לאופן שבו אתם מציינים את ראש חודש? האם יש לכם הצעה נוספת על המנהגים הללו, בכדי להפוך את ראש חודש ליום חגיגי?
הצעות לפעילות:
אפשרות אחת היא לחלק את קטעי הלימוד (או לפחות את חלק מהמקורות, גם אם לא את כולם) לתלמידים ללימוד בחברותא (או בשלישיות) – וכל חברותא תציג לכיתה את המנהג שקבלה.
אפשרות שנייה, היא ללמוד עם התלמידים את המקורות השונים באופן פרונטלי (שוב, אפשר לבחור מתוך המקורות, ולא להביא את כולם).
ואפשרות נוספת היא להפוך את כל החלק הלימודי לפעילות (שתדרוש זמן ארוך יותר) ולתת לכל קבוצת תלמידים כמה קטעים (או את כולם) ככתבי חידה, כמו למשל: גמטריה, א"ת ב"ש, אותיות עוקבות, וכדומה, ולאחר שיתפרו אותו לדון עמהם במנהגים השונים.
בכל מקרה, בעקבות המקורות נדון במשמעויות השונות של החג, ובשאלה מה מהדברים אנו יכולים לאמץ לחיינו, או להוסיף עליהם דבר מה- בכדי להפוך את ראש חודש ליום חגיגי בעבורנו.
ראש חודש- חג הנשים:
"ובזה יובן רמז הכתוב 'אבן… היתה לראש פִּנה' (תה' קי"ח, כ,ב, קטע מתוך ההלל, שנוהגים לומר גם בראשי חודשים),
פירוש : האישה נקראת אבן כי היא קרקע העולם…
הייתה לראש פינה כי זכתה לראש חודש, מה שלא זכו לו האנשים…
ומזה תבין כמה האישה צריכה להיזהר בקדושת ראש חודש… כי בכמה מצוות הנשים טפלים (שכן חכמים פטרו את הנשים ממצוות רבות כמו תפילין וסוכה) לאנשים ורק בזאת הנשים הם עיקר יותר מן האנשים".
("הבן איש חי" לרבי יוסף חיים, המאה ה-19, בגדאד, עיראק)
סעודה לכבוד ראש חודש:
"מצווה להרבות בסעודה בראש חודש".
(רבי יוסף קראו, "שולחן ערוך", אורח חיים, תי"ט)
"… זכר לסעודה שעושין לעידי הלבנה בזמן המקדש".
(רוקח)
תענית- ערב ראש חודש:
"חדשים מקרוב באו – נהגו להתענות ערב ראש חודש וקורים אותו יום כיפור קטן והוא ידוע ונתפשט ברבים וטוב הדבר וביחוד להמון העם – כדי לשטפם מטינופם להיות להם לזכרון בין עיניהם להשגיח על טהרת נפשם וגופם".
(סדר תפילות לרב יעב"ץ, שעם השמיים)
הדלקת נר – לכבוד ראש חודש:
"ושמעתי שיש מקום בארצות המערב שנוהגים לכבד ראש חודש בלילה ומדליקים בו נר כמו בשבת. ולכן טוב שלפחות ידליק נר אחד בפמוט נוסף על הנרות שמנהגו להדליק בחול (נרות שישמשו לתאורה)".
("יוסף אומץ" לרבי יוסף האן מנורלינגן, ראשית מאה ה-17, גרמניה)
בגד חדש- לכבוד ראש חודש:
"זאת עולת חודש בחודשו"- צריך ל"חדשו" בשינוי בגדים לכבוד ראש חודש, וסימנך (רמז לדבר): "חמש חליפות שלמות" (בראשית, מ"ה, כב)- חמ"ש, ראשי תיבות: חודש (ראש חודש), מועד, שבת".
("יסוד ושורש העבודה", לרבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא, המאה ה-18, בלארוס)
לימוד מיוחד לראש חודש:
ראוי לכל מלמד לנהוג כן שביום ראש חודש לא יגיד הלכה רק יחזוק עם התלמידים כל מה שלמדו באותו חודש".
("כיצד סדר המשנה", לר' משה מוראבצ'יק, המאה ה-17, לובלין)
ראש חודש- חצי יום חופש:
"בבין הזמנים (תקופת החופש בישיבות) ובראש חודש וכן בחנוכה… – לומדים עם הנערים חצי קיצבתם (חצי מיום הלימודים)".
(ספר המנהגים של קהילת וורימייזה (בגרמניה) לרבי יוזפא הלוי שמש הקהילה, המאה ה-17)
כבוד ומתנות לרבנים ולמורים:
"רבי שמעון בן חלפתא היה הולך לשאול בשלומו של רבו, רבי, בכל ראש חודש".
(ויקרא רבה, פרשה י"ח)
ויש להחמיר למתן מעות ראש חודש למלמד".
("אומר מיהודא" לרבי יהודה מלמד, צ'כיה המאה ה-18)
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ כתב בזכרונות ימי ילדותו, שנהג להביא בכל ראש חודש מתנה לרבו- דג מלוח.
(אלה מועדי ישאל, יום טוב לוינסקי, עמ' 52)
תוספת מיוחדת לתפילה- הלל:
"רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו=
רב נקלע לבבל, ראה שקוראים את ההלל (קטעי תפילה מתהילים שנאמר בימי חג) בראש חודש, וחשב להפסיק אותם (כיוון שמן הדין לא קוראים הלל בר"ח)
כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי=
כיוון שראה שהם אומרים ההלל בדילוג (כפי שיש הנוהגים גם בימינו)
אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם=
שומע אני מכאן שהם עושים זאת רק מתוקף המנהג שבידם, ולא מתוך "טעות" שזו ההלכה".
(תלמוד בבלי, תענית דף כ"ח ע"ב(
תוספת מיוחדת לתפילה- יעלה ויבוא:
קטע אותו מוסיפים בימי חול המועד פסח וסוכות, וכן בראש חודש, בתוך תפילת עמידה:
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרונֵנוּ וְזִכְרון אֲבותֵינוּ. זִכְרון יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְזִכְרון מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ. וְזִכְרון כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ לִפְלֵיטָה לְטובָה. לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים. לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בְּיום:
בראש חודש – ראשׁ חדֶשׁ הַזֶּה:
בחול המועד פסח – חַג הַמַּצּות הַזֶּה. בְּיום מִקְרָא קדֶשׁ הַזֶּה:
בחול המועד סוכות – חַג הַסֻּכּות הַזֶּה. בְּיום מִקְרָא קדֶשׁ הַזֶּה:
לְרַחֵם בּו עָלֵינוּ וּלְהושִׁיעֵנוּ. זָכְרֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ בּו לְטובָה. וּפָקְדֵנוּ בו לִבְרָכָה. וְהושִׁיעֵנוּ בו לְחַיִּים טובִים. בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. חוּס וְחָנֵּנוּ וַחֲמול וְרַחֵם עָלֵינוּ. וְהושִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:
תוספת מיוחדת לתפילה- המזמור "ברכי נפשי":
"בראש חודש לאחר התפילה אומרים מזמור "ברכי נפשי" (מזמור ק"ד בתהילים) שנאמר בו עשה ירח למועדים".
("ארבעה טורים" (אורח חיים, הלכות ראש חודש) לרבי עקב בן אשר, המאה ה-13, ספרד)
תוספת מיוחדת לתפילה- מוסף:
בדומה לשבתות ולחגים מהתורה, גם בראש חודש מוסיפים את תפילת המוסף (תפילה עמידה בת שבע ברכות, למעט מוסף לראש השנה בו יש תשע ברכות) :
רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ. זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּולְדותָם. בִּהְיותָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצון. וּשְׂעִיר חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם. זִכָּרון לְכֻלָּם הָיָה. תְּשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שׂונֵא. מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּון תָּכִין וְעולַת ראשׁ חדֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו. וּשְׂעִיר עִזִּים נַעֲשֶׂה בְרָצון וּבַעֲבודַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשְׂמַח כֻּלָּנוּ. וְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדָּךְ נִשְׁמַע בְּעִירָךְ הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבָּחָךְ. אַהֲבַת עולָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבות לַבָּנִים תִּזְכּור:
יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ. וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. אֶת מוּסַף יום ראשׁ חדֶשׁ הַזֶּה. נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצונָךְ. כְּמו שֶׁכָּתַבְתָּ עָלֵינוּ בְּתורָתָךְ. עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדָּךְ כָּאָמוּר…
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחדֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה. לְשָׂשׂון וּלְשִׂמְחָה. לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. לִמְחִילַת חֵטְא. וְלִסְלִיחַת עָון. (בשנה מעוברת אומרים – וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע). וְיִהְיֶה ראשׁ חדֶשׁ הַזֶּה סוף וָקֵץ לְכָל צָרותֵינוּ. תְּחִלָּה וָראשׁ לְפִדְיון נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּות בָּחָרְתָּ. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים.
(הברכה האמצעית (אחרי השלוש הראשונות ולפני שלוש האחרונות- שקבועות בתפילה) של תפילת מוסף לראש חודש)
קריאת התורה בראש חודש:
בראש חודשים, כמו בחגים, קוראים בתורה פרשה מיוחדת ליום זה, ומעלים לתורה ארבעה עולים (בימי חול- עולים שלושה, בראש חודש כמו בתענית ציבור- ארבעה, בחגים- חמישה, ביום הכיפורים- שישה, ובשבת- שבעה):
" וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהֹוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לֹאיִל הָאֶחָד: וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה: וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לֹאיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהֹוָה עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ".
(הקטע האחרון, העלייה של העולה הרביעי, מתוך קריאת ראש חודש)
