מאבק בין הכתות בימי בית שני
עידוד העם להגיע להעיד. ראש חודש חלק ד'
קריאת כיוון
ביחידה שלפנינו מובאות שתי משניות ממסכת ראש השנה הממשיכות את העיסוק בקידוש החודש, ומתארות שתי קביעות ומנהגים שנעשו בכדי לעודד את העם להגיע להעיד על מולד הלבנה.
• בקריאה יחפה נעמוד על מטרה משותפת זו של שתי המשניות.
• בריבוי קולות נדון בשאלה מדוע שמו לעצמם חכמים את השאיפה לגרום לכמה שיותר אנשים להעיד על מולד הלבנה, ונחשף למגוון תשובות, ובמרכזן לסיפור שיתאר את המאבק שבין הפרושים (שמהם יצאו חז"ל) לבין הצדוקים וכתות אחרות כתשובה אפשרית לשאלה זו.
• ברלוונטיות נקרא את דבריהם של חיים נחמן ביאליק ושאול ליברמן על הצורך לראות מעבר למילים הדוממות של המשנה, את החיים התוססים שעומדים ביסודם, ונבחן האם וכיצד הגשמנו את דרך הלימוד שהם מציעים ביחידה זו. ומתוך דרך זו גם נערוך פעילות יצירתית שמטרתה תהיה להחיות את סיפור המאבק בין הכתות של ימי בית המקדש השני.
• בהרחבה נדון במשנה נוספת מהמסכת שלנו שבה מתואר סופו של טקס קידוש החודש, בו מכריז ראש בית הדין: "מקודש" וכל העם עונים אחריו: "מקודש! מקודש", ונשווה את התיאור הזה לטקסים נוספים מהמשנה, שמהם עולה שהם נוצרו כחלק מהמאבק הערכי והרוחני שבין הכתות בימי בית המקדש השני.
טקסט מרכזי
"מעשה שעברו יתר מארבעים זוג, ועיכבם רבי עקיבה בלוד; שלח לו רבן גמליאל, אם מעכב אתה את הרבים- נמצאת מכשילם לעתיד לבוא.
[…]
חצר גדולה הייתה בירושלים, ובית יעזק הייתה נקראת; ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם- בשביל שיהו רגילין לבוא".
(פרק א', ו; פרק ב', ה)
יותר מארבעים זוג– יותר מארבעים זוגות של אנשים שבאו להעיד על מולד הלבנה בשבת.
עיכבם רבי עקיבה בלוד– עצר אותם מלהמשיך ללכת, כדי שלא יחללו את השבת, משום שכבר לא היה צורך בעדותם.
מכשילם לעתיד לבוא– שיהיו נמנעים מלבוא.
קריאה יחפה
💬נשאל ונשוחח:
- מדוע עצר רבי עקיבא את ארבעים זוגות העדים שבאו להעיד על מולד הלבנה?
- מה רצה למנוע?
- מה אמר לו רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין) בתגובה לכך?
- היזכרו בדברים שלמדתם ביחידות ממסכת תענית על רבן גמליאל. האם הדברים שלמדתם עד כה על דמותו מתאימים לדברים שנמסרים משמו במשנה: " אם מעכב אתה את הרבים- נמצאת מכשילם לעתיד לבוא." כיצד ומדוע?
- היכן היו מתכנסים העדים בירושלים?
- מלבד הבדיקה והחקירה בדבר העדות שלהם, מה היו עושים לכבוד אותם עדים?
- כיצד מנמק רבן גמליאל את דבריו לרבי עקיבא?
- כיצד מנמקת המשנה את עריכת הסעודות הגדולות לכבוד העדים?
- מה אם כן המטרה משותפת של שתי המשניות שלפנינו?
ריבוי קולות
- מדוע לדעתכם חשוב היה לחכמי המשנה לעשות הכל (כולל לחלל את השבת, גם כשאין בכך צורך) – בכדי שכמה שיותר אנשים מעם ישראל יבואו להעיד על מולד הלבנה?
אחת התשובות שניתן לענות על שאלה זו, היא שבעצם מתחת למילים הדוממות של המשנה מתחבא מאבק חי ותוסס שהתקיים בימי בית המקדש השני – בין קבוצות שונות בעם ישראל:
למורה- לפני כאלפיים שנה, בסוף ימי בית המקדש השני עם ישראל התפלג לכתות רבות שכל אחת מהן, בדרכה שלה, האמינה כי היא זו ש"האור" בידיה, וכל היתר שרויים "בחשיכה". כתות שונות סברו כי עליהם לרחוק מיתר בני עמם, שכן אלו "טמאים" ו"חוטאים"- ולכן יש להתרחק מהם שמא ישפיעו על חברי הכת לרעה. בכך נוצרו במרחבי הארץ, בהרי הגליל, במדבר יהודה ואף בירושלים כתות של יהודים שהאמינו שהם נישאים מעם, וכי בידיהם "המפתח" לשערי השמיים. בין הכתות המפורסמות ביותר שהיו ידועות לנו עוד קודם למציאת המגילות הגנוזות אפשר למנות את הצדוקים- שהיו רובם ככולם כהנים, שהאמינו שבעבדות המקדש מצויה עיקרה של עבודת האלוהים, עיקרה של היהדות. ולכן בעוד שהם זכו להקביל פני שכינה, וללכת בדרך האמת והטוב, יתר העם הוא נפסד ובזוי, ואינו ראוי לעבוד את עבודת האלוהים האמיתית- המתרחשת במקדש כמובן. כנגד הצדוקים קמו הפרושים. הפרושים, הוא כינוי שדבק בחכמים שהתנגדו לצדוקים, ממשיכי דרכם הם חז"ל- המוכרים לנו מן המשנה והתלמוד. הפרושים האמינו שהמקדש, כמו יתר המצוות ניתנו לכל עם ישראל- וכולם צריכים ויכולים להיות שותפים בהם, ואין לצדוקים, או לכל כת אחרת את הזכות לפגוע במקומם של הכתות האחרות בעבודת האלוהים. אמנם גם לפרושים היו כללים נוקשים שהם הקפידו עליהם, בעיקר בכל הקשור לשמירה על טומאה וטהרה, וכן תרומת ומעשרות, שהובילו אותם לריחוק מסוים מהמון העם. אך יחד עם זאת, הפרושים, אותם חכמים שלימים יקראו חז"ל, לא דחו מכל וכל את יתר עם ישראל, ובשונה מיתר הכתות לא טענו כי אך ורק מי שדבק בחבורתם, ומקפיד על כלליה, הוא מהווה את עם ישראל. אחד הביטויים המעשיים למחלוקת שבין הצדוקים וכתות אחרות לבין הפרושים היה בשאלה על פי איזה לוח שנה יש ללכת. האם נכון ללכת על פי לוח השנה הירחי (ולעבר את השנה בכדי שתתאים גם ללוח השנה השמשי) או שנכון ללכת אך ורק על פי לוח השנה השמשי. הפרושים האמינו שיש לקבוע את חודשי השנה על פי מולד הלבנה. בעוד שהצדוקים, למשל, האמינו שיש לקבוע את חודשי השנה על פי לוח השנה השמשי, מבלי להתחשב כלל בירח, ויצאו נגד אלו שהלכו על פי הירח, כפי שהם כתבו בספר היובלים* : "המבטים אל הירח אשר ישחית את הזמנים".
*על פי מחקרה של רחל אליאור- ספר היובלים נכתב על ידי כהנים צדוקים.
- מסיפור היסטורי זה עולות שתי סיבות שיכולות היו לגרום לחכמי המשנה להבליט את עדות החודש ולעודד את בני העם לבוא ולהעיד עליו. מהן שתי הסיבות?
למורה-
תשובה בכיוון אחר שניתן לענות, על השאלה מדוע מצוות קידוש החודש הייתה כה חשובה בעיניהם של חכמים עד שניסו בכל כוחם להביא את אנשי העם להעיד על מולד החודש, אפילו בכדי לחלל עליה את השבת, אפשר למצוא ברעיון שמצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שעליה נצטווה עם ישראל.
בספר שמות נאמר:
"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לחודשי השנה".
(שמות, י"ב, ב)
רש"י בעקבות המדרש (מכילתא) רואה בפסוק זה את המצווה הראשונה שבה נצטוו בני ישראל:
"הראהו הקב"ה למשה לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך לראש חודש".
וכפי שכתב בפירושו על הפסוק הראשון בתורה, מצווה זו (לשיטתו) היא המצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל:
"לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ"החודש הזה לכם"- שהיא המצווה הראשונה שנצטוו [בה] ישראל".
באם מקבלים את פרשנותו זו של רש"י ובעלי המדרש – הרי שאפשר לראות במצווה זו את הענקת אחד הדברים החשובים ביותר שניתן לתת לעבדים: את השליטה שלהם על הזמן.
בני ישראל שעתידים לצאת ממצרים, ולעבור מעבדות לחירות, מצטווים בראש ובראשונה על קידוש החודש, כאמירה סמלית ומעשית כאחת: מעכשיו ואליך – אתם בני חורין לנהל את הזמן שלכם. אינכם עוד כפופים לזמנים שמקציבים המעבידים שלכם, המצרים, אלא אתם חופשיים לנהל את הזמן כראות עיניכם.
אמירה משמעותית זו, יכולה הייתה להוות את הסיבה שבגינה חשוב היה לחכמים שכל העם יקח חלק בקידוש החודש- בכדי להזכיר פעם אחר פעם את החירות לה זכה העם, בכך שהוא יכול לקבוע את המועדים שלו.
חירות זו שניתנה לעם ישראל, יכולה לקבל משמעות נוספת, מהרעיון שנראה ביחידה החמישית (האחרונה) ממנה עולה, שגם אם חכמים טועים בקידוש החודש- הרי שקביעתם עדיין עומדת, כיוון שקביעת המועדים נמסרה בידיהם. מכאן, שהחירות הגדולה לה זכה עם ישראל בקביעת המועדים היא לא רק אל מול אדוני מצריים, אלא אפילו אל מול אדון האדונים.
כפי שעולה ממדרש תנחומא:כאן
💬נשאל ונשוחח:
הצעות לפעילות:
רלוונטיות
חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, כתב גם פירוש למשנה. אמנם הוא כתב פירוש על סדר זרעים בלבד, אך על פי הדברים שכתבת בהקדמה, הוא שאף לחבר פירוש על כל המשנה.
בהקדמה שלו למשנה הוא כותב את הדברים הבאים:
"יש הרואים את לימוד המשנה כ"יבש", דמיונה בעיניהם כעולם מאובן ודומם. וכבר יצא אחד מבעלי הסוד הראשונים ודרש: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים? – זו תורה שבעל-פה". ואולם, כך ישפוט רק השופט למראה עיניו בלבד. מי שלבו ער ועינו פקוחה ואוזנו קשובה- הוא יגלה גם מתחת למסוות המאובנים האלה את פני החיים המופלאים, הקדמונים, המסותרים מאחוריהם, וגם מחיק "הסלע הזה" תגיע לאוזנו המית מים חיים מפכים".
- האם הלימוד של המשנה שלפנינו מוכיח את עמדתו של ביאליק לדעתכם? כיצד?
דברים דומים כתב החוקר הדגול של התלמוד, שאול ליברמן, שכתב שבכדי ללמוד את המשנה והתלמוד צריך לדמיין ולראות את עצמנו כאילו אנחנו חיים בימיהם של החכמים ומסתובבים ביניהם:
"לפיכך נתתי את דעתי לא להשגיח בדברי המלומדים ולהתהלך ולסייר בעצמי, בדרכים וברחובות בארץ, במבואות ובסמטאות סורא, פומבדיתא ונהרדעא שבבבל, להסתכל ולהאזין לקול הרחוב. וכך נדדתי ממקום למקום לאורכן של מאות שנים".
הצעות לפעילות:
ציירו ציור, כתבו כתבה עיתונאית, או המחיזו הצגה שבה שיתארו את המאבק בין הפרושים והכתות בדבר לוח השנה וקידוש החודש במקדש.
הרחבה
"ראש בית הדין אומר: "מקודש!
וכל העם עונין אחריו:" מקודש! מקודש!"
(מסכת ראש השנה, ב', ז)
💬נשאל ונשוחח:
- מדוע חשוב שכל העם יענה אחריו: "מקודש, מקודש"?
- לאור הסיפור-ההיסטורי על המאבק שבין הפרושים לצדוקים והכתות הנוספות, מדוע חשוב למשנה להגיד שכל העם יענה אחרי ראש בית הדין: "מקודש! מקודש!"
- האם יכולות להיות לדבר סיבות נוספות? מהן?
תשובה אחת אפשרית לשאלה זו, ניתן למצוא בעיון במקורות נוספים מן המשנה שבהן יש טקסיות דומה והכרזה הדומה לזו המתוארת במשנה שלפנינו.
במשנה ניתן למצוא כמה וכמה עדויות למאבקים רוחניים-ערכיים שבין הפרושים (מהם המשיכו לצמוח חכמי המשנה והתלמוד) לבין כתות אחרות מעם ישראל בימי בית המקדש השני, כמו הצדוקים, האיסיים ואחרים. בכל אותם מקרות, אנו מוצאים שהטקסיות וההכרזה נעשות לדבר בולט וחשוב.
המקור המובהק ביותר לכך מהמשנה הוא ממסכת מנחות, בה מתואר טקס הנפת העומר. על פי האמור בסופה של המשנה, הנפת העומר הפכה מאירוע קטן ומצומצם לכדי טקס הנעשה ברוב עם – בכדי לחזק את העמדה של הפרושים כנגד הכתות האחרות: הבייתוסים והצדוקים, במחלוקת הנוגעת לשאלה מתי מניפים את העומר ומתחילים לספור את ספירת העומר שבסופה- חג השבועות. הפרושים סברו שכשכתוב "ממחרת השבת" – הכוונה לחג הראשון של פסח. ואילו, הבייתוסים והצדוקים סברו ש"ממחורת השבת" – פירושו לאחר השבת שחלה לאחר חג ראשון של פסח. בכדי לחזק את העמדה של הפרושים בעיני העם, הפך טקס הנפת העומר לטקס רב משתתפים שבו שמים את הדגש על הרגע שבו קוצרים את העומר:
שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.
כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.
מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.
בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.
אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!
שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין.
כל כך למה? מפני הביתוסים שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. (משנה מנחות, פרק י)
בדומה לכך, המשנה במסכת שקלים פרק ג' משנה ג' מספרת על היום בו היו תורמים את הלשכה. כלומר מעבירים את כל הכסף שנתרם עד אותה העת (בא' באדר- לפני הפסח, וכן לפני שבועות וסוכות) לשלושה שקים שכל אחד מהם הוא של שלש סאה, ובהם קונים את כל קורבנות הציבור ויתר צרכי המקדש. ואולם, כפי הנראה, במשנה זו חבויים רעיונות ומשמעויות החורגים מתיאור מעשיו של הכהן שאוסף את התרומה בו ביום בה היא נאספת אל השקים, ועומדת לשמש בפועל את המקדש. שני סיפורים היא מספרת: הראשון מנהגם של בית רבן גמליאל, והשני- מעשיו של הכן בעת אסיפת הכסף ולקחתו על-מנת להשתמש בו לקניית קורבנות הציבור ויתר צרכי המקדש. וזו לשון המשנה:
"של בית רבן גמליאל היה נכנס,
ושקלו בין אצבעותיו
וזורקו לפני התורם
והתורם מתכוין ודוחפו לקופה.
אין התורם תורם
עד שיאמר להם: "אתרום?"
והן אומרים לו: "תרום, תרום, תרום"
שלש פעמים".
איזו מחלוקת מהותית עמדה בין הפרושים (חז"ל) לבין הצדוקים, או לכת אחרת מאותם ימים, שבעקבותיה הם הפכו את הפעולה הפשוטה של העברת כסף התרומה, לטקס של ממש? חכמים ביקשו לגרום לכך שקורבנות הציבור יהיו מכספו של כלל הציבור, ולא מכספו של המלך בלבד (כפי שהיה בימי בית המקדש הראשון) או מכספם של עשירים ונדבנים אחדים (כפי שרצו הצדוקים לעשות). מעשה זה של חכמים מתחבר לתפיסה כוללת שלהם שרואה את העם כולו כיחידה אחת ללא מעמדות וללא חלוקות של טובים יותר וטובים פחות, כפי שראו הכתות בימי בית המקדש השני. בשונה מהצודקים שרצו ליצור הפרדה ברורה בין החברה הכוהנית (הם היו כוהנים) שאותה ראו כחברה הגבוהה והמוצלחת יותר וממילא כזו שיש לה מקום של ממש בבית המקדש, חכמים סברו שהמקדש, וכך גם כל יתר מצוות התורה- שייכים לעם כולו, במידה שווה, ללא הבדל שבין כוהנים, לויים או ישראלים.
אנו רואים אם כן שחכמים יצרו טקסים במקומות בהם הרגישו כי יש לחזק את עמדתם בקרב העם, ולהדגיש אותה על פני עמדות אחרות.
