שאילת גשמים- ז' בחשוון
מסכת תענית, פרק א', משנה ג
קריאת כיוון
ז' בחשוון הוא תאריך מיוחד בלוח השנה העברי. על פי המסורת בז' בחשוון מתחילים להוסיף בתפילת שמונה-עשרה את הבקשה על הגשמים (אשר בכל ימות הקיץ, התחלפה בברכה על הטל בלבד).
• בטקסט מרכזי של יחידה זו נכיר את המקור לעניין זה. ולצד המקור, יובא גם קומיקס של שי צ'רקה למשנה זו, שעמו אפשר להתחיל את הלימוד.
• בקריאה יחפה נדון בדעות השונות המובאות במשנה ביחס לתאריך שבו מתחילים לשאול (לבקש) על הגשמים.
• בריבוי קולות נדון בשאלה האם לאחר חורבן בית המקדש, נכון להמשיך ולשאול את הגשמים בז' בחשוון- הלא הטעם שבגינו נקבע תאריך זה התבטל, ומכאן גם נעבור לדיון הרחב יותר בשאלה מתי נכון לשמר מסורות על אף שכבר איבדו את משמעותם, ומתי נכון להחליף ולשנות את המסורת, באם כבר אין בה טעם (תרתי משמע).
• ברלוונטיות נעסוק בפיתוח הטכנולוגי של התפלת מי ים למים הראויים לשתייה, ונדון עם התלמידים בשאלה עד כמה פיתוח זה משפיע על הצפייה או התפילה לגשם.
• בהרחבה נאזין לשירו של אביהו מדינה "ברכנו".
טקסט מרכזי
"בשלושה במרחשוון שואלים את הגשמים;
רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג,
כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת".
(מסכת תענית, פרק א, משנה ג)
קריאה יחפה
💬נשאל ונשוחח:
- על פי מה שלמדתם ביחידה הקודמת: מה פירוש המילה "שואלים" המופיעה במשנה?
- על פי מה שלמדתם ביחידה הקודמת: מצאו בתפילת שמונה-עשרה בה שואלים על הגשמים ואת הברכה בה מזכירים את גבורות גשמים.
*למורה:: כאן המקום להזכיר לתלמידים את שני המושגים שנלמדו ביחידה הקודמת: בלשון חכמים מכונה הבקשה בברכת השנים שבתפילת שמונה בשם "שאילת גשמים" – ועליה מדובר במשנה שלפנינו. ואילו הזכרת הורדת הטל או הגשם המוזכרת בתחילתה של תפילת שמונה-עשרה מכונה בלשון חכמים "הזכרת גבורות גשמים".
💬נשאל ונשוחח:
- מהו התאריך שבו נוקב "תנא קמא" (החכם הראשון שדעתו מובאת במשנה, אך שמו לא נזכר)- שממנו מתחילים לשאול את הגשמים?
- מהו התאריך שבו נוקב רבן גמליאל?
- כיצד מנמק רבן גמליאל את עמדתו?
הצעות לפעילות:
מצאו על המפה את ירושלים והקיפו אותה בעיגול.
מצאו על המפה את בבל והקיפו אותה בעיגול.
למורה- דבריו של רבן גמליאל מכוונים לעולי הרגל שבאו מבבל לארץ ישראל, והיה חשש שמא בדרך חזרתם כבר ירדו גשמים עזים והם לא יצליחו להגיע לבתיהם בשלום. ועל כן, מחכים עד שיחצה אחרון העולים את נהר הפרת וישוב לביתו. כדאי להראות לתלמידים על המפה את הדרך שעשו העולים, אשר נמשכת זמן רב, לא רק בשל המרחק האווירי, אלא בשל המדבריות הגדולות שבין ישראל ובבל, ושבגינם הדרך המרכזית לבבל נעשתה דרך צפון הארץ, סוריה וירידה עם נהר הפרת עד לבבל, ולא בקו ישיר:
הדרך שעשו העולים:
השלימו את הטבלה שלפניכם:
| מתי מתחילים לשאול את הגשמים? | |
תנא קמא | רבן גמליאל | |
תשובות החולקים |
|
|
הסבר עמדותיהם |
|
|
שאלות הרחבה:
למורה- אלו שאלות שאין עליהם תשובה חד-משמעית, ובוודאי שלתלמידים אין בהכרח את הכלים בכדי לענות עליהם. ובכל זאת, בכיתות בהן הדבר מתאים, מומלץ לערוך את הדיון הזה, המדגיש וממחיש נקודה משמעותית בלימוד המשנה, בה פעמים רבות מוזכר הטעם רק לצידה של אחת הדעות. יש המסבירים את העדר הנימוק בכך שזו הדעה שנדחתה להלכה. ולכן, למרות שהמשנה משמרת אותה, ולא מבטלת אותה, היא ממעיטה בחשיבותה ולכן לא עוסקת בטעמה. במקרה שלפנינו, יכול מאוד להיות גם שהטעם של תנא קמא הוא זהה, ושניהם לוקחים בחשבון את הדרך שעל העולים לרגל לעשות בכדי לשוב לבתיהם, אלא שיש ביניהם מחלוקת מעשית, כמה זמן דרך זו נמשכת. ויכול להיות, אם כי הדבר פחות סביר, שדווקא משום שדעתו של תנא קמא היא הפשוטה בעיני המשנה, היא אינה רואה צורך לנמק אותה. על כל פנים, אין הדבר סביר שאין לתנא קמא נימוק. ופעמים רבות הגמרא תדון בעקבות המשנה בשאלה הזו, ותנמק גם את העמדה שאינה מנומקת, ואף תוסיף נימוקים על הנימוקים המוזכרים במשנה.
- כיצד אתם מסבירים את העובדה שלצד עמדתו של תנא קמא לא מוזכר נימוק?
- האם הדבר נובע מכך שעמדתו של תנא קמא היא הברורה והמקובלת (לפחות בימיהם של חכמים) ולכן הוא לא צריך להצדיק אותה, או אולי דווקא להפך, ומכיוון שדעתו של תנא קמא לא התקבלה להלכה, גם לא נשמר טעמו?
- או שאולי הדבר נובע מכך שטעמו של רבן גמליאל, מתאים גם לעמדתו של תנא קמא (עם שינוי קל, ובמקום חמישה-עשר ימים, הוא ידבר על אחד-עשר)
- או שמא הדבר נובע מכיוון שלתנא קמא אין סיבה?
ריבוי קולות
המשנה הראשונה במסכת תענית כאמור קובעת שמתחילים להזכיר גבורות גשמים כבר בשמיני עצרת (אותו יום שחל בו גם שמחת תורה בימינו) ולכאורה כשם שבפסח מתחילים להזכיר ולשאול על הגשמים – זה לצד זה, ניתן היה לחשוב שכך יהיה גם כאן.
אלא שכאמור, מתוך התחשבות בעולי הרגל, והרצון שיחזרו לבתיהם בשלום, לפני שהגשם יחל לרדת והמים של הנהרות של בבל יעלו על גדותיהם – היו דוחים את שאילת הגשמים- את הבקשה שירדו גשמים, בכשבועיים.
לאור הסבר זה, המובא במשנה, מיום שנחרב בית המקדש, ואין עולים לרגל – באיזה תאריך לדעתכם נכון להתחיל לשאול (לבקש) על הגשמים? מדוע?
למורה- הדיון כאן הוא דיון שקיים במסורת, בין עמדתו של רבי יוחנן- גדול אמוראי (חכמי התלמוד) ארץ ישראל, המובאים בתלמוד הבבלי (מסכת תענית דף ד', ע"ב), לבין עמדתו של הרמב"ם – שחי בספרד לפני כשמונה מאות שנה. רבי יוחנן סבור, שמעיקר הדין "במקום ששואל מזכיר". ורק מתוך התחשבות בעולי הרגל, הרי שהיה צורך לדחות את שאילת הגשמים. ולכן, מרגע שנחרב בית המקדש, ואין עוד טעם לדחות את שאילת הגשמים- הרי שחוזרים לשאול את הגשמים כבר בשמיני עצרת (שמחת תורה). מנגד, הרמב"ם, פוסק להלכה ששאילת גשמים תתחיל בז' בחשון, גם בימים שלאחר חורבן בית המקדש. את דבריו ניתן להסביר, שיום זה כבר התקדש במסורת כיום שבו מתחילים לשאול על הגשמים, והרמב"ם לא רצה לשנות את המסורת. המתח שבין עמדתו של רבי יוחנן והרמב"ם, נוגע לסוגיות רבות הקשורות במסורת היהודית, ולא רק לסוגיה של שאילת הגשמים. שכן ישנם מנהגים או הלכות, מצוות או חוקים שקיימים במסורת היהודית, שהטעם שבגינו קבעו אותם חכמים או קבעה אותם התורה כבר חלף ועבר. ועל כן יש אנשים שבוחרים שלא לקיים אותם יותר. אך מצד שני, ישנם אנשים שרואים חשיבות במסורת עצמה, ולכן למרות שהטעם כבר אבד, הם בוחרים להמשיך ולקיים את אותם הדברים. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר לעניין זה הוא מנהג הקטניות בחג הפסח. על-אף שטעמו של מנהג הקטניות בטל, עדיין יש המשמרים את מסורת אבותיהם ואמותיהם- וממשיכים להקפיד שלא לאכול קטניות. מקורו של מנהג הקטניות הוא בסוף ימי הביניים, באירופה. מקורו של מנהג זה (על פי ספרו של תא-שמע "מנהג אשכנז הקדמון") הוא במציאות החיים בה החזיקו והשתמשו במיני קמחים שונים: קמח חיטה (שעלול להחמיץ בפסח) לצד קמח קטניות (שאין חשש שיחמיצו, וממילא אין עליהם איסור חמץ). ומכיוון שחכמים חששו שכל עוד יותר השימוש בפסח בקמח קטניות, יכשלו עמי הארצות, וישתמשו בטעות גם בקמח חיטה- וכך יעברו על איסור חמץ בפסח. בימינו, כשהדברים ערוכים בצורה ברורה ומסודרת, לא סביר הוא הדבר שאדם יטעה ויכשל בדבר שכזה, ועל כן מצד האמת בטל טעמו של מנהג זה – ועמו גם המנהג עצמו. אך יחד עם זאת, מכיוון שהמנהג כבר התקדש במסורת, יש לו מעמד וקיום משל עצמו- ולכן יש המחזיקים בו, על אף שאיבד מטעמו.
הצעות לפעילות:
- צפו ב- כנר על הגג- מסורת
- בדקו בביתכם, האם יש מנהגים שנוהגים לעשות אותם "כי ככה עשו דורות עברו", "כי כך עשו בבית של סבא" "כי כך עשו בבית של סבתא".
*למורה: הכוונה היא למשל כיסוי העיניים בעת הדלקת נרות. או בישול תבשיל מיוחד למועד ספציפי וכדומה.
💬נשאל ונשוחח:
- מה מצאתם? אילו מנהגים אתם עושים בביתכם מתוך כוחה של המסורת?
- האם הם יודעים מה הטעם לקיום מסורת זו?
- האם בעיניכם נכון לשמור מנהגים, רק מכוח זה שעשו אותם בעבר?
- האם אתם תרצו להעביר אותם לדורות הבאים? מדוע?
- האם חשוב בעיניכם לשמור על מסו
רלוונטיות
למורה- הסבר מקדים הצפייה והתפילה לגשם היו חלק מהותי ביותר במציאות החיים בארץ ישראל לאורך הדורות. עוד בתורה מתואר ההבדל שבין ארץ מצרים, וכמותה ארצות נוספות, בהן יש נהרות רחבי ידיים שמרווים את האדם, את החיות ומהם משקים את השדות, לבין ארץ ישראל שהגשם הוא מקור המים החשוב ביותר שלה: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". (ספר דברים, פרק י"א, י-יא) וכך גם בימיהם של חכמים, תופסת הצפייה והתפילה לגשם מקום מרכזי, כאשר חכמים מקדישים לנושא מסכת שלימה – מסכת תענית. בניגוד לכך, בימינו, בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים שנוצרו בשנים האחרונות והובילו והיכולת להתפיל מי-ים למים הראויים לשתייה, הופכת ארץ ישראל אט אט להיות כמו שכנותיה, ארץ שאינה תולה את מבטה השמיימה (הן בצפייה לגשם והן בתפילה):
💬נשאל ונשוחח:
- באילו מובנים התפלת מי הים משפיע על הצפייה לגשם?
- האם בעיניכם התפלת מי הים משפיעה על הצורך האנושי להתפלל על גשם?
- באם אכן התפילה על הגשם תאבד את כוחה (למורה: ולו במובן האנושי- שאין בכך צורך, ולאו דווקא במובן התיאולוגי). האם נכון בעיניכם ל"הוציא" את "שאילת הגשמים" מתוך התפילה? מדוע?
- ניתן להציע ולומר שעל-אף שתפילה זו, שאילת גשמים, תאבד ממשמעותה הראשונית והפשוטה, הרי שאפשר לפרש אותה בצורה סמלית. איזו משמעות סמלית יכולה להיות ל"שאילת גשמים" לדעתכם? מה מסמל הגשם בעיניכם?
*למורה:
לפניכם דברים שאמר פרופסור רון מרגוליו בראיון שנערך עמו במכון הרמטמן:
מתקני ההתפלה והשינוי הצפוי במשק המים הם כאמור רק נקודת ציון, אולי משמעותית, בתהליך ארוך שבו הטכנולוגיה הולכת ושוחקת את ההנחה כי הטבע תלוי באל באופן מוחלט. הזיהוי בין האל לטבע הוא יסוד מרכזי בעולם הדתי בכלל והיהודי בפרט. הוא מתחיל במקרא, עובר לחז"ל, לפילוסופיה של ימי הביניים ואפילו לשפינוזה המזהה בדרכו את הטבע עם האל; גם חוקר כמו ניוטון עוד יכל להסביר לעצמו במאה ה-17 שחוקי הפיזיקה הם למעשה גילוי מסויים של האל. אבל כאמור, הקשר הישיר הזה הולך ונשבר עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע: הטכנולוגיה המודרנית מספקת לאדם אמצעים מוצלחים יותר להתערבות ישירה בטבע, ובמקביל מגביר הידע המדעי את תחושת המקריות שבטבע ומנתק את הקשר שבין האתיקה והמוסר האנושיים לבין מאורעות הטבע. התחום המובהק ביותר בהקשר זה הוא הרפואה, שהיתה בעבר תחום דתי מובהק אך הופקעה מן האל ושליחיו לטובת הרופא המודרני.
אני סבור שבמידה רבה המודרנה דורשת מהאדם לחדש את אופן עמידתו מול האל ואת התפילות שלו, והדבר נכון בייחוד לגבי נושאים שהרלוונטיות שלהם התערערה בעקבות שינויים תרבותיים וטכנולוגיים. כלי פורה ליצירת ההתחדשות הזו היא התחברות לחוויה הקיומית שעומדת מאחורי תפילה או בקשה מסויימת, והעברת הדגש לחוויה האנושית הזו.
הכמיהה לגשם נובעת מתוך מצוקה קיומית של אדם שרוצה לתכנן את עתידו בשלווה ומייחל שבריאותו ובריאות הקרובים אליו לא תפגע; האדם המודרני מבקש אף הוא יציבות בחייו – יציבות כלכלית, בטחונית ואישית. מאחורי הרצונות הללו, העתיקים והחדשים, עומדים רגשות ותחושות קיומיות המשותפות למצב האנושי באשר הוא: חוסר וודאות, חשש, פחד, וכנגדם, במקרים אחרים חש האדם שמחה, אושר, סיפוק. תפילות ופסוקים רבים, בייחוד מספר תהילים, עשויים להוות תשתית טקסטואלית לתפילות כאלו, המכוונות לרגש האנושי הקיומי. פסוק כמו "ה' אורי וישעי" עשוי לדבר לאדם המודרני באותה מידה שבה הוא דיבר לאדם המקראי, למרות שינוי הנסיבות העצום. לדעתי סידור התפילה צריך להשתנות ולכלול יותר ויותר תפילות כאלו.
אבל גם מי שמעוניין לשמור על הטקסטים והתפילות הקיימים כיום בסידור ובפולחן יכול לנתב אותם לכיוונים כאלו באמצעות תהליך סימבוליזציה של הטקסט. כך, למשל, הגשם אותו מבקש האדם יכול לסמל שפע – גשמי או רוחני – כבקשה להתחדשות. למעשה, זהו תהליך פרשני טבעי; אני מניח שרבים מהאנשים הדבקים כיום בנוסח התפילה המסורתית על תחיית המתים מתכוונים למילים באופן סימבולי – כבקשה על תחייתה של הנפש. אין סיבה לדבוק בפרשנות המילולית של הטקסטים שבסידור.
הרחבה
האזינו לשירו של אביהו מדינה: "ברכנו", אשר מילותיו לקוחות מתוך ברכת השנים (שאילת הגשמים) שבתפילת שמונה-עשרה:
