קריאת כיוון
לאחר תיאור מכת בכורות ויציאת מצרים, עושה התורה הפסקה ברצף הסיפורי ומתייחסת למספר מצוות שמצווה עם ישראל על מנת לזכור את יציאת מצרים. יחידה זו עוסקת במצוות אלו.
עוד על היחידה: האירוע הדרמטי של מכת בכורות ויציאת בני ישראל ממצרים עשוי להישכח בחלוף השנים, כאשר עם ישראל ישב בארצו. על מנת שאירוע מכונן זה בחיי העם לא ישכח, מצווה ה' את עם ישראל לקיים כמה מצוות: פדיון הבן, פדיון בכור בהמה, פדיון חמור בשה, שמירת הפסח – אכילת מצה ואיסור חמץ, "והגדת לבנך" – הסבר המצוות והעברת סיפור יציאת מצרים מדור לדור, וכן הנחייה לשים אות על היד וטוטפות בין העיניים (בין אם באופן מוחשי ובין אם באופן מטאפורי).
• בקריאה יחפה מוזמנים התלמידים לקשר בין שם המצווה בלשוננו לבין תיאורה בפסוקים, וכן לעמוד על תכליתן של מצוות אלו
• בריבוי קולות התלמידים מוזמנים לחוות את דעתם וכן להכיר פירושים שונים לשאלה זו של פרשני המקרא המסורתיים.
• ברלוונטיות ממשיך את העיסוק בשאלה הראשונה של ריבוי הקולות, ועוסק באירועים אישיים, משפחתיים ולאומיים שחשוב לנו לזכור, ובדרכים שבהן אנו פועלים כדי לשמר את זיכרונם.
• ביצירה והמחשה נמשיך את השאלה השנייה של ריבוי הקולות (על האות, הטוטפות והזיכרון). אנו ממליצים להתייחס להמחשה לפני שלב היצירה.
ה"המחשה" מתייחסת לפירוש שנתקבל במסורת היהודית ולפיו משמעותם של פסוקים ט ו-טז היא ציווי על הנחת תפילין של יד ושל ראש.
חלק ה"יצירה" מתבסס על לימוד הפרשנויות השונות לפסוקים ט ו-טז (שנעשה בריבוי קולות), והתלמידים מוזמנים ליצור פרשנות יצירתית משלהם לפסוקים אלו.
• בהרחבה מוצע להרחיב על מצוות פדיון הבן באמצעות הזמנת אבא/סבא של אחד התלמידים שהוא כהן, שיכול לספר על טקס הפדיון, או באמצעות צפייה בסרטון על פדיון הבן. נוסף על כך ישנה הרחבה המעניקה מבט בין-תרבותי על ה"טוטפות" דרך היכרות עם אלמנט מהתרבות המצרית העתיקה.
טקסט מרכזי
א וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְ-ה-ֹוָ-ה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. ד הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. ה וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. ו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי-ה-וָ-ה. ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-ה-וָ-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְ-ה-וָ-ה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְ-ה-ֹוָ-ה מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. יא וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַי-ה-ֹוָ-ה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַי-ה-וָ-ה. יג וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. יד וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָ-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְ-ה-ֹוָ-ה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי-ה-וָ-ה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. טז וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָ-ה מִמִּצְרָיִם.
קריאה יחפה
מצוות זיכרון
בפרק יג פס' א-טז התורה עושה הפסקה ברצף הסיפור המתאר את יציאת בני ישראל ממצרים, ומתייחסת לכמה מצוות שמצווה ה'. מצוות אלו ניתנו כדי שעם ישראל יזכור תמיד, בכל הדורות, שה' היכה כל בכור בארץ מצרים והוציא ממצרים את עם ישראל.
מצוות אלו הן:
- פדיון הבן הבכור,
- הקרבת בכור בהמה
- פדיון בכור חמור בשה
- שמירת חג הפסח: אכילת מצות ואיסור חמץ
- הסבר לילדים על המצוות שנועדו להזכיר את יציאת מצרים על ידי הוריהם
- וכן המצווה: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (פס' ט) "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (פס' טז)
📝 משימה
- כתבו ליד כל תמונה (ביחידה להדפסה) ציטוט מתאים מתוך הפסוקים, וכן מאיזה פסוק לקוח הציטוט.
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (פס' ט)
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (פס' טז)
- קראו בחומש את פסוקים ט ו- טז בשלמותם.
לשם מה נועדו האות על היד והטוטפות בין העיניים, לפי פסוקים אלה?
ריבוי קולות
"והגדת לבנך"
התורה מייחסת חשיבות רבה לכך שההורים יספרו לילדיהם את סיפור יציאת מצרים, ויסבירו להם את הקשר בין המצוות שניתנו כאן (כמו מצוות פדיון הבן) ליציאת מצרים.
בפסוקים שקראנו כתוב פעמיים ציווי על דבר זה (זאת נוסף על הפעם הראשונה שנכתבה כבר בפרק יב פס' כו):
בפס' ח:
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-ה-וָ-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם."
ובפס' יד-טו:
" וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָ-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְ-ה-ֹוָ-ה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי-ה-וָ-ה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה."
💬 שאלות לדיון:
האם גם לדעתכם חשוב שההורים יספרו לילדים בכל דור ודור את סיפור יציאת מצרים? הסבירו את תשובתכם.
אות, טוטפות וזיכרון
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְ-ה-וָ-ה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְ-ה-ֹוָ-ה מִמִּצְרָיִם. " (פס' ט)
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָ-ה מִמִּצְרָיִם." (פס' טז)
ה' מצווה על בני ישראל מצוות שונות שיזכירו להם בכל הדורות שהוא הוציא אותם ביד חזקה ממצרים.
המשמעות המדוייקת של פסוקים ט ו- טז אינה ברורה – למה הכוונה " לְאוֹת עַל יָדְךָ" ו- "וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"? האם האות (הסימן) על היד והטוטפות בין העיניים הם דבר מוחשי (חפץ כלשהו) שנועד לסייע לאדם לזכור, או שהם נאמרו כמשל?
- מה דעתכם? הסבירו את תשובתכם.
גם פרשני המקרא המסורתיים נחלקו לגבי משמעותם של פסוקים אלו:
פרשנויות נוספות. רש"י כתב (בפירושו לפס' ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת, יציאת מצרים תהיה לך לאות עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, שתכתוב הפרשיות הללו ותקשרן בראש ובזרוע". והוסיף החזקוני (רבי חזקיה בן מנוח, לפס' טז): " וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה, תפילין של יד זיכרון לחוזק יד, ותפילין של ראש זיכרון לאותות ולמופתים שעשה הקב"ה לעינינו…" כלומר, לפי רש"י והחזקוני מדובר בחפץ מוחשי שיש לקשור על היד ועל הראש (בין העיניים). לעומתם, הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, שהיה נכדו של רש"י), הסביר את פס' ט: "לְאוֹת עַל יָדְךָ, לפי עומק פשוטו יהי לך לזיכרון תמיד כאילו כתוב על ידך (…) בֵּין עֵינֶיךָ, כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי." כלומר, לדעת הרשב"ם פסוק זה אינו מתייחס לחפץ מוחשי שמצווים בני ישראל להניח על היד ובין העיניים, אלא זהו משל שבא להסביר עד כמה זיכרון יציאת מצרים צריך להיות במחשבתו של כל אדם מישראל תמיד.
האם אחד הפירושים הללו שכנע אתכם? אם כן – פירושו של מי?
(*למורה – לימוד נוסף על מצווה זו, שהתקבלה במסורת היהודית כמצוות תפילין, מוצע בהמשך היחידה ב'המחשה' וכן בחלק ה'יצירה'. מומלץ להרחיב ולהעמיק את העיסוק בנושא זה שם).
רלוונטיות
זיכרון אישי ומשפחתי
💬 שאלות לדיון:
- האם היה לכם מאורע אישי או משפחתי שחשוב לכם לזכור? מהו?
- מדוע חשוב לכם לזכור אותו?
- כיצד אתם משמרים את הזיכרון שלו – למשל באמצעות חפץ כלשהו, תמונה, סיפור המאורע שוב ושוב? ואולי בדרך אחרת?
- אילו אירועים נוספים (נוסף על יציאת מצרים) בחיי העם שלנו אנחנו מזכירים מדי שנה?
- כיצד אנו פועלים כדי לשמר את זיכרון האירועים הללו?
הרחבה
עוד על פדיון הבן
אפשרות א:
אם יש בכיתה אבא או סבא של תלמיד/ה שהוא כהן ויכול לספר על טקס פדיון הבן שערך, ניתן להזמין אותו לכיתה (רצוי לשלב את דבריו עם תמונות או כל אמצעי מוחשי אחר שיוסיף עניין).
אפשרות ב:
ניתן לצפות בסרטון הבא שממחיש את טקס פדיון הבן (מתחילתו ועד דקה 3:18):
מומלץ לעשות הפסקה בדקה 1:04 של הסרטון ולשאול את התלמידים:
- מה ההסבר שנותן הכהן בסרטון למצוות פדיון הבן?
- במה הוא דומה לדברי התורה בפס' ב?
- במה הוא שונה מההסבר למצווה זו לפי פס' יד-טו?
עוד על תפילין
מעניין לדעת ש…
יש מן החוקרים שראו את מקור המילה "טטפת" מן המילה המצרית העתיקה ḏdft (בכתב החרטומים), שפירושה "נחש", על שם הקמע בצורת נחש שהיה מעטר את ראשם של פרעוני מצרים כסמל להגנת האלים עליהם.
בתמונה – פרעה אמנחותפ השלישי, כאשר קמיע ה-ḏdft מעטר את ראשו, כמסורת הפרעונים:
ליחידה הקודמת
