'תגיד עץ, איך זה להיות עץ?', 'כי האדם עץ השדה'? האם העץ הירוק ורם הוא דבר לשאוף אליו או אולי עדיף דווקא דשא? האם עץ יכול להתאפק? איך נראה עץ פרי, עץ סרק או עץ החיים? שאלות 'עציות' טובות, בכולן נעסוק בשבוע זה.
שבוע 'עץ' הוא פרט מתוך סדרת השבועות הנוגעים ליום השלישי לבריאה, היום בו נוצרו הצמחים.
מהלך השבוע:
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | |
אפיק | שיר | קריאה | יהודי | תיאטרון | אומנות | מדע | פילוסופיה |
נושא | ברוש | העץ המתאפק | כי האדם עץ השדה | איך זה להיות עץ | העצים של קלימט | עץ פרקטלים | מהו טבעי? |
מפגש 1- מפגש שיר: נכיר את השיר ברוש, נשים לב לתשומת הלב שלנו ונצייר את הברוש האיתן.
את המפגשים הבאים במהלך השבוע נפתח בהאזנה לשיר השבוע.
מפגש 2- מפגש קריאה: נקרא חלקים מתוך 'העץ המתאפק' של רבקה מרים וניצור את העץ המתאפק שלנו
מפגש 3- מפגש יהודי: ניצור עץ מציור כף היד ונבחן את קוי הדמיון והשוני בינינו לבין העצים.
מפגש 4- מפגש תיאטרון: נשחק משחקי תיאטרון של עצים.
מפגש 5- מפגש אומנות: היכרות עם העצים של קלימט ויצירת עץ החיים שלנו.
מפגש 6- מפגש מדע: להיכרות עם המושג 'פרקטל'- צורה החוזרת על עצמה וניצור כזו בעצמנו.
מפגש 7- מפגש פילוסופי: לנקרא קטע מ'העוצמה בארץ עוץ'- ונשוחח על מה טבעי ומה מלאכותי.
שיר השבוע עוסק בהתמודדות הטבע והאדם עם קשיי החיים ועומד השיר על ההבדלים, הדומה והשונה בין האדם לעץ.
השיר 'ברוש' מבטא משאלה של הדובר להיות איתן, חזק כמו עץ ברוש שניצב בשדה מול איתני הטבע. גם כשהוא נוטה אינו נשבר, למרות שהוא לבד הוא ממשיך לעמוד. הדובר משווה עצמו לברוש וטוען כי לעומתו הוא "כמו תינוק" שנשבר מול קשיים.
מִלִים: א . מָנוֹר, לַחַן: א. זִילְ בר
💬 שיחה קטנה לפני שמיעת השיר-
מפגש בוקר זה עוסק בסיפור 'העץ המתאפק' מאת רבקה מרים – סיפור על עץ שלא רוצה לפרוח ועל ילדה שעושה הכל כדי לזרז אותו.
למורה- מעניין לדעת ש…
"העץ המתאפק" הוא סיפור מתוך ספרה של מרים "מעבר לגבעות האחרונות" בין ששה סיפורים נוספים אשר עוסקים כולם בתשתית נפשית לגילוי האני. ב-'עץ המתאפק', נעמי מנסה ללמד את העץ המתאפק אשר באופן עקשני בעיני נעמי, בניגוד לשאר העצים שכבר פרחו לפרוח. היא מחזיקה את העץ, מטלטלת, מנדנדת אותו, מגלה כמה הוא יבש ועצור מבפנים ובסופו של דבר מחליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק. אנו ממליצים לקרוא את הסיפור במלואו.
לפני קריאה:
הזמינו את התלמידים/ות לטיול קטן, אמנם בכיתה אבל בהחלט טיול בתוך סיפור. נתכונן אליו כאל טיול בטבע: נחבוש כובע דמיוני על הראש, נמרח קרם הגנה דמיוני, ניקח צידה לדרך לא נשכח מים, נעלי הליכה נוחות ובגדים מתאימים. תוכלו לשיר יחד או להשמיע את השיר 'הטיול הקטן' (למעט הבית האחרון) – כאן.
(בהתאם לתנאי מזג האוויר- אפשר לצאת 'לטיול' לעבר חצר בית הספר ולהתיישב תחת עץ)
(מתוך הספר 'מעבר לגבעות האחרונות' של רבקה מרים)
חלק א
נעמי החליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח. מי שראה אותה עומדת מול העץ המתאפק ומסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת, יכול היה לראות מיד שנעמי החליטה להוציא מן העץ המתאפק את הפריחה, למרות שהוא מתעקש ואינו רוצה בשום אופן לפרוח.
קשה לה, לנעמי, להיזכר מתי ראתה בפעם הראשונה את העץ המתאפק .נדמה לה שהיה זה בתחילת האביב. בוקר אחד, ירדה אז, אל הגינה, אל העצים שעמדו שם כפופים תחת כובד פרחיהם הצבעוניים. היא חשבה שאולי האביב מגיע ,תמיד, כשהוא רואה שכל העצים כבר פורחים. הריח החזק העולה מין הפרחים מושך את האביב למטה, דרך כל שכבות החורף התלויות עדיין על הגגות ובראשי העננים.
לפני שהעץ המתאפק נגלה לעיניה, טילה לה נעמי בשקט בתוך הצמיחה. בין הענפים הלכה, נוגעת בזהירות, בקצה האצבע, בניצנים שלא נפתחו עדיין. היא חששה שאם תיגע בהם ממש- יפתחו הניצנים לפני הזמן, לפני שהצבע בתוכם יבשיל. רק מזווית העין הביטה בהם, גם הם הביטו בה רק מהזווית, מין הסדק הדק שהתחיל להיפתח בהם. הם נראו מלאי סוד, כמו אוזן .
נעמי הלכה, מתנדנדת, פרחים ורודים ,לבנים, אדומים נוגעים בה, צובטים בקצות עלי הכותרת שלהם את פניה, את ידיה ,ואת שמלתה. ואז ראתה אותו- את העץ המתאפק. לא כמו כל העצים עמד.
העצים האחרים היו כפופים מפריחה, כאילו משתחווים לעצמם, והוא היה זקוף מאוד ,מתוח, כאילו אין קווים עגולים בעולם. העצים הפורחים היו מלאי צבע, והצבעים התרוצצו בהם, קפצו, השתנו מרגע לרגע. העיניים שהביטו בפריחה לא יכלו לנוח, הן התחילו לרוץ בתוך מרוצת הצבעים. לעץ המתאפק היה רק צבע אחד. הוא היה חום כולו, חום כהה. שום צבע אחר לא התערב בו, ואפילו לא חום בהיר, לא אפור ולא ירקרק.
העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא האיר אותו אור ,ולא החשיך אותו צל. כאילו לא היה בו שום שינוי- לא שלכת ולא לבלוב, לא חורף ולא קיץ. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא היה ענף צעיר, ולעולם לא יהיה לגזע זקן, עבה ומחוספס.
נעמי ניגשה אליו. פתאום לא שמה לב לכל העצים האחרים. נדמה היה לה שדווקא הוא, העץ העירום, עומד במרכז. רק הוא היה חשוב לה, רק בו רצתה להסתכל ולגעת. אולי דווקא מפני שהיה ישר לגמרי ובלי בליטות ,כמו קרש, נראה היה שכל העצים המעוגלים מכוונים אליו.
נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו, בקול. תמיד כשמדברים אל צמחים אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו- .הוא לא רוצה שיגעו בו!- הבינה נעמי פתאום- ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה.
נחזור לסיפור 'העץ המתאפק'…
חלק ב'
ונעמי , שהידיים שלה לא היו חזקות, הרגישה פתאום כמה כוח יש בה, כשניגשה אל העץ לטלטל ולנענע אותו. היא שלחה את שתי הידיים לפנים, ואחזה בעץ שהיה חלק מאוד .היא דחפה אותו קדימה, ומשכה אותו שוב אליה. כשדחפה אותו צעקה "לך "!וכשמשכה אותו צעקה "בוא! בוא!" היא רצתה להניע בתוכו את כל הנענועים שלא התנועע משך הזמן הארוך שהוא, כנראה, כבר מתאפק. קשה מאוד היה לנעמי להחזיק בו, הוא היה חלק כל כך. נעמי חשבה שאולי העץ חלק, כי שום דבר לא השפיע עליו. הפנים של סבתא שלה, למשל, מחוספסות ומקומטות מאוד, כי הרבה דברים השפיעו עליה. דברים שראתה ושמעה וטעמה באו אליה מתחת לעור וצירו בה מערות ומחבואים, הרים וגבעות ונחלים- כמו במפה. ובכל זאת החזיקה נעמי בעץ. לא עזבה אותו. וכשטלטלה וכשנדנדה אותו ניסתה להבין כל הזמן למה הוא מתאפק. איך הוא יכול להתאפק. איך הוא יכול להשאיר את כל הפרחים ואת כל הבליטות עמוק בתוכו. הרי הפריחה ממש מדבקת. תמיד כשנעמי רואה עץ פורח, היא עצמה רוצה לפרוח, לפרוח בידיים, ברגליים, בבטן, פרחים וניצנים.
והעץ המתאפק- איך זה שהוא לא נדבק בפריחה שסביבו? כך עמדה מול העץ. מנענעת אותו. מסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת אחת. צועקת אליו "בוא!" ו"לך ."!ציפורים קטנות שראו את נעמי עומדת מולו ירדו אליה, ובכנפיים שלהן כמו במניפה הביאו אליה רוח. ואז נשבר העץ.
לשניים נשבר, ורק קול נקישה קלה נשמע בזמן השבירה. וכשנשבר נפלו מתוכו עלים ופרחים שהתייבשו בו מפני שלא יכלו לצאת. הרבה עלים ופרחים נשרו ממנו, עלים ופרחים שאולי היו בו עוד מהזמן שנולד. הם היו דקים והתפוררו מיד, הפכו לאבקה צהובה וחומה שהתפזרה סביב.
נעמי ירדה על הברכיים ולקחה אותם אליה, וברכיה, שמלתה, ואפילו ריסי עיניה התכסו באבקה יבשה של צמיחה. ואז, כשנגעו בה רסיסי הפרחים והעלים ראתה נעמי שכבר לעולם לא יוכלו כבר לפרוח. הם יצאו מהעץ מאוחר מדי. מה תעשה עכשיו בכל האבקה הזו שעליה? ומה תעשה בעץ שמונח על ידה ריק, שבור, יבש, וכל מה שבתוכו מפורר? נעמי הביטה סביב. העצים הפורחים עמדו מכל צד, דבורים מזמזמות סביבם, פרפרים נחים עליהם. איך יודעים הם לפרוח? איך תוכל לקחת את סוד הפריחה שלהם ולמסור אותו לעץ המתאפק ?
היא הורידה את ראשה והסתכלה בעץ השבור המונח מתחת לרגליה, ועל הפירורים שלא היו עלים ולא היו פרחים. באותו רגע זכרה נעמי את הגרעין. כל דבר שמתחיל לצמוח מוכרח שיהיה לו גרעין. הגרעין הוא קטן, וסגור מאוד .בפנים, נראה, חשוך לגמרי, אבל החושך אינו חושך מפחיד, זהו מין חושך אחר ,זהו חושך שיודע לראות.
נעמי חשבה-כולם מקבלים, בודאי, את הכוח לצמוח רק מן הגרעין שלהם. ונדמה היה לה, אפילו, שהיא זוכרת איך היא עצמה, לפני שנולדה הייתה מכונסת בגרעין כזה, כהה עד בלי סוף, שעטף אותה, חימם אותה ,אהב וכיסה את כל כולה. היא הייתה קטנה כמו נקודה, ובתוך הקטנות הזאת קיבלה את הכוח לגדול ולצמוח.
והעץ המתאפק? אולי לא היה הגרעין שלו סגור מספיק? כדי שיכול לפרוח- אמרה נעמי אל עצמה בקול- צריך להחזיר אותו אל תוך הגרעין. עכשיו, מהר. אולי עוד לא מאוחר מדי. היא לא ידעה איך יחזור העץ אל תוך הגרעין עכשיו, כשהגרעין כבר נעלם ואיננו. היא לא ידעה. בידיים ריקות לטפה את הפירורים שעליה. ואז החליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק.
נעמי התיישבה, לקחה את השברים אליה. גם את האבקה החומה צהבהבה, שלא צמחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה, הניחה ראשה על הברכיים. מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות.
חלק ג'
נעמי והעצים הצטופפו והיו קרובים עד שאפילו קרן אור לא יכלה להציץ ביניהם. דבורים שזמזמו על ידם חשבו שהם עוד ניצן גדול, ניצן שלא נפתח עדיין. אבל באמת הם היו גרעין. אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו וחיכו. חם היה. אולי רק דקות עברו, ואולי ימים, ימים רבים. בתוך הגרעין אי אפשר למדוד שום דבר. ואז, פתאום, הרגישו, ששם עמוק, מתחת, זז משהו. אולי זה היה העץ המתאפק, שעטוף שם למטה וחם לו. אולי עוד מעט לא יוכל להתאפק עוד. הנה בעוד רגע יוריד העץ את כל הכיסויים מעליו ויתחיל, בבת אחת, לפרוח.
למורה- מעניין לדעת ש… המשפט 'כי האדם עץ השדה' בהקשרו המקורי בעצם מעלה תמיהה: האדם- אדם, ומלחמותיו – באחריותו. מה עשה העץ שעליו להיענש בשל מעשי בני אדם? וכך ניסח זאת רש"י בחדות מאפיינת: "שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך? להתייסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר? למה תשחיתנו?". המהר"ל מפראג (כאן) מצא שהאדם הוא אכן עץ השדה, רק שמדובר בעץ הפוך. נפש העץ יונקת משורשיו, נפש האדם לעומת זאת שואפת לשמיים, לרוח: "כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים." (נצח ישראל ז')
במפגש בוקר זה נכיר את גוסטב קלימט ואת העצים שהרבה כל כך לצייר.
למורה- מעניין לדעת ש…
במהלך מפגש הבוקר נכיר- באמצעות המצגת המצורפת- את המושג 'פרקטל', נראה דוגמאות לפרקטלים בטבע ובעולם הצומח בפרט (אפילו בעולם המחשב), ולבסוף ניצור בעצמנו עץ פרקטלי!
למורה- מעניין לדעת ש…
במפגש הבוקר הפילוסופי הזה נעסוק בשאלה מה הופך דבר לטבעי.
אנו מציעים לפתוח את המפגש בקריאת הקטע הבא:
בתחילת הסיפור 'עוצמה מארץ עוץ' (עוד אחד מסיפורי ההרפתקאות האינטלקטואליות של מחבר 'הקוסם מארץ עוץ' פראנק באום), הספינה של דורותי וחברתה למסע, תרנגולת מדברת בשם בילינה, נטרפת על חופיו של אי מוזר. במהרה הן פוגשות שם בעץ זקן, המתואר כך: "עץ שקופסאות נייר רבועות צמחו ומילאו את כל ענפיו אשכולות אשכולות, ועל הגדולות והבשלות ביותר מביניהן אפשר היה לקרוא )את הכיתוב( "ארוחת צהריים" באותיות ברורות ובולטות. נראה שהעץ נשא פירות במשך כל השנה, שכן היו על כמה מענפיו ניצנים של קופסאות ארוחת צהריים, על אחרים היו קופסאות קטנטנות זעירות שהיו עדיין לגמרי בוסר, ובלתי ראויות למאכל לכל הדעות, עד שיגדלו ויבשילו. עלי העץ כולם מפיות נייר, וכל כולו היה מראה משובב נפש לילדה הקטנה הרעבה.
דורותי קוטפת קופסת ארוחת צהריים מן העץ. היא מוצאת בתוכה כריך עם בשר, פרוסה של עוגת תופין, מלפפון כבוש, פרוסת גבינה טרייה ותפוח. מתעורר דיון סביב השאלה אם הקופסה המסוימת הזו כבר בשלה לגמרי".
(ג. מתיוס, מתוך: פילוסופיה לילדים)
– כעת תלו את פירות העצים המדומיינים שהכנתם/ן על גבי ענף של עץ בחצר בית הספר.