מהו הצל? האם הוא מה שבין אור וחושך? האם הוא העדר אור וזהו? האם הוא ישות בפני עצמו או סתם 'כתם' שנזרק במרחב? האם נוכל להתנתק מהצל שלנו?
במסגרת השבוע נעביר לקדמת הדיון את מה שנותר בדרך כלל מאחור- הצל.
שבוע צל הוא חלק מחטיבת השבועות העוסקים במלאכת בריאת האור.
מהלך השבוע:
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | |
אפיק | שיר | קריאה | אומנות | דרמה יהודית | שיר | מדע |
נושא | 'הצל שלי ואני' או 'מה זה היה' | פיטר פן | צל אומנותי | צל המרגלים | אור וצל | מהו צלרת |
מפגש 1- מפגש שיר: נכיר את השיר 'הצל שלי ואני' או 'מה זה היה'
את המפגשים הבאים במהלך השבוע נפתח בהאזנה לשיר השבוע.
מפגש 2- מפגש קריאה: פיטר םן מאבד את צילו- הקראה והתנסות.
מפגש 3- מפגש אומנות: היכרות עם אלמנט הצל בציור ויצירה אישית של צל.
מפגש 4- מפגש תיאטרון יהודי: לתרגלי דרמה בעקבות עמי הארץ כמי ש-"סר צילם מעליהם".
מפגש 5- מפגש שיר: אור וצל/ לאה גולדברג ומשחק תופסת בעקבותיו.
מפגש 6- מפגש מדעי: הסבר והמשגה של הצל מתוך חוטיה ולמידה.
אנו מציעים השבוע שתי אפשרויות לשירים שילוו את המפגשים בנושא צל. שני השירים המוצעים עוסקים במפגש של אדם עם צל בעת הליכה בדרך. בשניהם נדמה הצל לכתחילה כדבר שלילי ובהמשך נקודת המבט הזו זוכה להיבחן מחדש.
אשר לשיר שתבחרו- אנא התמידו בבחירתכם/ן לכל אורך השבוע.
למורה- מעניין לדעת ש… מזוג שותפים שווים שמעניקים כח זה לזה- נעשה הדובר ליחיד, חלש ועזוב: "צילי התכנס בתוכי/ המשכתי לבדי בדרכי". כשהצל מוטמע בדובר הוא נעשה לפחד מגביל: "צילי בתוכי מרעיד/ מפחיד יותר מתמיד". הדובר מאחל לעצמו שהצל ישוב ויצא מתוכו. כך שמפחד מגביל הוא יהפוך למקור של יצירה ושחרור: "אתה תהיה לי כנפיים… בוא נקפוץ נמריא נעוף/ אל קשר הצל והגוף". שחרור מיוחל כזה מתאפשר רק כשהדובר והצל אינם מכונסים זה בתוך זה אלא מובחנים. הצל בשיר של אלברשטיין הוא אמצעי לתיאור זמן כמעט עובדתי: "הצל מתארך/ היום מתקצר". התיאור העובדתי והניגודי הזה משמש כלי לביטוי מצב רגשי דאוג, שהתלבטות בצידה; הדאגה: "בדרך שכחנו דבר מה", ההתלבטות: "להמשיך או לחזור/ ועדיין יש אור". לבסוף מכריעים הדוברת ושותפה למסע לטובת המשך הדרך, בנימוק: "מה שנותר (מהדרך, מהיום) יקר פי כמה". השיר מסתיים בחזרה של השקט והחיוך למסע של השניים. באופן מעניין- על אף השינוי במצב הרגשי של הדוברת- תיאור היום על האור והצל שבו נותר בעינו: "הצל מתארך היום מתקצר אתה מחייך והשקט חוזר". כך שאם נראה היה בפתיחה שהצל הוא ייצוג של הדאגה הרי שסיום השיר נראה שהצל משמש כייצוג של הבחירה בדרך וההכרה במרכיביהם, על האור והצללים שבהם.
מילים ולחן- יְהוּדָה פּוליקר
מילים ולחן- חוה אלברשטיין
– וריאציה: שינוי קצב התנועות.
– וריאציה: כל הקבוצה מסתדרת בשתי שורות מקבילות אשר עובדות בו זמנית.
– וריאציה למתקדמים: הילד שמגלם את 'הצל' הולך ומשתחרר מהתלות באחר ומקבל על עצמו את ההובלה. הצל הופך לילד עצמאי והילד השני הופך לצל שלו.
לסיום, שלחו את התלמידים/ות ליום החדש, בהליכה איטית ושקטה, כאשר הם/ן מנסים/ות להתחקות אחר הצל שלהם/ן ולהיות מודעים/ות יותר ויותר לצעדיהם/ן ולגופם/ן.
פיטר פן (Peter Pan), ההילד שמסרב לגדול ולהתבגר, חי בחברת ילדים בארץ 'לעולם לא' והזמן אינו חל עליו- הוא נותר ילד באורח תמידי.
עלילתו של פיטר פן נכתבה בשנת 1911 באנגליה, בגרסת מחזה וכספר. סקירות מוצלחות אודות גלגוליו של הספר- מצויות כאן ו-כאן.
אנו ממליצים לפתוח את המפגש בהזמנה להיכנס למצב של פיטר פן, המאבד את צילו (לא מדובר בדמיון מודרך, אלא בתרגיל התמקמות במרחב של סיפור. במקום עצימת עיניים אפשר להפוך את התרגיל להתנסות תיאטרלית בעיניים פקוחות ובמעגל, לבחירתכם/ן):
עצמו את העיניים ודמיינו את עצמכם/ן קמים בבוקר, מתמתחים, מצחצחים יפה שיניים, פוקחים יפה עיניים מביטים על עצמכם ומגלים שהכל רגיל. הכל הכל שם. הידיים, הרגליים, גם הראש והנמשים והאף והפוני שצריך לגזור. הכל שם. ובכל זאת משהו חסר. אתם מסתכלים טוב. מזיזים יד וגם רגל. הם שם, זה בסדר. ובכל זאת, מה חסר? אתם מסתכלים למעלה למטה, הכל שם. אתם מסתכלים רגע לאחור. היי, זה הצל שלכם! הוא חסר! לאן צל יכול ללכת? מה צל יכול לעשות בלעדיכם/ן? איך אתם/ן מרגישים/ת שם, בלעדיו? לבד? ואולי זה דווקא יותר קליל ככה, בלי שום דבר שמאפיל עליכם/ן בדרך?
אחיכם/ן הקטן דופק בדלת חדר האמבטיה. גם הוא רוצה לצחצח שיניים. גם הוא מאחר לגן. האם תעזו לצאת ככה מהאמבטיה? חסרי צל? האם תספרו לאמא? לאבא? האם תבקשו אישור למורה לחשבון? 'המורה שולה היקרה, בני (או ביתי) איבדו את הצל שלהם/ן ולכן לא הגיעו לבית הספר ולא הכינו שיעורים, עמך הסליחה. הצל לקח איתו את מחברת החשבון, אנו מקווים שתכף ישוב והאמבטיה שלנו תתפנה'…
ואז- הקריאה– בפרק השני של הספר מאבד פיטר פן את הצל שלו ובפרק השלישי חוזר פיטר לחפש אחריו. שני הפרקים האלו הם המומלצים לקריאה (בפתיחת פרק 2 מתוארת ההתנתקות של הצל. לאחר מכן- תיאור מפורט חביב ולא הכרחי על ההערכות ליציאה מהבית של ההורים. אפשר להסתפק בפסקה האחרונה של פרק זה. את הפרק השלישי מומלץ לקרוא מפתיחתו עד שוונדי מסיימת לתפור את הצל בחזרה לגופו של פיטר, המסתיים במילים "הו, הכישרון שלי!").
עם סיום הקריאה אנו מציעים לשלוח את התלמידים/ות להביט סביבם/ן ולבחון: אלו דברים נראים לכם/ן מובנים מאליהם (כמו קיומו של הצל בחיינו), לאילו דברים איננו נוהגים לשים לב? נסו להביט בדברים נוספים שאיננו טורחים 'לראות' ולא יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהם.
הצל הוא אחת הדרכים של יוצרים לתת לאלמנט דו מימדי מאפיינים של עומק.
הוא עשוי להיתפס כנספח טכני ואמצעי ריק, העומד בשולי הדברים החשובים באמת בציור, כזה שתפקידו לגרום לדברים להיראות מציאותיים וזהו.
לפניכם/ן טקסט קצר שניתן לקרוא כפשוטו או להעביר את עיקריו במילותיכם ואז להזמין את התלמידים לגלם את העם, משה והמרגלים במצב הלא פשוט המתואר בבמדבר י"ג- ט"ו (ראו כאן). אנו מציעים להתעכב על רכיבי הצירוף 'סר צילם מעליהם', להרהר בפיוטיות שלו ולאפשר מגוון קריאות תיאטרליות בו- ללא הוספה של "הפירוש האמיתי" (אם יש כזה… ובכל מקרה- פירושים מקובלים לצירוף ניתן למצוא כאן).
כבכל עיסוק בדרמה- אנו מציעים לפתוח בחימום. הפעם כזה שמדמה את ההליכה במדבר (מרחב הכיתה כמדבר). אפשר לתאר את קושי ההליכה, החום הקופח, העייפות, הזכרונות הקשים מהעבדות, מאי הוודאות על סף ים סוף. מקמו את התלמידים/ות בהקשר הסיפורי (איננו מניחים שהם שמעו אי פעם על סיפור המרגלים).
לאט לאט- להגביר את קצב החוויות והתנועה של התלמידים/ות ברחבי הכיתה עד שהם מגיעים לתרגיל עצמו- ולשפת ארץ כנען:
זה סיפור מענין בעצם. הסיפור בגרסתנו המקוצרת כאן- בני ישראל, עם העבדים המשוחרר, הנודד במדבר- כמעט משלים את המסע. כמעט מגיע לארץ ישראל, כמעט חוצה את הירדן- כמעט שם… מכירים את ההרגשה של להיות הכי קרובים למשהו? ככה זה היה. כזה מין כמעט. ברגע האחרון- כשכולם כבר הצליחו לדמיין את הבגדים שלהם מנוערים מאבק הדרכים, את הבתים שלהם עשויים אבן ולא יריעות בד, פורסים שולחן לחבר'ה ולא רק אוכלים מן כל היום- ברגע ההוא, האחרון, שולחים בני ישראל נציג מכל שבט "לתור את ארץ כנען", כלומר: לבחון מה יש בה ומה אין בה. גם זה דבר חשוב. מנהיגי כזה. לתכנן ולצפות ולהיערך למה שיש. משה אפילו מסדר מסלול: "עלו זה בנגב ועליתם את ההר" וגם רושם רשימה של משימות: תבדקו בבקשה- איך הארץ, "שמנה או רזה" (מה זה אומר, לדעתכם?) איך העם היושב שם, חזק או רפה (חלש)? מעט או אולי רב? ואז הם מספרים: תדעו לכם שחוץ מפירות הארץ מיושבת בבני ענקים ובעמים רבים ובנויה חומות ומגדלים. הלך עלינו. שקט. הרבה צעקות וגם הרבה דמעות אחר כך (ואולי סתם הרבה שקט אחר כך?) אנחנו באופן אישי תמיד יותר מפחדים כשאומרים לנו לא לפחד… במיוחד כשמספרים לנו על ענקים. ואתם? האם הייתם נרגעים אילו היו אומרים לכם/ן להירגע כי התפוגג ונעלם צל של מישהו? מה זה אומר בכלל? האם צל יכול להיעלם? איך לדעתכם/ן הגיבו בני ישראל לדברים שאמרו יהושע וכלב על הצל? תוכלו לדמות את השיחה בין כלב ויהושע לשאר העם? אפשר לנסות כמה פעמים בכמה דרכים. הדבר היחיד שאתם/ן מוכרחים/ות להשתמש בו בהצגה הקטנה שלכם/ן ממש כמות שהוא זה המילים של כלב ויהושע: "וְאַתֶׁם אַל- תירְאוּ אֶׁת-עַם הָאָרֶׁץ, כי לַחְמנוּ הם; סָר צלָם מעֲליהֶׁם"
40 ימים תרים- כלומר מסיירים, מטיילים ואולי בכלל מרגלים- נציגי העם בארץ כנען וחוזרים ומספרים, ומדווחים ומתארים וגם מפרשים: הארץ ככה, והעם ככה, והבתים ככה. הם גם מביאים פירות גדולים. כאלה שהעם מתפעל מהם. זה תמיד נחמד שיש פירות.
אומרים שניים מהמרגלים- יהושע וכלב- לכל העם: תנשמו עמוק, חבר'ה. וגם אל תפחדו, טוב? והם מסבירים: הם אולי ענקים שם, אבל תדעו לכם שבכלל "סר צילם" של יושבי הארץ מעליהם, מה שזה לא יהיה. ומזכירים: "ה' איתנו" ושוב אומרים: אל תפחדו.
אפשרות נוספת
בשירה של לאה גולדברג 'אור וצל', מדמה היוצרת את יחסי התלות בין שני גורמי הטבע האלו למשחק ילדים- תופסת. עיון ומערך מצוין אודות שיר זה, על מאפייניו הספרותיים- ניתן למצוא- כאן בעמוד 16.
מתוך המערך אנו מציעים לעשות במפגש הבוקר שימוש בכמה אלמנטים:
זהו. נגענו בצל, חווינו אותו. נמשיג?
צל הוא אזור שבו מוסתר מקור האור הראשי, כך שהוא חשוך יותר בהשוואה לסביבתו. צורת הצל היא כצורת הגוף המואר, בקני מידה משתנים בהתאם למיקום מקור האור ומידת המרחק מן הגוף המואר.
אנו מציעים לפתוח את המפגש בהתנסות ולהשלימה בצפייה בסרט קצר אשר ממחיש את הנושא וממשיג אותו.
הצעת הגשה:
תוכלו ליצור אוסף של הצעות כיתתיות ולהגיש להנהלת בית הספר!