קריאת כיוון
ביחידה זו נעסוק במשמעויות השונות שיכולות להיות למרכוז עבודת הקורבנות, נכיר את המאבק הארוך שהתנהל סביב סוגיה זו לאורך השנים בתקופת בית המקדש הראשון, ונשווה זאת למוסדות נוספים שתפקיד המרכוז הוא חשוב בהם.
עוד על היחידה:
פרק י"ז נושא בחובו שני נושאים מרכזיים (שכל אחד מהם בן שבעה פסוקים): הראשון מִרכוז עבודת הקורבנות, שמשמעותו שאין היתר לשחוט בכל מקום, אלא רק במשכן בלבד. והשני, היחס אל הדם, הכולל את איסור אכילת הדם, כיסוי הדם וכדומה.
ביחידה זו נעסוק בחלק הראשון של הפרק (וביחידה הבאה נעסוק בחלקו השני).
ביחידה זו מובא הפרק בשלמותו, בכדי לתת לילדים הזדמנות לראות את המבנה המיוחד של הפרק (עם הקדמה בת שני פסוקים, ושני חלקים שווים במספר הפסוקים) ובכדי לעורר את השאלה הפרשנית האם יש קשר בין שני חלקי הפרק.
• בריבוי קולות נצפה בסרטון ונדבר על הסיבות לריכוז הפולחן
• ברלוונטיות נדבר על הכותל- מה הופך אותו למקודש, מה עושים בו, המאבק של נשות הכותל והמאבק בהם והחיבור האישי של כל אחד למקום זה.
למורה- מעניין לדעת ש…
מחשבות נוספות בעקבות פרק י"ז / אליסף תל-אור
אחת הדרכים לחלק את פרק י"ז הוא לפתיחה קצרה בת שני פסוקים, ולאחריה שתי פסקאות בנות שבעה פסוקים כל אחת:
הפסקה הראשונה עוסקת במרכזיות של אוהל מועד והקרבת הקורבנות בו בלבד, והפסקה השנייה עוסקת ב"קדושת החיים" שבדם.
ברצוני להציע כאן פרשנות שתאגד את שני חלקי הפרק יחד, ותציע לראות בהם אבן יסוד בספר ויקרא וביחס שלו לעולם החיים אל מול תודעת המוות. לשם כך, נתחיל בהתבוננות בפסקה השנייה, ולאחר מכן מחזור אל הפסקה הראשונה:
בפסוקים י'-ט"ז אנו מוצאים אמירות רבות הקשורות ב"קדושתו" של הדם: הראשונה, איסור אכילת דם- והעונש על אכילת דם. השנייה, תיאור כי הדם הניתן על המזבח הוא המכפר על הנפשות. מצוות כיסוי הדם. הסיבה לציוויים אלו: "כי הדם הוא נפש".
פירוש המילה נפש על-פי האמור במילון של אליעזר בן יהודה היא, היסוד החיוני המחייה את הגוף. כלומר יש איסור לאכול את היסוד החיוני, אצל האדם והבהמה, את הדם מכיוון ששם נמצא עיקר החיות של החיה. ואדם שיעשה כן, ה' יענישו בכך שהוא 'ייתן את פניו' בנפש שלו, כלומר ביסוד החיוני שלו, וכך יגרום למותו. כלומר, יש פה מידה כנגד מידה: מי שפוגע ביסוד החיוני המחייה את היצורים החיים, ה' יעניש אותו באותה המידה.
ציווי זה איננו חדש, הוא מופיע כבר אצל נוח, כאשר אלוהים משנה את החוק שנאמר בגן עדן: "מכל עץ הגן אכל תאכל…" (בראשית ב', טז), ומכלל הן אתה שומע לאו. כיוון שהתיר לו לאכול מעצי הגן, אך לא אמר מחיות הגן, אתה למד: שאסר עליו לאכול מהחיות. ועתה הוא אומר: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט', ג-ד), כלומר, מותר לאדם לאכול חיות, אך אסור לו לאכול את הנפש שלהם, את הדם, את המקור שמחייה את הכל.
מתוך כך אפשר גם להבין את מצוות כיסוי הדם. שכן הדם הוא המקור לחייה של החיה שזה עתה נשחטה, ואין זה ראוי כי הנפש, הדם, תהיה שפוכה בזויה על הארץ. מעבר לכך ניתן לראות את כיסוי הדם כחזרה של החיה מהמקום ממנו היא נלקחה, כמו שמספרת התורה: "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים…" (בראשית ב', יט). כלומר כשם החיה נוצרה כביכול מהאדמה, כך כאשר האדם שופך את דמה, עליו לכסות את הדם באדמה, ובכך להשיב את יסוד החיות שניתן לאותה חיה למקורו, כביכול.
סוף החלק שהוא גם סוף הפרשייה, איננו קשור ישירות לדם. בשני הפסוקים האחרונים התורה חוזרת על איסור אכילת נבלה. ע"פ הסבר בו צעדנו עד כה, ניתן להסביר גם את החלק האחרון בפרשייה: הסיבה לכך שאסור לאכול נבלה, והסיבה שדבר זה מוזכר דווקא פה היא, שאצל הנבלה האדם איננו שוחט אותה, וממילא גם לא מכסה את הדם ששפך. העדר הפרקטיקה של הדם, ובעצם העדרה של תחושת החיבור והשייכות בינו ובין החיה, איננה יכולה להתיר לאדם את אכילתה.
רואים אפוא, כי אצל נוח הציווי הוא לא לאכול את הדם. אך פה התורה מוסיפה קומה נוספת, לא די שהאדם לא יאכל את הדם, על האדם להחזיר את הדם למקום ממנו הוא בא, ורק לאחר שעשה זאת, ובכך נקשר אל החיה, הוא יכול לאוכלה. אך אם לא עשה זאת, כמו למשל במקרה של נבלה אסור לו לאוכלה.
בדרך זו ניתן גם להסביר את החלק הראשון של פרק זה:
האיסור לשחוט מחוץ למשכן נובע מכך, שרק במשכן ניתן לשחוט שלא בכדי לאכול, ורק במשכן אפשר לשחוט ולא לכסות את הדם באדמה, אלא לתת אותו על המזבח. כל שחיטה שהיא מחוץ למשכן, והיא לא לצורכי האכילה של האדם נחשבת כרצח. וכך כותבת זאת התורה "…ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קורבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".
אמירה רדיקלית זו של התורה נועדה למנוע מכשול בשל חוסר הבנה בדבר הקורבנות והדם ומשמעותם:. האדם יכול להבין שלא כראוי כי הכפרה שלו היא דם תחת דם. כלומר נתינת מקור חיות אחר לאלהים תחת מקור החיות שלו. ולכן התורה מציינת מפורשות, כי קורבן מחוץ למשכן הוא רצח. רק הכהן ורק במשכן- יכולים להפוך את הרצח של בעלי החיים למצווה, לדבר בעל משמעות ולא לפגיעה מוסרית בעולם החי.
הטומאה, זו הגופנית וזו המוסרית, כרוכה בתודעת מוות. בעוד שהטומאה הגופנית יוצרת אצל האדם תודעה של מוות, ולפיכך היא מצריכה אותו להיטהר, החטאים, אינם יכולים ליצור תודעה של מוות אצל האדם, שכן האדם שעשה אותם לא ראה במעשיו אלו קשר למוות. האדם החוטא, איננו רואה בחטאו פעולה המאדירה את המוות על פני החיים, אלא עבירה על אחת ממצוותיו של אלוהים. אך, התפיסה של עולם הכהונה, של עולם החיים במשכן, היא שכל חטא הרי שהוא גורר עמו מוות. לכן על המשכן יש לכפר, כדי להסיר את המוות, ולחבר חזרה את החיים. האדם החוטא, כמו האדם הבא בטומאתו אל המשכן, מערב מוות בעולם החיים. בכך הוא פוגע בקדושת החיים שבמשכן ולכן הוא צריך להביא קורבן ולכפר-לטהר על המוות שהובא בבית החיים. דם הקורבן, הניתן על כלי המקדש, בא להסיר את הטומאה מהמקום הטהור, להשיב את המוות מפני החיים; הקורבן נועד כדי להשיב את החיים אל המשכן אשר נטמא כי בא עליו צל המוות.
אך, בכל זאת, כאשר אדם מישראל רואה את הדם מהחיה השחוטה, תודעתו היא תודעת מוות ולא חיים. לכן אין האדם מישראל יכול לטהר את המשכן ולהשיב את החיבור בין המשכן והחיים, זאת יכולים לעשות רק הכהנים, ולכן גם בעוד שהאדם מישראל יכול לשחוט את קורבנו, אין הוא יכול לעשות את העבודות הקשורות בדם, אותן יכולים לבצע אך ורק הכוהנים.
פרשייה זו אם כן, מנסה ללכת על שביל הזהב, מחד גיסא היא אוסרת כל שחיטה מחוץ לבית החיים, המשכן וכך גם אוסרת קבלת דם בידי ישראל. כל קורבן שנשחט מחוץ למשכן אף נחשב לרצח מפני שתודעת האדם בראותו את דם הנשפך על הארץ היא תודעת מוות (ולכן גם מצווה האדם לכסות את הדם לאחר שחיטת חיה לשם אכילה וכדומה).
אך מאידך, התורה מודעת לכך שהדם יכול ליצור תודעת חיים ולשם כך היא יוצרת את המשכן, בית החיים, ואת הכהנים, אשר תודעתם היא של חיים יותר מאשר של מוות. בכך היא מנסה לתת לאדם הרואה דם תודעה חדשה, תודעה של חיים. המתח הזה, בין החיים שבדם, ובין המוות שבדם, הוא המתח עליו בונה התורה את כל פרשיית הקורבנות. היא אוסרת קורבנות מחוץ לבית החיים, היא אוסרת אכילת דם ומחייבת את כיסוי הדם ויחד עם זאת היא רואה בדם חיים המחטאים את המשכן שנטמא מתודעת המוות, ויכול להשיבו אל החיים. לשם כך היא יוצרת את מעמד הכהונה, אנשים שתודעת הדם שלהם היא של חיים ולא של מוות. ורק הם בעולם החיים – הוא המשכן- יכולים להעלות את הדם מן המוות אל החיים בחזרה.
טקסט מרכזי
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר:
(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.
(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם.
(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.
(ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח.
(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.
(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.
(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.
(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.
(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.
(טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
קריאה יחפה
📝 את הפרק ניתן לחלק לשלושה חלקים מרכזיים. תנו כותרת לכל אחד מהחלקים:
- פסוקים א-ב:
- פסוקים ג-ט:
- פסוקים י-ט"ז:
מרכוז עבודת הקורבנות (פסוקים ג-ט)
(היחידה הבאה תעסוק בחלק השני של הפרק- הדם)
💬 שאלות הבנה
- במה עוסקים הפסוקים הראשונים?
- היכן מותר להקריב קורבנות על פי פסוקים אלו, והיכן אסור?
- מדוע?
- כיצד אתם מבינים את משמעות הביטוי המופיע בפסוק ד: " דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ"?
- מה עונשו של אדם שלא יעשה זאת?
- מה הסיבה על פי הפסוקים לכך שמותר להקריב קורבנות רק באוהל מועד?
- האם מותר לשחוט בהמה שלא לצורך קרבן במקום שאינו אהל מועד?
ריבוי קולות
הסיבות למרכוז הפולחן
💬 מלבד הסיבה הכתובה בפסוקים, יכולות להיות סיבות נוספות לציווי של התורה להקריב אך ורק באוהל מועד (או לאחר מכן בבית המקדש בירושלים). מה לדעתכם יכולות להיות הסיבות לדבר?
סיבות שונות יכולות להיות לציווי התורה לרכז את הקורבנות באוהל מועד בלבד, ולא להקריב במקומות אחרים. לפניכם סרטון העוסק בנושא זה ומתאר אותו, תוך שהוא מונה לפחות שלוש סיבות לביטול הבמות וציווי לרכז את עבודת הפולחן במקום אחד:
- אחדות
- צמצום הפולחן
- חיזוק המעמד של המקום המקודש (המשכן, או בית המקדש בירושלים)
שימו לב, הסרטון מתייחס לפרשיות אחרות מן המקרא, המתארת את פועלם של המלכים חזקיהו ויאשיהו שפעלו במטרה לבטל את הבמות (המזבחות שהיו פזורים ברחבי הארץ ועליהם הקריבו קורבנות) ולחייב את כולם להקריב רק במקום אחד (ממש כמו שמתואר בפרק שלנו). אין מטרה שהתלמידים יעקבו אחרי ההתפתחות ההיסטורית, אלא אחרי המשמעויות השונות שיכולות להיות לעניין.
צפו בסרטון שלפניכם, ומצאו כמה שיותר סיבות שמופיעות בו לעניין זה:
- מהם הסיבות המוזכרות בסרטון, והמבארות את הסיבה לריכוז עבודת הקורבנות במקום אחד?
- האם סיבות אלו מוזכרות בפסוקי התורה של הפרק שלנו?
- איזה מהסיבות היא המשמעותית ביותר לדעתכם?
- מה הן החסרונות של "מריכוז" עבודת הקורבנות?
- חשבו, באילו אנשים דבר זה "פוגע"?
רלוונטיות
הכותל המערבי
בדרך כלל כאשר עוסקים במשמעותו של הכותל המערבי, מדברים על כותל הדמעות, על המקום שאליו הגיעו לאורך אלפיים שנות גלות יהודים מכל תפוצות העולם בכדי להתפלל, על המקום שעליו חלמו דורות רבים, ואליו הגיעו במלחמת ששת הימים כוחות הצנחנים והגשימו את חלום הדורות.
אך, לצערנו, אנו איננו חיים בעולם מושלם, ואותו הכותל גם נמצא לא אחת במוקד הסכסוך, הריבים והמדון הקיימים בין חלקי העם (מבלי להרחיב זאת אף למעגלים רחבים יותר שבין ישראל לעמים).
כמו כן, הכותל, כמו כל מקום או חפץ מקודש, עשוי להפוך מכלי שרת לעבודת אלוהים, לעבודת האלוהים עצמה, ובכך להפוך, חלילה, לעבודת אלילים.
לפניכם שני סרטונים העוסקים בשני ההיבטים הללו של הכותל.
הראשון מציף את השאלה: האם עדיין המקום המקודש, הכותל המערבי, מהווה גורם מאחד בקרב עם ישראל (שכן זהו אחד הטעמים למרכוז הפולחן כפי שראינו), או שמא הוא נעשה לגורם מפלג ומעורר שנאה
והשני, מעורר את השאלה: האם עדיין המקום המקודש, הכותל המערבי, מצמצם את הפולחן (שכן זהו אחד הטעמים למרכוז הפולחן כפי שראינו) או שמא הוא דווקא מגביר ומעצים אותו? והאם דבר זה הוא חיובי או שלילי?
כתבה- המאבק של נשות הכותל והמאבק כנגדן:
💬שאלות
- האם ביקרתם בכותל? מה הרגשתם כשהייתם שם?
- כיצד לדעתכם צריכה להראות התפילה בכותל?
- לפני שציפתם בסרטון, האם חשבתם שהכותל המערבי מהווה מוקד לאחדות בקרב העם?
- האם דעתכם השתנתה בעקבות הסרטון? מדוע?
- מה ניתן לעשות בכדי שבכותל תהיה אווירה טובה יותר של אחדות ופחות ריב או שנאה?
הצעה לפעילות:
📝אפשר לחלק את הכיתה לקבוצות וכל קבוצה תייצג עמדה (נשות הכותל, רב הכותל, יהודים חרדים, יהודי התפוצות) ולערוך בית משפט כיתתי שבסופו על הכיתה להכריע בסוגיית התפילה בכותל.
- מה דעתכם על המנהג של הנחת פתקים בכותל המערבי?
- מה חשבתם על ההתנהגות של הדמויות בסרטון, ביחס לפתקים שהם שמו בכותל?
- האם מנהג זה מתאים לרעיון "צמצום הפולחן" או שהוא דווקא מגביר אותו?
- האם לדעתכם צריכים להיות גבולות כלשהם ביחס לאותם הדברים שכותבים ב"פתקים" ששמים בכותל? מדוע?
ליחידה הקודמת
