ביחידה זו נלמד עם התלמידים את ראשיתו של פרק כ- העוסק ב"קורבן המולך". קורבן המולך (על פי רוב הדעות) נקרא כך על שם האליל שלו היו מקריבים את הקורבן שכינויו היה "מולך". קורבן זה הוא קורבן מזעזע, של הקרבת אדם, ולא סתם אדם אלא של ילדיו של בעל הקורבן.
נושא זה הוא נושא רגיש מאוד, ויכול לזעזע את התלמידים. ולכן צריך לשקול האם להעביר את היחידה, ובאם כן- לעשות זאת ברגישות ולהדגיש בפניהם את הריחוק של הרעיונות האלו ממציאות החיים שלנו כיום, וכמובן מהערכים שאנו מאמינים בהם.
• בקריאה יחפה ייחשפו התלמידים למושג "עבודת המולך".
• בריבוי קולות נדון עם התלמידים בסיבות של התורה להדגיש דווקא את האיסור הזה, ולהעמיד אותו כאחד מהאיסורים החמורים ביותר שיש להימנע מהם, ושאלמלא יעשו כן בני ישראל "תקיא" אותם הארץ. כמו כן, נדון בשאלת היחס שבין חוק זה, כמו גם חוקי-מוסר נוספים המופיעים בתורה לבין המוסר המערבי: ההומניזם.
• ברלוונטיות נחזור עם התלמידים אל סיפור "עקדת יצחק" מספר בראשית, וממנו נלמד על המהפכה שהתחוללה בעולם בתחום זה, שהמסורת היהודית בכלל ועקדת יצחק בפרט היוו חלק מאותה מהפכה.
• בהרחבה נדון בהיבט המוסרי של פרק זה וביחס בין המוסר המקראי להומניזם.
למורה- מעניין לדעת ש…
בשפה העברית, הביטוי: "לעבוד למולך" הורחב מההקשר המקורי שלו – של קורבן אדם לאלילים, אלא הקשר כללי של אדם הפועל ומשקיע מאמצים רבים בכיוון שלילי.
*בכיתות שבהן יש חשש שהמילים הבאות בפסוק יעוררו הפרעות שונות של התלמידים, ועל כן יש העדפה להימנע מכך – אפשר לעצור את הקריאה בנקודה זו.
מולך הוא כינוי לאליל מתקופת המקרא, ויש הטוענים שזהו כינו לפולחן שהיו עושים לפני אותו אליל.
למורה-
*למורה: החלק הבא, כפי שכתוב בקריאת הכיוון של היחידה, עוסק בעקידת יצחק. כך שאם התלמידים מעלים את הסיפור הזה בעקבות השאלה המובאת כאן, אפשר לעבור ולדון איתם באריכות בעניין כפי שמוצע ב"רלוונטיות" של יחידה זו.
למורה-
התשובה לשאלה האחרונה היא מורכבת. מצד אחד, בסיפורים מקראיים מתקופת הנביאים אנו מוצאים שתופעה זו עדיין הייתה קיימת, ואנשים גם מקרב עם ישראל הקריבו את ילדיהם למולך (אחד התיאורים הוא על הקרבת הילדים בגיא בן הינום).
מצד שני, בסופו של דבר היהדות וגם התרבויות הקרובות אליה והעולם המערבי שצמח בין היתר מהשילוב שבין העולם ההלניסטי והנוצרי (שיצא מתוך היהדות) – הצליחו לנער מעליהם כליל את המעשה הנפשע הזה.
למורה-
"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה', אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ…"
כלומר, מתוך פסוקים אלו, אפשר לראות בתהליך כיבוש הארץ בידי בני ישראל, תהליך שעיקרו הקאת ועקירת הדרך הנוראית של עבוד המולך (ואולי מעשים בלתי מוסריים נוספים), דבר שעלול יהיה לקרות גם לבני ישראל אם ילכו באותה הדרך.
חשוב להדגיש בפני התלמידים בימינו, בין היתר הודות לתורה, אין בתרבויות שמקיפות אותנו – קורבנות אדם, ובוודאי שלא קורבנות של ילדים. אמנם יש פגיעות שונות בילדים, בחלשים וכדומה- אך אין זה חלק מהותי מעבודת הרוחנית של דת זו או אחרת (למעט כתות שוליות ביותר, שמרגע שנודע עליהם לרשויות- נעצרים אנשיהם ונשפטים על כך).
למורה- המשך הסבר
חשוב לומר זאת כדי להציג בפניהם עד כמה השתנתה לטובה מציאות החיים בתרבויות הסובבות אותנו מבחינה מוסרית.
הדגשה זו חשובה פעמיים: ראשית, בכדי להדגים לתלמידים את רעיון ההתפתחות של העולם מבחינה מוסרית, ואת הרעיון לפיו בכוחה של המסורת היהודית להיות רלוונטית לא רק עבור עם ישראל, אלא עבור העולם כולו.
ושנית, בכדי להסיר דאגה מליבם, ולהרחיק את החשש שיכול ליצור רעיון "קורבן המולך" אצל הילדים, באמצעות האמירה שדבר זה כבר בטל ועבר מן העולם.
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי; וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".
(בראשית, כ"ב א-יג)
כתוספת והעשרה לחלק בריבוי קולות, אנו מציעים דיון בשאלת היחס שבין חוקי המקרא ותפיסת העולם המוסרית של ההומניזם.
המטרה בדיון זה היא מצד אחד להציג את הקול המשמעותי שרואה את השפעתם של חוקי המקרא על המוסר המערבי, וכתשתית להומניזם, אך מצד שני להצביע גם על ההבדלים שבין שתי תפיסות העולם.
יש התנגדותה של התורה ל"עבודת המולך" וההצלחה שלה לעקור בסופו של דבר את המנהג הזה מן העולם (לצד כנראה תהליכים נוספים שהובילו לתוצאה זו) הוכחה נוספת לכך שהמקרא הוא הומני (עמדה מוסרית הרואה את ערך חיי האדם במרכז תפיסת העולם), וכי המוסר המערבי-אירופאי, שכביכול התפתח מתפיסות העולם של היוונים, הרומאים ומאוחר יותר הוגי הדעות שקמו במערב אירופה, צמח במידה רבה גם מתוך אותם עקרונות מוסריים שנקבעו במקרא.
"… ומכאן נתייחד למוסר מקומו המרכזי במקרא כולו. לפיכך השפיע המקרא השפעה מכרעת על עיצובו של המוסר בתרבות עמי אירופה בכלל: בין במישרין, ובין בעקיפין, על ידי הוראת המוסר שנתפתחה על יסודות מקראיים בספרים החיצוניים ובברית החדשה".
(אנציקלופדיה מקראית, ערך- מוסר, עמ' 728)
מצד שני, ישנם הוגים, שמתנגדים לחיבור זה, וטוענים שגם אם בפועל חוקי המוסר וחוקי התורה דומים (למשל שניהם מתנגדים לעבודת המולך) – אין זה אומר שתפיסת העולם שלהם באמת קרובה זו לזו. וזאת משום שאי אפשר לראות בחוקי המקרא יסוד להומניזם (עמדה מוסרית הרואה את ערך חיי האדם במרכז תפיסת העולם), שכן במקרא אלוהים הוא שניצב במרכז תפיסת העולם, ולא האדם.
"יהודים- במידה שחונכו ממקורות היהדות והודרכו על ידי היהדות – נאבקו ומתו על קידוש השם ומעולם לא נאבקו ולא מתו על קידוש האדם. כל יחסי-אנוש אינם נידונים ביהדות אלא מבחינת מעמדו של האדם לפני ה', ולא מבחינת ערך האדם מצד עצמו. לאחר ריקונה של היהדות מתכנה וממשמעותה הדתיים הספציפיים, אי אפשר לדלות ממנה הנחיה לחינוך האדם ולעיצוב דמותו. לפיכך… החדרת ערכים אנושיים = הומניסטיים איננה אפשרית על ידי חינוך ממקורות היהדות. החדרת ערכים "יהודיים" אינה אלא חינוך לתורה ולמצוות".
(ישעיהו ליבוביץ', "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 304)
אחת הדוגמאות שבדרך כלל מציגים בהקשר זה, היא השבת. השבת היא חידוש של המקרא, ובסופו של דבר היא הפכה להיות נחלת המוסר של העולם המערבי כולו, שמאפשר יום חופש אחד בשבוע לכל העובדים. דבר שלמשל, ברומא, הייתה לו התנגדות, ונתפס על ידי אנשי הרוח באותם הימים- כעצלות.