קריאת כיוון
יחידה זו עוסקת בספירת העומר ובחג השבועות, כפי שאלו מתוארים בפרשיית המועדות בספר ויקרא.
מכיוון שבפסוקי התורה עצמם, אין עיסוק נרחב בחג השבועות, גם יחידה זו אינה מתקדמת בנושא זה. וכדאי בקריאה עם התלמידים להפנות את תשומת ליבם לכך שחג מתן תורה, אינו מוזכר בתורה ביחס לחג השבועות, וזוהי קומה שנוספה ליום זה בתקופה מאוחרת יותר (לקריאה נוספת בעניין זה- ראו את ה"תוספתא" של יחידה זו).
את היחידה הזו כדאי ללמד בימי ספירת העומר או לקראת חג השבועות, ולא על פי הרצף של ספר ויקרא.
• בקריאה יחפה נדון במרכיביה של מצוות הנפת העומר וספירת חמישים הימים עד לחג השבועות, ונתעכב על השאלות: מהו העומר? מאימתי צריכים בני ישראל לקיים את מצוות הנפת העומר? מה הכוונה "ממחרת השבת"? ומהי המצוות שמלוות את הימים הללו, מלבד הנפת העומר?
• בריבוי קולות נציג את המחלוקת שהתעוררה בין הפרושים (חז"ל) לבין הצדוקים" במשמעותן של המילים "ממחרת השבת", בהשלכה של מחלוקת זו על התאריך בו יחול חג השבועות, ובטקס שעיצבו חכמים להנפת העומר בעקבות מחלוקת זו.
• ברלוונטיות נצפה בסרטונים המתעדים את טקס העומר שנערך בימינו בקיבוצים ובמושבים חקלאיים, ולמולם נעלה את שאלת הרלוונטיות של חגיגות מסוג זה עבור מרבית האנשים בימינו, שאינם חקלאים. ובהמשך לשאלה זו, נתאר בקצרה את הרובד שנוסף לשבועות וספירת העומר- כחג מתן תורה וכתהליך לקראתו, ונבקש מהתלמידים לחשוב בה הם יכולים להיבנות בימים אלו, לקראת חג מתן תורה.
• בהרחבה יובא מאמר קצר (ברמת המורים) אודות חג השבועות – כיצד הפך חג זה מהחג המופיע בתורה כחג חקלאי, לחג המוכר כיום כחג היסטורי החוזר ומזכיר את השבועה והברית שבין עם ישראל ואלוהיו.
למורה- מעניין לדעת ש…
חג השָׁבוּעוֹת או חג השְׁבוּעוֹת- חג חקלאי או חג דתי:
רבים מהחגים במעגל השנה העברי הם חגים חקלאיים. אך מלבד היותם ימי חג חקלאיים לרבים מאותם ימים ישנו גם הסבר היסטורי אשר ניתן לחג פעמים עוד מראשית ציוויו ופעמים במהלך מאות השנים בהן התעצב לוח השנה העברי.
אף בחג השבועות חל תהליך דומה. המעין בפסוקי המקרא נוכח כי המשמעות היחידה הנאמרת בצורה מפורשת לגבי חג השבעות הינה חג חקלאי- המבטא את השמחה שביבול האדמה. אך עם חלוף השנים, ובעיקר עם עזיבת עבודת האדמה בארץ ישראל צורף לחג השבועות שם נוסף: חג מתן תורה. הקישור שבין השניים איננו פרי הדמיון- שכן מתן תורה, על-פי המסופר בספר שמות, אכן היה בראשית החודש השלישי- הוא חודש סיוון, אך אין במקרא איזכור לכך שישנו קשר בין החג ובין המאורע ההיסטורי. רק לאחר שנות דור התחברו להם שני הדברים יחד לחג אחד: חג הביכורים וחג מתן תורה. (המשך בהרחבה)
טקסט מרכזי
ויקרא, כ"ג, ט-כב
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן…
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם- וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה…
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם- לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".
עומר- אלומת שיבולים שאסופות יחד לאחר שנקצרו.
קריאה יחפה
"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ…"-
💬 מאימתי צריכים בני ישראל לשמור את החגים המוזכרים בפסוקים אלו?
חכמים מפרשים שמצוות העומר היא מצווה התלויה בארץ, ואינה נהוגה בחוץ לארץ.
💬 שאלות הבנה
- האם זו ההבנה היחידה מהפסוקים?
- כיצד עוד ניתן להבין את הדברים?
- מה ההיגיון בדבריהם של חכמים?
"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר…"-
📝 עיינו במילון – מהו "עומר"?
- מה עושה הכוהן עם העומר שמובא אליו?
- מה מטרתה של הנפה זו בעיניכם?
"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת…"-
💬 שאלות הבנה
- על איזו שבת מדובר?
- חזרו אל פסוקים ד-ח, שהפסוקים שלפנינו באים מיד לאחריהם. האם הם עוזרים לכם לפענח על איזו "שבת" מדובר?
- האם הכוונה היא לשבת ממש, או לחג כלשהו? הסבירו.
"שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"-
- כמה זמן נמשכת הספירה מ"מחרת השבת"?
- מה בא בסופה של ספירה זו?
תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם… וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם…"-
💬 שאלות הבנה
- איזה חג נחגג בסוף ספירת חמישים הימים?
- מה המצווה המיוחדת של חג זה?
- מה הסיבה לחג זה?
- האם יש סיבות נוספות שאתם מכירים לחג זה שאינן מוזכרות בפסוקים אלו?
- כיצד אתם מסבירים זאת?
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם…"-
- מהן המצוות שמלוות את תקופת הקציר?
- מה תכליתן של מצוות אלו?
📝 כסיכום של חלק זה, מומלץ לצפות בסרטון הראשון בסדרת הסרטונים הקצרים שהפיקו בערות הראשון על ספירת העומר:
ריבוי קולות
"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת…"-
📝 צפו בסרטון לפניכם, המתאר את המחלוקת שהתעוררה בין הפרושים (חז"ל) והצדוקים, בנוגע לשאלת משמעות "השבת" המוזכרת בפסוקים שלפנינו.
בסוף ימי בית שני ובתקופת המשנה התעוררה מחלוקת בין הפרושים (חז"ל) לבין הצדוקים (על הצדוקים תוכלו לקרוא ב"הרחבה") בשאלת משמעותם של המילים: "ממחרת השבת" שלפנינו.
הצדוקים פרשו את המילה שבת – כשבת הראשונה שחלה לאחר חג הפסח.
ואילו הפרושים (חז"ל) פירשו את המילה שבת – כחג הראשון של פסח.
מכיוון שכך, אצל הצדוקים חג השבועות, שבא לאחר ספירת חמישי ימי העומר, נותר ללא תאריך קבוע, ובכל שנה הוא יצא בתאריך מעט שונה (שכן הפער בין חג הפסח לשבת שאחריו, משתנה משנה לשנה).
ואילו אצל הפרושים (חז"ל) נוצר תאריך קבוע לחג השבועות, חמישים יום לאחר (כפי שאנו מציינים כיום).
💬 שאלות
- איזה מהפרשנויות למילה "שבת" היא בעיניכם הקרובה יותר לפשט? עמדתם של הפרושים (חז"ל) או של הצדוקים? מדוע?
- מה ההיגיון בבחירה של כל אחת מהקבוצות לפרש בדרך שפירשה (התייחסו גם לשאלת הקביעה של חג השבועות בתאריך, או להותיר אותו נע ונד).
מחלוקת זו של הפרושים (חז"ל) והצדוקים גרמה לכך שטקס קצירת העומר הפך להיות טקס משמעותי עוד יותר ממה שהיה בתחילה, כשחלקים מסויימים בתוכו מדגישים את הפרשנות הפרושית (החז"לית) בניגוד לזו הצדוקית, כפי שאפשר ללמוד מהמשנה המצוטט כאן:
📝 קראו את המשנה המחיזו עם התלמידים את תיאור הנפת העומר כפי שהוא מתואר.
כיצד הן עושין?
שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב
ועושין אותן כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור
כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם
כדי שיהא נקצר בעסק גדול
כיון שהחשיכה
אומר להן: "בא השמש?"
אומרים: "הין".
"בא השמש?"
אומרים: "הין".
"מגל זו?"
אומרים: "הין".
"מגל זו?"
אומרים: "הין".
"קופה זו?"
אומרים: "הין".
"קופה זו?"
אומרים: "הין".
בשבת אומר להן: "שבת זו?"
אומרים: "הין".
"שבת זו?"
אומרים: "הין".
"אקצור?"
והם אומרים לו: "קצור".
"אקצור?"
והם אומרים לו: "קצור".
שלש פעמים על כל דבר ודבר
והן אומרים לו הין הין הין.
כל כך למה?
מפני הבייתוסים (צדוקים) שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.
(משנה, מסכת מנחות, פרק י, משנה ג)
רלוונטיות
שבועות בציונות
בימי ראשית הציונות הנהיגו בקיבוצים לחגוג את הנפת העומר ברוב עם ובהדרת מלך, כאשר מוקד החגיגה היה כמובן מעשי ידי האדם, ולא טקס דתי המופנה כלפי אלוהים:
גם בימינו, בקיבוצים ובמושבים חקלאיים ברחבי הארץ חוגגים את הנפת העומר ברוב עם והדרת מלך, כפי שתוכלו לראות בסרטונים שלפניכם:
💬שאלות
- מרביתנו איננו חקלאיים. לאור עובדה זו, האם טקסים אלו: החל מהנפת העומר ועד לחג השבועות החקלאי- רלוונטיים בעבורנו?
- מה לדעתכם עלינו לעשות עם מצב זה? האם עלינו לנסות להתאמץ ולהתחבר מחדש לאדמה, או לנסות למצוא משמעות אחרת לימים האלו, או שפשוט להשאיר את המצב כמו שהוא?
- מה אם כן המשמעות של ימים אלו בעבורכם?
במרוצת הדורות, בין היתר בגלל שמרבית היהודים כבר לא היו חקלאיים, קבלו ימים אלו משמעות אחרת: חג השבועות הפך להיות חג מתן תורה, והספירה שבין חג הפסח ושבועות הפכה להיות מעין סולם שמוביל מחג החירות, חג הפסח – אל חג השבועות, חג מתן תורה, וכל יום בספירה נועד להוות עוד קומה בבניין האישיות של האדם לקראת מתן תורה.
💬שאלות
- מה היתרון ביצירתה של ספירה מעין זו, לקראת חג מתן תורה?
- מה היא מייצרת בנפשו של האדם שסופר אותה?
- האם הייתם רוצים גם אתם לקחת חלק בספירה זו ובתהליך הבניה והתיקון האישי לקראת שבועות?
📝 הקדישו בכל יום, דקה-שתים, לא רק לספירה הימים שבין פסח לשבועות, אלא גם לשאלה במה אתם יכולים להשתפר, להשתנות ולהיבנות.
הרחבה
חג השָׁבוּעוֹת או חג השְׁבוּעוֹת- חג חקלאי או חג דתי:
רבים מהחגים במעגל השנה העברי הם חגים חקלאיים. אך מלבד היותם ימי חג חקלאיים לרבים מאותם ימים ישנו גם הסבר היסטורי אשר ניתן לחג פעמים עוד מראשית ציוויו ופעמים במהלך מאות השנים בהן התעצב לוח השנה העברי.
אף בחג השבועות חל תהליך דומה. המעין בפסוקי המקרא נוכח כי המשמעות היחידה הנאמרת בצורה מפורשת לגבי חג השבעות הינה חג חקלאי- המבטא את השמחה שביבול האדמה. אך עם חלוף השנים, ובעיקר עם עזיבת עבודת האדמה בארץ ישראל צורף לחג השבועות שם נוסף: חג מתן תורה. הקישור שבין השניים איננו פרי הדמיון- שכן מתן תורה, על-פי המסופר בספר שמות, אכן היה בראשית החודש השלישי- הוא חודש סיוון, אך אין במקרא איזכור לכך שישנו קשר בין החג ובין המאורע ההיסטורי. רק לאחר שנות דור התחברו להם שני הדברים יחד לחג אחד: חג הביכורים וחג מתן תורה.
המשמעויות השונות שניתנו לחג ברבות השנים משתקפות גם בדרך הקריאה והמשמעות של המילה "שָׁבֻעֹת". שכן בתורה נאמר:
" וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" ( שמות ל"ד,כ"ב)
על פי הניקוד שהצמידה המסורה למילה "שָׁבֻעֹת", ועל פי ההקשר, הכוונה היא לשבעת השבועות שסופרים "ממחרת השבת", כפי שנאמר בתורה:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם… מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת (שבועות) תְּמִימֹת". (ויקרא כ"ג,ט"ז-י"ז)
ואולם התורה, כפי שהיא מופיעה בספר התורה איננה מנוקדת, ולכן ניתן לפרש את המילה שבועות- בפני האופנים שונים: מחד- מלשון שבוע, כפי שנכתב לעיל, ומאידך- מלשון שבועה. ואכן, במהלך תולדות ימי ישראל חגגו את חג השבועות בדרכים שונות: הן בשמחת הנפת העומר במשך חמישים יום מחג הפסח ועד חג השבועות, והן כחג בו מחדשים את השבועה והברית שנכרתה בין עם ישראל ואלוהיו. כפי שאנו יכולים ללמוד ממספר סיפורים מן המקרא.
תיאור זה של חג הביכורים, אשר מתחיל בראשית החודש השלישי (בחג השבועות) ומסתיים בחודש השביעי (בחג הסוכות) מתואר בימי מלכותו של המלך חיזקיה (סוף תקופת בית המקדש הראשון) בספר דברי הימים:
"וְכִפְרֹץ הַדָּבָר, הִרְבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה; וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה, גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַה' אֱלֹהֵיהֶם- הֵבִיאוּ, וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת.
בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִשִׁי הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת, לְיִסּוֹד; וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כִּלּוּ. וַיָּבֹאוּ יְחִזְקִיָּהוּ וְהַשָּׂרִים וַיִּרְאוּ אֶת-הָעֲרֵמוֹת; וַיְבָרְכוּ אֶת-ה' וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". (דברי הימים ב', ל"א, ד'-ח')
ואולם, במקביל לחג הביכורים שנשמר בתקופת בית המקדש הראשון הלך והתפתח מנהג נוסף סביב העלייה לבית המקדש. על פי המתואר בספר דברי הימים, בחודש השלישי, באותו הזמן בו החלו להביא ביכורים מיבול האדמה, היו העולים לרגל מתכנסים בבית המקדש ועורכים טקס אשר איננו קשור להבאת הביכורים ולעבודת האדמה. טקס אשר קולותיו מזכירים את מעמד הר סיני, ומטרתו לחדש ובו את השבועה שנכרתה במעמד הר-סיני בקול גדול ובתרועה:
"וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי, לִשְׁנַת חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, לְמַלְכוּת אָסָא. וַיִּזְבְּחוּ לַה' בַּיּוֹם הַהוּא, מִן-הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ: בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת, וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים. וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית–לִדְרוֹשׁ, אֶת-ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: בְּכָל-לְבָבָם, וּבְכָל-נַפְשָׁם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, יוּמָת–לְמִן-קָטֹן, וְעַד-גָּדוֹל, לְמֵאִישׁ, וְעַד-אִשָּׁה. וַיִּשָּׁבְעוּ, לַה', בְּקוֹל גָּדוֹל, וּבִתְרוּעָה–וּבַחֲצֹצְרוֹת, וּבְשׁוֹפָרוֹת. וַיִּשְׂמְחוּ כָל-יְהוּדָה עַל-הַשְּׁבוּעָה, כִּי בְכָל-לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ, וּבְכָל-רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ, וַיִּמָּצֵא לָהֶם; וַיָּנַח ה' לָהֶם, מִסָּבִיב". (דברי הימים ב', ט"ו, יד- ט"ו)
על פי מקורות שונים אנו יכולים ללמוד כי בימי בית המקדש השני נשתמרו שני טקסים אלו זה לצד זה. מצד אחד טקס הבאת הביכורים והשמחה ביבול האדמה, ומצד שני טקס חידוש הברית של מעמד הר סיני. עדות להבאת הביכורים שהונהגה בימי בית שני אנו מוצאים במסכת ביכורים העוסקת בנושא זה בהרחבה, ואף מתארת באופן מדוייק מדוקדק כיצד היו נערכים לקראת העלאת הביכורים אל בית המקדש, מרגע קטיפת היבול בשדה ועד להבאתו לפני הכהן בבית המקדש:
כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; וקושרן בגמי ואומר, הרי אלו ביכורים. רבי שמעון אומר, אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים, מאחר שיתלשו מן הקרקע.
כיצד מעלים את הביכורים? כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד; ובאין ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים, היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא,ה).
הקרובים מביאין תאנים וענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו; והחליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את ביכוריהן. והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם; לפי כבוד הנכנסין, היו יוצאין. וכל בעלי אומנייות שבירושלים עומדין לפניהם, ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום.
החליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. ודיברו הלויים בשיר, "ארוממך ה', כי דיליתני; ולא שימחת אויביי, לי".
(מסכת ביכורים, ג', א'-ד')
אך כאמור, מלבד חג האדמה והביכורים שחגג בימי בית המקדש השני, ניתן למצוא גם את חג השבועות הדתי- החג של חידוש הברית והשבועה בדומה למתואר בספר דברי הימים. בספר היובלים, המיוחס לכתות מדבר יהודה, מתואר חג השבועות כחג קדום ביותר, עוד מימיהם של נוח ואברהם, המבטא את הברית שכרת אלוהים עם עולמו. ומאותם הימים נשמר חג השבועות- כחג בו מחדשים את הברית בכל שנה ושנה:
"ויתן לנח ולבניו אות לבל יהיה עוד מבול על הארץ, את קשתו נתן בענן לאות ברית עולם לבל יהיו עוד מי המבול על הארץ לשחתה כל ימי הארץ. על כן הוקם ויכתב בלוחות השמים כי יעשו את חג השבועות בחדש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה". (ספר היובלים, ו', ט"ו-י"ז)
רחל אליאור, אשר חקרה ועסקה רבות בתחום המיסטיקה והכתות ביהדות מתארת את תפיסת העולם שעמדה בקרע של חג השבועות של הכתות, המפרשת את חג השבועות כחג השבועה, ואשר בו מחדשים בכל שנה את הברית עם אלוהים:
"בספר היובלים מכונה החג חג חידוש הברית, שם הנגזר מהציווי לעיל: 'כי יעשו את חג השבועות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה'. עוד הוא מכונה יום העדות ויום קודש (היובלים ו, יב, לו-לז) ומשנה חג (שם, ו, כא) ומסורות רבות מחיי האבות בזיקה לבריתות ולמלאכים כורתי הברית בחודש השלישי קשורות בו (היובלים יד יח-כ; טו א-טו) שם החג, הקשור בספירה של שבע שבתות, התפרש מלשון שבועה וברית כדברי הנביא הכוהן ירמיהו 'שבעת חוקות קציר ישמר לנו' (ירמיהו ה, כד) (יחזקאל טז, ח)
האדם מושבע בשבועה לוותר על ריבונותו, אחיזתו ובעלותו מדי שבעה ימים, מדי שבעה מועדים החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, מדי שבע שנים ומדי שבע שביעיות שנים. במועדים שביעוניים אלה העדה התכנסה ל'מקראי קודש' כאמור לעיל 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם (ויק' כג) כדי לקרוא ולהאזין לזיכרון המשותף עליו מושתתת הברית בין האל לעמו, זיכרון שראשיתו מעבר משעבוד לחירות ומהותו ברית נצחית הכרוכה בהשבתה שביעונית מחזורית המקדשת חירות דרור ומקראי קודש.
מעמד סיני במחצית החודש השלישי (שמות יט א; היובלים א, א), הוא מועד חג הביכורים, הוא מועד קציר חטים, הוא חג השבועות, הוא מועד כריתת הברית והשבעת השבועה על מחזורי ההשבתה השביעוניים המצווים משמים, ששיאם הוא חג השבועות, הוא יום העדות, והחג אותו שומרים המלאכים בשמים, הידוע כחג מתן תורה". (רחל אליאור, מוסף הארץ- תרבות וספרות, ערב שבועות,
יום שלישי ה' בסיוון תש"ע, 18.5.2010, עמ' 4-5. תחת הכותרת: "הבטתי במחזורי וראיתי שאותיות הקול היוצא מבין בדי עצי החיים נחקקות והולכות במחזורי")
בשנות הגלות, הלכה ונטשטשה המשמעות של חג השבועות כחג הביכורים, כיוון שגלה העם מעל אדמתו. ולכן תלך והתעצם חג השבועות כחג מתן תורה.
ליחידה הקודמת
