יחידה זו עוסקת בחג המכונה "זכרון תרועה" בפרשיית המועדות בספר ויקרא, אשר בימינו נקרא "ראש השנה".
את היחידה הזו כדאי ללמד את התלמידים בפתיחת השנה, לקראת ראש השנה, ולא על פי הרצף של ספר ויקרא.
• בקריאה יחפה נבחן את החג המופיע בפסוקים אלו, ונשווה אותו לראש השנה כפי שאנו מציינים אותם בימינו.
• בריבוי קולות נשווה בין החג המתואר בפסוקים אלו לבין החג שאנו מציינים באותו התאריך, בא' בתשרי.
• ברלוונטיות נבחן את המשמעויות השונות שיכולות להיות לקולו של השופר, והתלמידים יחשבו על המשמעות שקול השופר מעורר בהם.
• בהרחבה יובא משל שנמשלו הוא שקול השופר נועד לעורר אותם לחשבון נפש, ובעקבות סיפור זה יתבקשו התלמידים לבחון את מצבם מבחינה אישית, לימודית, חברתית וכדומה.
| זכרון תרועה | ראש השנה |
מהו שמו של החג? | ||
כמה ימים נמשך החג? | ||
מצוות ומנהגים המתקיימים בחג: | ||
משמעות החג: |
למורה- מעניין לדעת ש…
זוהי הזדמנות טובה להדגים לתלמידים את ההתפתחות שחלה במסורת ישראל במרוצת הדורות:
ראשית, עצם שמו של החג מעיד על שינוי משמעותי מאוד שחל בתקופת גלות בבל (אחרי חורבן בית המקדש הראשון). עד לחורבן בית המקדש הראשון לוח השנה העברי התחיל בחודש ניסן (אגב, גם שמות החודשים בהם אנו משתמשים, הם פרי גלות בבל, ואינם נזכרים לפני כן)- כזכר ליציאת מצרים. ואולם, לאחר גלות בבל, השתנה לוח השנה העברי, והחודש הראשון נעשה חודש תשרי. (חשוב להדגיש שכבר בתורה יש לו מעמד מיוחד, כיוון שהוא החודש השביעי, אך מעמד מיוחד זה אינו כולל את הרעיון שהוא ה"ראשון לחודשי השנה"- ביטוי שנאמר דווקא על פסח). רק בהקשרים אחדים, נראה שחודש תשרי היה החודש הראשון לחודשי השנה, כמו במקרה של היובל. אך גם שם, על פי פסוקי התורה אין התייחסות לא' בתשרי, אלא דווקא ליום הכיפור, לעשרי בחודש- כתחילתה של שנת היובל).
שינוי זה הביא גם לשינוי ערכי במידה רבה של החג. אמנם, לא ברור די הצורך מה מטרתו ותכליתו של החג המתואר בפסוקי התורה, ואולם לא נזכרים בו רעיונות הקשורים לבריאת העולם, כמו גם לרעיונות הקשורים לדין שמיימי כזה או אחר. רעיונות אלו, שהשפיעו על עיצובו של החג החל בא' בתשרי כפי שאנו חוגגים אותו, החלו לצמוח בתקופת בית שני, וביתר שאת בימיהם של חז"ל.
בנוגע למספר ימי החג. מכיוון שבימי בית המקדש השני (על בית המקדש הראשון אין בידינו עדויות מספיקות כיצד נהגו הדברים) קידוש החודש נעשה על ידי שני עדים שהעידו שראו את מולד הלבנה (ראו מסכת ראש השנה), ולאחר שהיו מקבלים את עדותם (אם אכן נמצאו דוברי אמת) היה נקבע אתו היום כראש חודש- וממנו והלאה היו סופרים את ימי החודש, וקובעים את החגים וכו'. אך מכיוון שהחג שלפנינו חל בראש חודש עצמו, קבעו שכבר לאחר עשרים ותשעה ימים מראש חודש אלול, ביום השלושים (שהוא בעצם א' בתשרי) יקדשו את היום- שמא יבואו העדים במהלך היום ואכן יקודש היום. ובאם לא- יקודש היום שלמחרתו.
בימינו (או ליתר דיוק מאז ימיו של הלל נשיאה הלל האחרון, שחי בסוף ימי אמוראי ארץ ישראל, אשר תיקן לוח שנה קבוע, אינו מתבסס על קידוש החודש), לכאורה ניתן היה להשיב את המצב אל פסוקי התורה- כיוון שאין אנו סומכים על עדות החודש, אלא אנו עובדים עם לוח שנה קבוע. ואולם כיוון שכבר התקבע והתקדש במסורת ישראל שראש השנה נחגג במשך יומיים- נשאר הדבר כך.
הפרשנות המקובלת ל"זכרון תורעה" (או "יום תרועה"כומ שמכונה חג זה במקום אחר בתורה) היא תקיעת השופר.
אופציה ראשונה- והיא המועדפת- שהמורה שמעביר/ה את השיעור או מורה אחר/ת מצוות בית הספר יתקעו בשופר אל מול התלמידים.
אופציה שנייה- באם האופציה הראשונה אינה ברת מימוש- להשמיע לתלמידים את קולו של השופר: תקיעת שופר נוסח תימן
לקול השופר יכולות להיות משמעויות רבות, הכל תלוי בהקשר שבו שומעים את קולו, ובאוזני המקשיב לקולו. ואכן, במסורת ישראל- מימי התנ"ך ועד ימינו, היה לשופר שימושים שונים ומגוונים, ואנשים שונים פירשו את קולו בדרכים שונות.
יש שתיארו את קול השופר כקול של אדם שבוכה.
כך מספר המדרש על שרה, שכאשר שמעה על עקדת יצחק, בידי אברהם, החלה בוכה ומייללת. ובתיאור זה אומר המדרש שנשמע קולה כמו קולו של השופר.
יש שתיארו את קול השופר כקול מפחיד ומרעיד.
כך למשל, הנביא עמוס, כתב בספרו:
"אם ייתקע שופר בעיר- ועם לא יחרדו (יפחדו)?" (עמוס, ג', ו)
יש שתיארו את קול השופר כקול שמכריז על המלכה של אלוהים.
בדומה לתרועת החצוצרה שנשמעת בשעת המלכת מלך, או בשעה שנכנס אדם חשוב, כך גם יכול קול השופר להוות כרוז להמלכתו של אלוהים.
יש שתיארו את קול השופר כקול אזעקה, בדומה לאזעקה המושמעת בימינו בשעת מלחמה או בשעת סכנה.
ואכן, בספר במדבר, כאשר ה' מצווה את משה ובני ישראל להכין חצוצרות ושופר, אחד התפקידים המרכזיים שלהם, על פי הנאמר שם, הוא להודיע לעם בשעת סכנה וכשמלחמה עומדת להתרחש.
יש שתיארו את קול השופר כקול שנועד לעורר אותנו. בדומה לשעון המעורר שמעיר אותנו בבוקר, לקום ליום חדש- כך השופר נועד בכדי לעורר אותנו משגרת החיים שלנו, בכדי שנחשוב עליהם ונבחן את מעשינו.
בימים עָבָרו, רוב הבתים היו בנויים מעץ. מכוניות כיבוי עדין לא היו בנמצא, ולכן כאשר פרצה שריפה, אפילו הקטנה ביותר, היה הדבר כמעט תמיד מסתיים באסון.
ולכן, במרכז כל עיר היה מגדל גבוה בו ישב שומר שתפקידו היה להודיע לתושבים ולהזהירם כאשר פורצת שריפה. כאשר פרצה שריפה, היה השומר תוקע בחצוצרה וכל בני העיר כשהיו שומעים את ההתרעה היו מפסיקים את כל עיסוקיהם. כולם היו מסתדרים בשורה ארוכה: קצה אחד של השורה הגיע עד למקור המים – נחל או באר. את המים היו מעבירים בדליים מיד ליד עד לקצה השורה השני – מקור האש.
פעם, בא לבקר בעיר בחור צעיר מכפר מרוחק. לפתע נשמעה תרועת החצוצרה. כאשר שאל מה קרה, הסבירו לו שכאשר פורצת שריפה תוקעים בחצוצרה, ומיד השריפה נכבית.
הדבר מצא חן בעיני הבחור, וכאשר חזר לכפרו הוא אסף את כל התושבים והכריז: “מעכשיו אין צורך לחשוש משריפות, עקבו אחרי וראו כמה מהר אני מכבה שריפה“. מיד קם הצית את אחד הגגות העשויים קש. האש התלקחה במהירות, והבחור לקח חצוצרה ותקע בה. אולם – האש לא נשמעה לו והמשיכה לעבור מגג לגג ומבית לבית.
“שוטה שכמותך“, צעקו עליו האנשים. “האם אינך מבין שהחצוצרה איננה מכבה את השריפה? זהו רק קול שנועד להזעיק – לאסוף את כולם למהר ולכבות את השריפה“.