יחידה זו עוסקת בפסוקים הראשונים של פרק כ"ד, בהם מצווים בני ישראל להדליק "נר תמיד".
• בקריאה יחפה נגלה את הנושא המרכזי באמצעות השימוש ב"מילה מנחה", מושג אותו נקנה לתלמידים בהקשר זה.
• בריבוי קולות נדון במשמעויות השונות שהעניקו הפרשנים להדלקת "נר התמיד", ובתוך כך נחשוף את התלמידים לשני סוגים של פרשנות: פרשנות ריאלית, המתבססת על המציאות, ופרשנות סימבולית, המחפשת את הסמליות שבדבר.
• ברלוונטיות נמשיך עם הפרשנות הרואה במשכן ובנר התמיד לא רק מקום וחפץ פיזיים, אלא ערכים וסמלים השוכנים בליבו של האדם, ונבקש מהתלמידים לחשוב מהו "המשכן" שבליבותיהם, ומהו "נר התמיד" שלהם.
• בהרחבה נתייחס למנהג עתיק היומין של "נר תמיד" בבית הכנסת, ונדון במשמעותו.
הצעה לפעילות:
בכדי למצוא את המילים המרכזיות בקטע בדרך נחמדה, אפשר להשתמש במחולל ענני-מילים אינטרנטי ולהכניס אליו את המילים המופיעות בפסוקים וגלו איזה מילים מופיעות פעמים רבות.
למורה-
הרעיון העומד ביסודה של שיטה זו הוא שמילה שחוזרת פעמים רבות בטקסט (לא כולל מילות קישור) יכולה ללמד אותנו על הנושא המרכזי ועל הדבר שעומד בליבו של הקטע שלפנינו.
כאמור, השיטה היא שיטה ספרותית רחבה, והראשון שיישם אותה בפרשנותו למקרא היה מרטין בובר, אשר כתב כך:
"בשם 'מלה-מנחה' מציינים אנו מלה או שורש לשוני, החוזרים בתוך טקסט או רצף-טקסטים או מסכת-טקסטים חזרה רבת-משמעות: המתחקה על חזרות אלה – משמעות אחת של הטקסטים מתפענחת או מתבהרת לפניו או, מכל מקום, מתגלית לו ביתר שאת. חזרה זו, כאמור, אינה מחויבת דווקא להיות של אותה מלה ממש, אלא גם של שורש-המלה החוזר ונשנה…"
(מרטין בובר, "דרכו של מקרא"- עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך, עמ' 284)
בקטע שלפנינו, מלבד שם השם, שחוזר שלוש פעמים, ישנן שתי מילים שחוזרות מספר גבוה של פעמים יחסית למילים האחרות: המילה "תמיד" והמילים: נר, נרות, מנורה. מכאן ניתן להסיק שעיקרו של הנושא שלפנינו הוא "נר התמיד".
"בר קפרא פתח: 'כי אתה תאיר נרי' (תה' יח:כט). אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ:כז). נרי בידך 'להעלות נר תמיד'. אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך".
(ויקרא רבה פרשה לא)
"הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית:
כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש,
והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו.
[הנרות נועדו ליצור אווירה מיוחדת ומרוממת בתוך המשכן, בכדי להשפיע על נפש האדם ולגרום לו להרגיש את אפסיותו אל מול האלוהים].
(מורה נבוכים לרמב"ם, תרגום של מיכאל שוורץ, חלק ג', מ"ה)
למורה-
המטרה כאן, מלבד היכרות עם הפרשנויות האלו, לעמוד על שני אופנים שונים של פרשנות:
פרשנות ריאלית- הפרשנות של הרמב"ם היא פרשנות שמנסה לצייר לנגד עיניה את המבנה הפיזי של המשכן עם המנורה שבתוכו, ולאור זה לנסות ולתאר מה חווה האדם שנכנס לתוך מקום שכזה.
פרשנות סימבולית- הפרשנות של המדרש היא פרשנות שמחפשת את הסמליות שבנר התמיד, ולאת את המציאות, או את האופן שבו נקלט האור בעיניו של אדם שנכנס למשכן.
הרב יצחק הוטנר (המכונה "הפחד יצחק") שחי במאה שעברה, חיבר את הפיוט הקצר "בלבבי משכן אבנה", שלפניכם (וגם הלחין אותו).
את הפיוט הוא חיבר בעקבות פיוט של הפייטן רבי אלעזר אזכרי שחי בצפת לפני כחמש מאות שנה, בו כתב: "בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה".
בפיוט זה המשכן, כמו גם נר התמיד הפכו ממבנה וחפץ פיזיים, למשמעויות סמליות בלב של האדם.
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
באופן דומה, המשורר וסופר הילדים אהרון זאב, השתמש במוטיב האור שמנצנץ תמיד בנפשו של האדם, כתקווה ומקור הכוח להתגבר על ימים חשוכים וקשים:
זה קורה לי תמיד / אהרון זאב
יום יום
עורב יום
וכוכבי השמים עולם במרום.
אך תמיד –
יש הכוכב האחד שנגלה לי פתאום.
זה קורה לי תמיד,
זה קורה לי יום-יום,
אך נפעם הלב לכוכב האחד שנגלה לי
פתאום.
אפל ליל עובר,
אור בוקר זוהר,
משחר עד ערב, תמיד, בכל יום,
אך תמיד –
אור-שולֵי-רקיע-עם-שחר נגלה לי פתאום.
זה קורה לי תמיד,
זה קורה לי יום-יום,
אך כל תקווה אנוש יש בזוהר הנגלה לי
פתאום.
(שני בתיו הראשונים של השיר, מתוך: "פרחי בר", הוצאת הקיבוץ המאוחד)
בבתי כנסת רבים מצוי מעל ארון הקודש, או לצידו "נר תמיד".
מקורו של מנהג זה הוא עתיק יומין, וכנראה שמלכתחילה נועד לדמות את בית הכנסת אל המשכן: כשם שבזה יש נר תמיד, כך גם בזה.
לימים, קיבל "נר התמיד" בבית הכנסת משמעות נוספת: האור הוא סמל לחכמה, וכך גם התורה. ועל כן הוא הוצמד לארון הקודש, כמסמל את החכמה השוכנת בו. ועל כן נחקק פעמים רבות על נר זה המילים: "נר מצווה ותורה אור" (משלי ו', כג).
כמו כן על פי רוב, מוקדש נר התמיד לאיש או אישה חשובים שנפטרו, כסמל וזיכרון לאותו אדם. כך למשל בבית הכנסת במושבה מזכרת בתיה, שבנה הברון רוטשילד בשנת 1927, יש בקדמת בית הכנסת נר תמיד שמוקדש לזכר אימו- בתיה, על שמה נקראת המושבה.