ביחידה זו נמשיך בפסוקי פרק כ"ד, ונעבור לנושא השני בפרק העוסק בלחם הפנים.
• בקריאה יחפה נבין ממה הכינו את הלחם, מתי היו מניחים אותו על שולחן הזהב, ומי היה אוכל ממנו.
• בריבוי קולות נדון במשמעות שמו של "לחם הפנים" ובמשמעותו הסמלית של לחם זה.
• ברלוונטיות נמשיך עם הפרשנות של עמנואל לוינס ל"לחם הפנים" המכוונת כלפי האחר, וניגע בקצרה במצוות המלוות את כל תהליך הכנת הלחם, אשר תכליתן היא הדאגה לאחר. ומתוך כך נשאל כיצד מערכת סמלית ומעשית זו יכולה לבוא לידי ביטוי בחיים שלנו.
• בהרחבה מוצג סרטון קצר המציג את אופן הכנת לחם הפנים.
למורה- מעניין לדעת ש…
סולת- קמח דגן (לרוב חיטה) שנטחן דק דק
עִשָּׂרוֹן- מידה משקל. כ-2- 2.5 ליטר.
לבונה- צמח בעל ריח חזק, המשמש על פי רוב לקטורת
הלחם המתואר לפנינו, שהיה מונח על השולחן שעמד בלב המשכן, מכונה: "לחם הפנים".
לפניכם פרשנויות שונות למושג זה:
"לחמא גואה"- לחם פנימי. (תרגום יהונתן)
"לחם הפנים – שיהיו לו פנים הרבה"
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, ה' י)
*ראו ציור:
"לחם נאה, לחם הראוי [להינתן] לפני שרים".
(הרשב"ם בפירושו לתורה)
כמו יתר המערכות הקשורות במשכן, ניתנו במרוצת הדורות ל"לחם הפנים" פרשנויות שונות ומשמעויות מגוונות.
הרמב"ם, שבשיעור הקודם על נר התמיד, ראינו שכתב על אודות משמעותו של נר זה, כתב על שולחן הפנים: "איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר אייחסהו" (מורה נבוכים, חלק ג', מה).
אבל פרשנים אחרים, הציעו פרשנויות ומשמעויות לתיאור המופיע בפסוקים שלפנינו, לפיו היו מניחים בלב המשכן שולחן ועליו ערוכות שתים-עשרה חלות.
אחד מגדולי חוקרי המקרא, מ.ד קאסוטו השווה את לחם הפנים שבמשכן, למקדשים של עובדי אלילים אחרים:
"בכתבים עתיקים ועל פי ממצאים ארכאולוגיים אנו יכולים ללמוד שמקובל היה במקדשיהם של עובדי האלילים להגיש לחם, כמו גם קורבנות אחרים, לפני האלילים- שהיו אוכלים מהם.
על פי התפיסה של התורה והיהדות, אין לקשור באלוהים את מושגי האכילה והשתייה במשמעותם החומרית. ולכן אין צפייה ש"אלוהים" יאכל את לחם הפנים, אלא הכהנים מצווים לאכול אותו.
בכך מדגישה התורה את דרכה הייחודית על פני דרכיהם של עמי קדם, לפיה אלוהים הוא נעלה מהאדם, ונעלה מהטבע".
(מעובד על פי פירושו של מ.ד קאסוטו לספר שמות, עמ' 234-235)
פרשנות נוספת, שבמידה רבה ממשיכה את פרשנותו של קאסוטו, כיוון שאף היא מתבססת בין היתר על ההבחנה מיאוכל מלחם הפנים, היא פרשנתו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס:
"שימו לב לשם המיוחד של הלחם בו אנו מדברים: לחם הפנים- לחם שיש לו פנים.
למה הכוונה? האם לא נוכל לומר שהכוונה היא לפני האדם, האחר, הרעב, הזקוק לאותו הלחם?
והרי זהו בדיוק המעשה שעושים באותו הלחם. נותנים אותו לזולת, למי שאין לו נחלה- לכוהן.
מכאן, בניגוד לנצרות אין לפנינו "לחם קודש" – הלחם עצמו אינו קדוש. אלא הוא בראש ובראשונה הלחם של הרעבים. ומתוך כך, הוא אולי גם לחם קדוש".
(מעובד על פי הקריאה התלמודית "דגם העולם המערבי" של עמנואל לוינס, בספרו: "מעבר לפסוק", עמ' 39)
פרשנות נוספת היא פרשנותו של עמוס חכם. בפרשנות זו צועד עמוס חכם בכיוון שונה מזה שצעדו בו קאוסוטו ולוינס ושם את הדגש על עניין אחר. הוא מחבר בדבריו בין הקטורת, נר התמיד ולחם הפנים:
"כמלך בשר ודם שתמיד יש לפניו שולחן ערוך ונר בשמים המעלים ריח טוב מוקטרים לפניו. וכשהמעשים האלה נעשים לפני ה' אלוקי ישראל, יש כאן לקח מוסרי להזכיר לאדם את כל הטובות שעשה הבורא עימו – שנתן לו פה לאכול לחם, ועיניים לראות אור, וחוטם להריח בו…"
(דעת מקרא בפירושו של עמוס חכם)
פרשנותו של לוינס מלמדת אותנו שלחם הפנים הוא סמל לדאגה לצרכיו של האחר.
ואולם, התורה אינה מסתפקת בסמליות זו ביחס ללחם, וקובעת מצוות וחוקים שמטרתם לדאוג לעניים, לכל אורך תהליך הכנת הלחם:
בחלק זה, שנעשה עוד בשדה, בחודשי האביב והקיץ, מצווה התורה להשאיר לקט שכחה ופאה לעניים, המכונות בלשון חכמים: "מתנות עניים".
פאה – להותיר לעניים לפחות אחד חלקי שישים מהשדה, ולא לקצור אותו.
לקט – להותיר לעניים לאסוף שיבולים שנפלו בקצירה (כל עוד מדובר בשיבולים בודדות).
ושכחה – להותיר לעניים לאסוף אלומות שיבולים שנשכחו בשדה (כל עוד מדובר בבודדות).
כאשר מכניסים את התבואה לבית, יש להפריש תרומות ומעשרות:
תרומה גדולה– תרומה כלשהי (תלוי ברצונו הטוב של האדם) הניתנת לכוהן.
מעשר ראשון- עשרה אחוזים ולתת אותם לבני שבט לוי (להם אין נחלה).
תרומת מעשר- אחוז אחד מבין עשרת האחוזים שמופרשים לשבט לוי, מיועד לכוהנים משבט לוי.
מעשר עני- בשנים מסוימות יש לתת גם עשרה אחוזים מהתבואה לעניים.
הפרשת חלה– כאשר הופכים את קמח החיטים או השעורים לבצק, יש להפריש מעיסת הבצק ולתת לכוהן.
גם בימינו יש ששומרים על מצוות אלו, או לפחות על חלקן. אך שמירה זו היא חלקית בלבד. הן משום שהכוהנים אינם משמשים בתפקידם, ובני לוי אינם "מחוסרי נחלה" והן משום שאיננו חקלאיים, וגם אין לאדם מה לעשות עם מספר שיבולים, כיוון שגם העניים שבחברה יקנו את הלחם במכולת, ולא יטחנו את השיבולים לקמח ויעשו ממנה לחם.
לכן, עלינו לשאול את עצמנו כיצד ניתן לתרגם לחיים שלנו את הרעיון של הדאגה לאחר העומד מאחורי "לחם הפנים" (על פי פרשנותו של לוינס) וביסודן של כל אותן מצוות.