קריאת כיוון
במפגש הראשון הצענו לפתוח את המפגשים בדקלום. חלק משמעותי מהדקלום הוא הריטואליות שבו, שמבלי לומר הרבה, בכוחו להעביר את המסר החשוב של מפגשי הבוקר האלו – כמפגשים אישיים התלויים באחריות של התלמידים להפיק מהם את המירב, ואף להעלות אצל התלמידים בזיכרון את המפגש הקודם ובכך לצאת למפגש הזה מתוך חיבור לנעשה במפגש הקודם.
טקסט מרכזי
לאחר הדקלום הפותח, נקרא את סיפורה של ג'ודית קפלן- ונדון בשאלות שיוצגו לאור חלקי הסיפור השונים:
ג'ודית הייתה אחת הילדות המוזרות ביותר בניו יורק. היא נורא אהבה ללכת לבית הכנסת. כמעט אף אחת מהחברות שלה לא הייתה הולכת, גם הבנים יותר משרצו ללכת נגררו אחרי ההורים שהכריחו אותם, אך ג'ודית אהבה לשבת עם אבא על הכסא המיוחד שלו, כסא הרב.
יום ההולדת השתיים עשרה של ג'ודי התרחש ביום שלישי. הייתה מסיבה נחמדה ואבא אמר כמה מילים על חשיבות הנשים ביהדות. לג'ודי היה מצב רוח רע. היא לא ידעה בדיוק למה.
ביום שבת הלכה עם אבא לבית הכנסת. כבר זמן רב שלא הלכה איתו לשם. מאז שבגיל 7 אסרו עליה להמשיך ולשבת ליד אבא קדימה, קרוב לתורה בעזרת הגברים, וחייבו אותה להצטרף אל עזרת הנשים מאחור, לא הרבתה ללכת. באותו בוקר סטיבן שלמד בכיתה שמעליה בבית הספר עלה לתורה. הוא קרא מספר התורה בקול צפצפני וזייפני מאוד. אחר כך, בזמן הקידוש הקיפו כולם את סטיבן ושיבחו אותו על דרשתו המבריקה. הנער עמד שם נפוח מרוב חשיבות. ג'ודי לחשה לחברתה דורותי "אני לא יכולה יותר" היא נגשה אל סטיבן ואביו שעמדו ושוחחו עם אביה – הרב של הקהילה. "מזל טוב סטיבן" חייכה אליו במתיקות "מזמן לא שמעתי גיבוב כזה של שטויות. לא יכולת לפחות ללמוד לקרוא נכון את מה שמישהו אחר כתב לך?" סטיבן עמד קפוא ופעור פה. אביה של ג'ודי אחז בזרועה בחוזקה כשהוא אומר לאביו של סטיבן "קבל את התנצלותי מר סילברמן" ומשך את בתו הסוררת מזירת הקרב. כל הדרך הביתה לא אמר אבא מילה אך בבית כשפנה אליה היו פניו אדומות מכעס. אני יודע שאת היטב יודעת את חומרת המעשה, מה היה פשר ההתנהגות החוצפנית הזאת? הבעתה של ג'ודי הייתה סרבנית וכעוסה. "אתה יודע שכל מה שאמרתי נכון" סיננה. "זה לא לעניין כרגע. לא מדברים כך נקודה. ועוד ביום בר המצווה שלו, מה את חושבת לעצמך?" "מה הטעם לעשות בכלל בר מצווה לפצלוח כזה" אמרה ג'ודי "מה הוא מבין בכלל. אם בנות היו עושות בת מצווה הן היו עושות את זה הרבה יותר טוב מבנים." "ואת בוודאי היית עושה את זה טוב מכולם" השיב האב.
"אתה יודע שזה נכון. ואני לא מבינה למה אסור לי." "אלו החוקים לפחות עד שנשנה אותם." "אז למה אתה לא משנה אותם כבר? כל הדיבורים האלה על שוויון נשים ביהדות וכשזה מגיע לבת שלך פתאום זה לא חשוב?" ג'ודי ידעה שהיא שוב מדברת לא בנימוס אבל היא פשוט לא יכלה לשלוט בעצמה. ג'ודי רצה לחדרה וטרקה אחריה את הדלת. מספר ימים חלפו, וג'ודי נרגעה מהזעם שתקף אותה. היא התנצלה בפני סטיבן וכמעט ושכחה מכל העניין. ואז דורותי חברתה העלתה שוב את הנושא. "התכוונת אז ברצינות לזה שאת רוצה לעשות בת מצווה?"
"כן" ענתה ג'ודי. "אבל אף ילדה לא עשתה את זה אף פעם ויכולים לצחוק עלייך, ולכעוס עלייך, זה לא כל כך פשוט". "זה נראה לי הדבר הנכון לעשות, ואני צריכה לעשותו אחרת לא אהיה נאמנה לעצמי". "גם אני חשבתי על זה ברצינות רבה" הוסיפה דורותי "אני כבר בת שתיים עשרה וחצי וג'ואי התחיל ללמוד לבר מצווה שלו." (ג'ואי היה אחיה התאום של דורותי) "אז מה?" שאלה ג'ודי. "אז העניין הוא שעד עכשיו, לפחות ככה הרגשתי, אני וג'ואי היינו, את יודעת פחות או יותר שווים, עשינו אותם דברים והתייחסו אלינו פחות או יותר אותו דבר. אבל כל עניין הבר מצווה הזה …. פתאום זה כל כך חשוב. קבלת הפנים, והתפילה וג'ואי פתאום מתנפח לו מכל ההמולה סביבו, בלי סיבה. אני יודעת לשיר את ההפטרה שלו יותר טוב ממנו מרוב שאני צריכה לשמוע את הזייפן הזה מתאמן." "אז היית רוצה שגם לך יעשו בת מצווה?" "אני באמת לא יודעת. אני לא רוצה להיות יוצאת דופן. אבל בעצם אין שום סיבה שיעשו לו מסיבה גדולה וכבוד וכל הבלגן בבית כנסת ולי לא. לא מגיע לו יותר ממני".
ריבוי קולות
💬 שאלות
- מה הייתם עושים במקומה של ג'ודית?
- מה ה"מחירים" שאתם חושבים שהייתם "משלמים" – אם הייתם בוחרים ללכת בדרך שלכם?
- מה "המחירים" שאתם חושבים שהייתם "משלמים" – אם הייתם בוחרים ללכת בדרך של כולם?
רלוונטיות
מי קובע
בנקודה זו נבקש מהתלמידים לתאר החלטות חשובות שהם התלבטו לגביהם, כשמצד אחד עמדו העמדה והרצון שלהם, ומצד שני עמדו העמדות והרצונות של אחרים: בני משפחה, קהילה, חברים וכדומה.
💬שאלות
- כיצד הוכרע הדבר במקרה זה סופו של דבר?
- מה הייתה התחושה שלכם בנוגע לאופן שבו הוכרע הדבר?
- אם הדבר היה בשליטתכם – האם הייתם עושים אותו בצורה אחרת?
- לו הייתם בוחרים – לאיזה בית ספר הייתם הולכים? האם הייתם בוחרים ללכת לבית ספר משלב? מדוע?
שימו ❤️
שאלה זו יכולה להדהד שאלות רבות שהתלמידים עצמם העלו מכיוון הפוך: לא מהכיוון של מדוע אנחנו עושים כך וכך בבית הספר המשלב, אלא האם בכלל היינו רוצים, לו הייתה הבחירה בידינו, ללכת את בית הספר המשלב.
שאלה זו היא חשובה מאוד – במיוחד אם היא מהדהדת את דבריהם של התלמידים – כיוון שהיא מפגישה בין העמדות התיאורטיות שבהן אנו עוסקים כשאנו מדברים על זהות, לבין העמדה הקיומית של התלמידים – כתלמידים בבית הספר המשלב. וזו הזדמנות לדבר איתם על המעשה היומיומי הזה, שבעצם מחד הוא אולי ברור מאליו, אך מאידך הוא לא ברור בכלל – מבחינה זהותית ואידיאולוגית.
