קריאת כיוון

במפגש זה נעסוק בהיכרות עם המושגים זהות יהודית, זהות ישראלית וזהות מערכית והקשר ביניהן.

את המפגש השלישי אפשר לפתוח בדקלום שבו פתחנו את שני המפגשים, ואפשר גם לפתוח בקריאה חוזרת של החלק הראשון של הסיפור של ג'ודית קפלן.

טקסט מרכזי

המשך סיפורה של ג'ודית קפלן

ג'ודי חזרה הביתה עייפה. בארוחת הערב אמר אביה "חשבתי על מה שדיברנו, אני מתכוון לבת-המצווה שלך"  "נו אז מה?" "ההתנהגות שלך אמנם הייתה בלתי נסבלת אך אמרת דברים צודקים ואני חושב שאנחנו הולכים לעשות לך בת-מצווה".

למחרת חזר אבא מישיבת חבר הנאמנים שהיו קבוצת האנשים שניהלו את בית הכנסת והיו מאשרים את כל ההחלטות החשובות. אבא הציג לפניהם את הרעיון של ג'ודי שהציע שילדה המגיעה לגיל שתיים עשרה תעלה לתורה בבית הכנסת. הרעיון כלל וכלל לא התקבל בהסכמה. אבא סיפר לג'ודי על התנגדות חבר הנאמנים. ג'ודי התעצבנה "ממה הם פוחדים? לתת לילדה קטנה אחת לקרוא מן התורה? הם צריכים לשמוח שאני רוצה לעשות את זה. אפשר לחשוב שבית הכנסת והתורה הם שלהם באופן פרטי. התורה שייכת לכל עם ישראל לגברים ולנשים." "הם אומרים שזה חידוש שיעורר עלינו זעם ורוגז".

"אני רוצה לדבר איתם" אמרה ג'ודי.

מאוחר יותר כשישבה ג'ודי על המיטה בחדרה תקף אותה פחד גדול. אחרי הכל היא הייתה רק ילדה בת שתיים עשרה וחצי וזה לא כל כך פשוט לדבר ולהתווכח עם עשרים גברים מבוגרים שכל אחד מהם נראה מפחיד לפחות כמו מנהל בית הספר שלה. כעבור שבוע התייצבה ג'ודי עם אבא לישיבה. חדר הישיבות הגדול התמלא גברים לבושים חליפות וג'ודי הרגישה כמו תינוקת קטנה שתיכף תיעלם. "נמצאת איתנו יהודית קפלן ביתו של הרב מרדכי קפלן" אמר ברשמיות ובפנים חמורות סבר מר קליין נשיא הקהילה. "ג'ודי מעוניינת לחלוק על החלטת חבר הנאמנים מן השבוע שעבר שלא לאפשר לבנות לעלות לתורה. העלמה קפלן בבקשה." ג'ודי הוציאה ערימת דפים שהכינה מראש, כחכחה בגרונה ואמרה בקול רועד:

"חבר נאמנים נכבד…" אבא לחץ את ידה וג'ודי נזכרה למה היא נמצאת בחדר הזה והביטחון העצמי חזר אליה. היא סיפרה לחבר הנאמנים כי בבית המקדש התפללו גברים ונשים יחדיו, היא הוכיחה להם שבתקופת המשנה והתלמוד לא הייתה עזרת נשים בבית הכנסת. ג'ודי התכוננה בקפידה להרצאה בערב זה. יחד עם אבא קראה ספרים וחיפשה הוכחות לעמדתה. היא גילתה שבשום ספר הלכות יהודי לא כתוב שאסור לאישה לעלות לתורה. היא הוכיחה ששינויים של מנהגים היו קיימים תמיד ביהדות. גם אבא הוסיף כמה מילים. "אני יודע" אמר "שג'ודי מבקשת דבר לא מקובל אך אין הדבר נוגד את חוקי הדת היהודית בשום צורה. בית כנסת שיאפשר לבת לעלות לתורה ישמש דוגמא לכל בתי הכנסת האחרים באמריקה ובכל העולם, שאפשר לשנות מנהגים ביהדות ולשמור את המסורת היהודית בו זמנית". ג'ודי הרגישה מותשת, האנשים סביב השולחן הביטו בה במבטים רציניים. אין לי שום סיכוי חשבה. "ג'ודי" אמר מר קליין, "חכי לנו בבקשה במסדרון בשעה שאנו דנים בעניינך."  ג'ודי ישבה על הספסל שבמסדרון. הדקות חלפו. היא שמעה חילופי דברים שהפכו לצעקות של ממש.

לבסוף נפתחה הדלת, מר קליין הזמין את ג'ודי חזרה לחדר הישיבות. "ג'ודי יקרה", פתח מר קליין "התרשמנו מאד מהצגת טיעונייך, רוב החברים סברו כי דברייך צודקים ומשכנים. יחד עם זאת מהפכות אינן נעשות ביום אחד, ולפעמים יש להתפשר ולעשות דברים לאט ובהדרגה. הצעתנו לך היא שתעלי לתורה אך בצורה שונה מעט. ואז פרט מר קליין את התנאים כמו למשל שג'ודי לא תעלה על הדוכן ועל הבימה שממנה קוראים את התורה אלא תעמוד למרגלותיה, ושלא תקרא מספר התורה עצמו אלא מתנ"ך שתביא עמה. "האם את מקבלת את הצעתנו?" שאל מר קליין.

ג'ודי היססה, קשה היה לה לקבל את העובדה שלא תקרא מן התורה האהובה עליה כל כך. יחד עם זאת אולי גם עליה להתפשר. "אשמח מאד לקבל את הצעתכם הנדיבה" ענתה ג'ודי, והרגישה גאה בעצמה על כך שהצליחה להתנהג בצורה בוגרת ולא פרצה בזעם או בבכי, שני דברים שהרגישה קרובה מאוד לעשותם במהלך השעה האחרונה.

ג'ודי קפלן עלתה לתורה בחודש מאי 1922 בבית הכנסת "החברה ליהדות מתקדמת" שבניו יורק.

קריאה יחפה

שלוש זהויות

📝  לאחר הקריאה נבקש מהתלמידים להגדיר בכותרת את הסיפור הזה.

בעקבות ההצעות השונות של התלמידים, נציג שלוש הצעות נוספות (שאולי את חולקן, בצורה זו או אחרת, הציעו התלמידים):

זהו סיפור של מסורת וחידוש בעולם היהודי-דתי

זהו סיפור של מאבק לשוויון בין גברים ונשים

זהו סיפור של חוצפה – חוצפה ישראלית*

*חשוב להסביר לתלמידים את המושג הזה.

ראשית בהיותו מושג שאינו שלילי בהכרח, אלא גם מושג חיובי- אשר בכוחו מניעים דברים.

ושנית, בהיותו מושג שאינו מתייחס לישראלי רק כמי שחי במדינת ישראל, אלא לישראלי במובן הלאומי-תרבותי הרחב. ועל כן אפשר למצוא את הביטוי "חוצפה" (בהגייה אשכנזית) בשפה היידיש כביטוי חיובי: "יהודי מורכב מעשרים ושמונה אחוז פחד, שני אחוז סוכר ושבעים אחוז חוצפה" (פתגם יידי)

בעקבות הבחירות של התלמידים נצביע על כך שכל התשובות נכונות כמובן, וכי הבחירה בכותרת מבטאת את מרכיב הזהות שאנו מבקשים להדגיש דרך סיפור זה.

כאשר שלוש הכותרות משקפות שלושה מרכיבי זהות שונים: 

הזהות המערבית   – משתקפת בערך של שוויון בין גברים ונשים

הזהות היהודית – משתקפת בבחירה של ג'ודית לחגוג דווקא בבית הכנסת את בת המצווה

והזהות הישראלית –  העמדה הישראלית התופסת את עצמה מבחינה תרבותית כ"פורצת דרך" משתקפת בפריצת הדרך של ג'ודית.

ריבוי קולות

📝 כעת, לאחר שחשפנו את מרכיבי הזהות: היהודי, הישראלי והמערבי, נבקש מהתלמידים לבחון האם הבחירה שלהם בעיניהם היא מקרית או שהיא משקפת דבר מה משמעותי לגבי זהותם.

אפשר להשיב כמובן שהתשובה נובעת אך ורק מהאופן שבו נתפס הסיפור, באופן מקרי, בעיניהם.

אף יכול להיות שיהיו תלמידים שישיבו, שהסיבה שבגינה הם שמעו את הדברים כפי ששמעו, נובעת מכך שהמרכיב המסוים הזה משמעותי מאוד בזהותם שלהם, בעוד שמרכיבים אחרים פחות משמעותיים, ולכן הם לא "דברו" אליהם, וממילא הם לא מצאו אותם כליבת הסיפור.